דְּיוֹמָא
נפתלי בנט מצביע בבחירות לנשיאות המדינה, 2014   מקור: לע"מ (קובי גדעון)

רבות כבר נכתב ונאמר על הליך יצירתה של הממשלה החדשה, אולם בין אם מדובר בתמיכה או בביקורת, רוב הכותבים והאומרים התמקדו בפן הרעיוני, המפלגתי, או הריאל-פוליטי. במאמר זה ייעשה ניסיון להבין את מה שהתרחש במערכת הפוליטית הישראלית מנקודת מבט רחבה יותר.

נניח שמגיע למדינת ישראל אורח מחוץ לארץ, לומד את ההיסטוריה במדינה ומתבונן על הנעשה בה, אין לו אלא להגיע למסקנה עיקרית אחת – מדינת ישראל נמצאת בשפל פוליטי שלא היה כדוגמתו. ואין הכוונה לארבע מערכות בחירות שהתרחשו בטווח זמן קצר. בחירות, אפילו תכופות, הן יסוד הדמוקרטיה והן הדרך הטובה ביותר לבירור רצונו של הריבון. כוונתי היא שהשפל הפוליטי יסודו בשני אלמנטים שליליים הקשורים האחד בשני – קידוש האישי על חשבון זניחת הפוליטי וערעור בסיס הלגיטימציה של תפקיד ראש הממשלה.

המערכת הפוליטית היא במהותה זירת התגוששות רעיונית בין קבוצות ומחנות הנאבקים על מימוש האידאולוגיה שלהן. בשל כך, הפן האישי לרוב נדחק מפני הצורך הפוליטי. צדדים שיש ביניהם קווים אידיאולוגיים משותפים ישאפו להגיע להסכמים, הבנות ובריתות פוליטיים ביניהם – גם כאשר המכנה המשותף מצומצם. השאיפה הזו מתממשת גם אם ישנן מחלוקות וגם אם קיים חוסר חיבור ברמה האישית בין פרטים במחנות השונים. בעיקרון, ישנה הבנה שהמערכת הפוליטית היא לא גן ילדים ושלרגשות האישיים אין בה מקום נרחב – אחרת לא ניתן לנהל בית נבחרים, קל וחומר מדינה.

ישראל נמצאת בשנים האחרונות במצב חסר תקדים שלא מוכר בהיסטוריה של הדמוקרטיות הליברליות, לפיו מפלגות רבות מחרימות אדם אחד במערכת. וההחרמה של אותו אדם היא לא בשל מניעים אידאולוגיים ולא בשל היותו של אותו אדם בעל דעות פוליטיות קיצוניות – כך, למשל, בצרפת מחרימים באופן קבוע מועמדים המזוהים עם הימין הקיצוני – אלא בשל סיבה אישית, "רק לא אותו אדם", ואחת היא אם מדובר בקנאה, בנקמנות, או בכל מניע אישי אחר.

השפל הפוליטי הנוכחי הוא תוצאה של העדפת האישי על פני הפוליטי. מכיוון ששיקולים אישיים הפכו למוקד המרכזי של המערכת הפוליטית בישראל, נוצר מצב בו המחנה המחרים מוכן להציב בראשות המדינה מועמד עם שישה מנדטים, רק כדי שהמועמד המוחרם יידחק החוצה. זוהי פעולה פגומה מבחינה דמוקרטית ונעדרת הגיון מעשי והיא מערערת את הלגיטימציה העומדת בבסיס תפקיד ראש הממשלה. האשמה מוטלת על מי שההיבריס הוביל אותו לקבל תפקיד זה על עצמו כשיש לו רק שישה מנדטים, ועוד יותר על מי שהעזו להציע לו זאת. מכיוון שישראל היא דמוקרטיה פרלמנטרית, אין חולק כי המהלך הזה הוא חוקי, אך נבחר ציבור ללא ציבור שמוצנח לראשות הממשלה, הוא גם מהלך לא לגיטימי, ואין זה משנה כהוא זה אם מדובר במועמד של הימין או של השמאל. זהו כתם שחור על הדמוקרטיה הישראלית.

על מנת שמדינת ישראל תבריא מחולאים פוליטיים אלו, אין שום היגיון לקרוא "להזזת" מועמד מסוים שנבחר בבחירות דמוקרטיות במפלגתו ובבחירות הכלליות – ואז לטעון שהאישי ייעלם. זה לא הפתרון, אלא חלק מהותי מהבעיה. הפתרון הוא לשים את השיקולים האישיים ואת האיבה בצד, לחזור להיות פוליטיקאים – זו לא מילה גסה – להפסיק להתייחס לפוליטיקאים אחרים כאל אויבים שיש לדחקם הצידה בכל אמצעי ולשוב ולהתייחס אליהם אלא כאל יריבים פוליטיים. רק כך תבריא המערכת הפוליטית בישראל מהשפל העמוק ששקעה לתוכו.

עומר דוסטרי הוא דוקטורנט במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן

users: עומר דוסטרי

הנקראים ביותר

החדשים ביותר