פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "סולם גנבים" מאת ליאור אנגלמן

פרק שלישי

השיעורים הפרטיים היו עיקר יומו. בבוקר היה הולך לחטיבת הביניים, לקרב היומי בין המורים לתלמידים. קרב אבוד מראש. כמעט לא היה תלמיד שהאמין שיש לו בשביל מה ללמוד. אנגלית? מה יעשו עם אנגלית? איך אסי אמר לו פעם כשראה אותו לומד אנגלית, "למה מה? אתה הולך להיות שגריר ישראל באנגליה?"

אבל כולם היו ככה, זה לא רק אסי. אפילו מי שהתחיל כיתה א' בהתלהבות גילה מהר מאוד שאין מי שיעזור לו בבית עם השיעורים, ההורים עצמם לא הבינו בשביל מה לימודים. לרוב ההורים אין בגרות, וגם למי שיש לא משתמש בה לפרנסתו. היא לא הספיקה כדי להתקבל לאוניברסיטה, ולרוב העבודות בכלל לא צריך אותה. מורים מהשכונה כמעט לא היו, ומורים מבחוץ? אין להם סיכוי – מי שלא גדל בשכונה לעולם לא יבין את ילדי השכונה. מורים מתנשאים מתל אביב, עושים קניות בכול-בו שלום ועפים על עצמם. מי הם בכלל.

הלוואי שאחרי הערב ההוא בבאנגייה ואחרי הביקור שלו בפיצרייה היה יודה מבטיח לעצמו לעשות הכול כדי לא לקחת חלק בעסק המשפחתי, אבל זה לא היה כך. לא צריך מורה פרטי בשביל חשבון פשוט: מי שלא בעסק גם לא במשפחה, ומי שלא במשפחה פשוט לא קיים. למזלו, לא הוא שהחליט על גורלו, היה זה אסי. יום אחרי הפיצרייה הוא שאל אותו: "תתלווה אליי לסטיקייה של סמוחה?" שוב היה ברור ליודה שזו לא שאלה אלא קביעת עובדה, ולא פחות מזה היה ברור לו שהנה שוב הולכים לקחת חאווה, דמי חסות, עד שישתפשף ויתרגל, ועוד סיבוב או שניים וגם הבטן תתרגל והוא יאכל פיצות כאילו כלום. גם הפנים של אסי היו נראות כמי שמזמינות אותו לעוד סיבוב היכרות עם העסק המשפחתי, שלב נוסף בחניכה שלו. ואפילו כשאמר לו: "לך קודם, תתרחץ, תתארגן, תתלבש יפה," לא הבין שהוא בדרך לערב שונה בתכלית.
שלושה אחים כבר ישבו שם סביב השולחן, שמעון, אלירן ורמי. האח הנוסף, דויד, לא יגיע, הוא יושב במקום אחר, אם ינכו לו, ישתחרר בעוד חודשיים. שני כיסאות המתינו לאסי ולו. במרכז השולחן היו בקבוקי קולה ובירות. בקבוקי הבירה כבר היו מרוקנים, הקולה מלאים. גם סלטים קטנים שלפני הבשר היו מפוזרים על פני כל השולחן, וכשהתיישבו, אמר אסי לסמוחה: "פנק אותנו באנטרקוט, שישליק ופרגיות. מרכזי יעני, אבל אל תחסוך." אנשים רגילים מבקשים ממלצר, אסי מדבר רק עם בעל העסק. סמוחה גם יגיש להם את הבשרים בעצמו, ככה זה עם משפחת טייב – לקוחות מועדפים. הם דיברו שם על הכול חוץ מהעסק. על הקבוצה שלהם, בני יהודה, שבשנים האחרונות כבר נמאס מלהתבאס ממנה, ואיך הם שנים איתה כי אבא שלהם ואבא של אהוד בן-טובים היו חברים בלב ובנפש, והוא אולי החבר היחיד של אבא שלהם שהוא אשכרה בן-טובים, ומאז נתקעו עם קבוצה שאין לה מושג איך נראית צלחת אליפות. "וואלה, כבר מכבי רמת עמידר נראים יותר טוב מהם," אמר אסי, "וואלה," "וואלה," "וואלה," "וואלה," אף אח לא ויתר על "וואלה" של הסכמה. אף שאף אחד מהם לא יחליף את הכתומים של השכונה בקבוצה אחרת, אבל להתלונן קצת מותר, מה קרה. אחר כך דיברו קצת פוליטיקה וקצת על דויד ואיך ממשיכים להעביר לו דברים פנימה בלי שהסוהרים יפריעו, ואחר כך אסי ביקש מאחד המלצרים להזכיר שם במטבח שהשולחן של אסי עדיין רעב, ואיך שנזכרו תכף הגיע סמוחה עם הבשרים, עשר פיתות בטבון נלוו אליהם, שרופות במידה, על חשבון הבית. "שתי טיפות מים אתה," אמר סמוחה לאסי והצביע על יודה, "הייתי רואה אותו ברחוב ישר הייתי יודע שזה אח שלך," וליודה אמר: "כבוד!"

במשפחת טייב אין משיחים בשעת הסעודה, ועם הגעת הבשרים השתררה שתיקה, ככה השריש בהם אבא. אוכל לחוד. דיבורים לחוד. עבודה לחוד. אוכל זה דבר רציני, בטח בשרים, וכל אחד שוקע בצלחתו ברצינות גמורה. רק אחרי שכולם מסיימים, אפשר להתחיל. מהרגע הזה יודה חשש. עם הלחץ של אסי עליו אין לו סיכוי, עכשיו כשכולם ביחד, אין מה לדבר. "יאללה," אמר שמעון לאסי, כך הוא שומר על הבכורה הלא ממומשת שלו, מורה לבכור האמיתי לדבר.

"אז ככה," פתח אסי, אבל הוא לא דיבר אליהם, הוא דיבר רק אליו, אל יודה, "אנחנו התכנסנו כאן לפגישה חגיגית, למה אתה עוד רגע בן שלוש-עשרה, ועוד לא חגגנו את השלוש-עשרה בינינו כמו שצריך." משהו כאן חשוד, מתוכננת לו בר-מצווה מפוארת באולם ועוד עלייה לתורה בשבת בבית כנסת של אבא, מה פתאום חוגגים מוקדם, ואם כבר חוגגים אז איפה אימא? אבל כשאסי מדבר אפשר לחשוב בלב, לא לקטוע אותו בשאלות, על החוקים הללו שומרים הרבה לפני שנכנסים לעול מצוות. אסי המשיך: "אצלנו במשפחה, כשמגיעים לבגרות מה שנקרא – נכנסים לעסק. כל אחד והתפקיד שלו, לא משנה עכשיו החלוקה, אבל בשורה התחתונה – נותנים את הנשמה, עובדים יפה, רווחים שווה בשווה." לרגע עצר, סקר במבט לראות אם מישהו מערער על הקביעה הזאת, והמשיך: "ישבנו עם אימא וחשבנו איפה אתה ממוקם, והחלטנו לשלוח אותך ללימודים על חשבון העסק."

זה נפל עליו משום מקום, והיו לו מיליון שאלות: לאן שולחים אותו ומה זה אומר, ומה אחר כך, אבל עכשיו אסי מדבר: "עכשיו תקשיב, יודה, ותקשיב טוב," אמר ונעץ בו את המבט הנוקב שלו, זה שיכול לשתק אותך במקום, "מסלול לימודים זה לא פחות קשה מעבודה ולא פחות חשוב. אנחנו מממנים לך מורים פרטיים בחשבון, באנגלית, ב... אנא עארף, בכל מה שצריך. אתה תתקבל לתיכון הכי שפיץ בתל אביב, תקבל שם מצטיין המנהל, אחר כך השמים הם הגבול. העסק עומד מאחוריך בכל מה שתצטרך, רק תגיד מה צריך למה אנחנו אין לנו הרבה ניסיון עם בית ספר. מבין אותי יפה או שכן?"

לא, הוא לגמרי לא מבין, מה זומם פה אסי – מלכודת? עוקץ? בדיקת נאמנות? אבל הראש שלו מהנהן מעצמו כלפי אסי. ככה כל השנים. כולם מהנהנים.

"יפה. עכשיו, מרגע זה עד הודעה חדשה," עכשיו פנה אסי אל האחים, "יודה לא משתתף באף פעילות. לא כבדה, לא קלה, שום דבר. מי שחייב אותו לפעילות חריגה, ואני מדגיש, רק במקרים חריגים, יפנה אליי ו... לא יקבל אישור," אסי חייך. מרוצה מהבדיחה של עצמו. את שאר האחים הבדיחה פחות הצחיקה, מה שלא מנע מהם לצחוק כי צריך וממנו להמשיך בנאום: "יודה מעכשיו זה כמו נרות חנוכה. לא משתמשים, רק מסתכלים. איך אבא היה שר?" אסי פצח בשירה, וכל האחים הצטרפו אליו: "ואין לנו רשות להשתמש בהם, א-א-לא לראותם בלבד, ואין לנו רשות להשתמש בהם א-א-לא לראותם בלבד," אלירן, כתמיד, שר הכי חזק והכי יפה. מהשולחנות הסמוכים הפנו אליהם מבטים, אחד אפילו קרא לעברם: "מה, חנוכה עכשיו? עוד לא חנוכה עכשיו," וזה הדליק את שמעון שקם, ועם תנועת יד מעל הראש כלפי מטה אמר לו: "למה מה? אתה לוח שנה, אתה? אתה תגיד לנו איזה חג עכשיו? אם נרצה יהיה עכשיו גם פורים, ואם לא תבוא לי בטוב, זה יהיה תשעה באב."

"מה נדלקת? סתם צחקתי," נבהל ההוא מהשולחן, וכדי ששמעון לא יידלק עוד יותר, סימן לו אסי לשבת, ובחיוך הקבוע אמר למבוהל: "גם אנחנו צחקנו. סלמאת. שיהיה בתיאבון עכשיו." על פי החיוורון בפניו, הסתיים לו התיאבון עכשיו. על פי הפרצוף של שמעון, הפסיקו לו את המשחק לפני הזמן. האיש הסתכל מבוהל. אסי חייך והזכיר לו: "אמרנו בתיאבון."

"אז איפה היינו?" שאל אסי, "אה, חנוכה. אז תקשיב טוב, יודה נשמה," עכשיו נעץ שוב את מבטו בעיניו: "אנחנו רוצים לראות אותך לומד, מראה לכל הצפונבונים מי זה טייב, ודיר באלק שהכסף הזה שאנחנו שמים לכל הפרופסורים האלה בכיס יגיע לפח. למה זה החלק שלך בעסק המשפחתי, וכמו שכל אחד כאן מבין שאין אצלנו מקום לטעויות, ומי ששוכח את זה לרגע, מסתכל בפנים של אלירן, רואה את הפיקאסו שעשו לו שם החבר'ה של סממה ונזכר. ככה גם אתה, יודה – אין מקום לטעויות. אין 'אני עייף'. אין 'קשה לי'. אין 'לא בא לי בטוב ללכת לשיעור הפרטי'. מה, אני תמיד בא לי על הסיבוב צ'קים? איך אבא עליו השלום היה אומר – 'אם הייתי עושה מה שבא לי – לא היה לי מה שבא לי.'" כל האחים הינהנו. כאילו האבא עדיין כאן, וחסר למי שלא יהנהן.

"לפני שאנחנו שותים לחיים, יש שאלות?" שאל אסי, ועדיין הסתכל רק על יודה.

שאלות? יש לו מיליון שאלות. הוא לא בטוח בכלל שהוא רוצה בזה, כי נכון, כאבה לו הבטן בפיצרייה, אבל בסדר, כאב בטן זה דבר שעובר. ונכון, הוא שמע את אימא אומרת לו אלף פעמים שהוא יהיה אחרת והוא לכלא לא ילך, אבל לאורך השנים אסי אמר לו, "סתם מתפנקת עליך, חושבת אתה שרגא קטן, פוחדת שיתפסו אותך. תגדל עוד תראה לה. אתה לוקח את כולנו אתה." בשכל רצה שאימא שלו תנצח, אבל בלב רצה ללכת עם אסי, כי מה הוא צריך להיות הצמר-גפן של משפחת טייב? והנה עכשיו זה רשמי, תפרו לו תיק, הזילח המלומד עשו אותו. ואיך זה משרת את המשפחה, את זה בוודאי לא הבין, אבל אין מצב שאסי מכניס אותו שותף ומשקיע מהעסק סכומים כאלה בלי שתהיה תמורה, ואם היה לו אומץ, את זה היה שואל: מה מצפים ממנו באמת? ואם היה לו עוד יותר אומץ, אולי היה מתמקח, כי לא כל תמורה יוכל לשלם. אבל חוקי המשחק כאן ידועים לו מגיל קטן. אסי כבר החליט ואין מקום למשא ומתן. אין טעם לשאול שאלות כי מה שאסי בחר לומר כבר אמר, ומעבר לזה רק יתרגז.

"אין שאלות," אמר, וזה נתן את האות לערב שירי משוררים לכבוד המלומד שבדרך, המילים לא הוכנו מראש, ככה זה בכל ערבי השירה המשפחתיים, אלירן ממציא מילים במקום ומלביש על מנגינה מוכרת וכולם אחריו. גם כשהיה ב"נופש-וגיל", ככה הם קוראים לתקופה שבה ישב בבית סוהר, היה המשורר, היוצר והמבצע של "שירות-סדיר", כלומר של כלא השרון. הפעם זה התחיל במנגינת "הנהג שלנו":

"יודה אח שלנו הוא גאון,

יקרע ת'צפונבוניסטים בחשבון.

יודה עוד יהיה נשיא המדינה,

יחתום לכל הטייב חנינה."

הם שרו את הבית שלוש-ארבע פעמים בקולי קולות, והאישה שישבה ליד הבחור שקרא לעברם קודם, אמרה לו בקול: "מה נסגר איתם? מסעדה של אימא שלהם? כבר אי אפשר לאכול בשקט בתקווה?" אבל הוא מיהר להסות אותה, ואלירן מיהר לתרום עוד בית לשיר:

"יודה אח שלנו, אנ'לא מגזים

יאכל ת'ראש לכל האשכנזים.

בסוף הוא יהיה עורך דין סבבה,

ויביא הרבה כבוד לאבא."

הנה, העסקה מתחילה להתבהר. האחים שלו ידאגו שהעסק ישגשג, ישימו בצד כסף בשבילו. הוא ילמד. הוא יצטיין. גם האחים שלו מבינים שנשיא המדינה זה מוגזם, אבל לפחות יהיה עורך דין, הם יקלקלו והוא יתקן. וזה קצת הרגיע את יודה, כי אם ככה, אז הוא באמת חלק מהעסק המשפחתי, הם לא עושים לו טובה, הם משקיעים בו באמת. אבל באותה מידה זה גם הלחיץ אותו, כי לא תמיד יש לו חשק ללמוד, והסיכוי שיאכל לתל אביבים את הראש לא נראה סביר. להיות עורך דין לא ממש מעניין אותו, הציפיות של האחים שלו כבר בשמים ואם יאכזב... איך אמר לו פעם רמי: "אח שלי, איך שאתה מכיר אותי, הרבה תחביבים מסוכנים יש לי אני. לאכזב את אסי זה לא אחד מהם."

אחר כך שרו עוד כמה שירים, ולבסוף קינח אלירן בשיר לכבוד דויד שלא נמצא כאן:

"ד-ויד מלך ישראל

יושב לו כל היום וכל הליל,

ד-ויד מלך האומה

איך עשו לך כיפה אדומה.

דויד אח שלנו, הכול אני רושם,

מי ששיחק לך פארטייה, כבר לא נוֹשֵ..."

אבל ידו הארוכה של אסי נחתה על הכתף של אלירן ועצרה אותו לפני שישלים את החרוז, ובלי לומר דבר היה ברור, אלירן עובר כאן על ביטחון שדה, וחבל. ואסי כמו אסי סיים את התקרית בחיוך, ואמר לו: "במנגינות אתה טוב, במילים צריך עוד קצת לטפל," ולא הוסיף דבר. אם אלירן יצטרך לשלם על הטעות, זה לא יקרה כאן, כשמשלמים במזומן זה כואב פחות, ובכל מקרה זה לא זמן טוב להרוס מסיבה. הוא חייך אל סמוחה ואמר לו: "עוד ארבע בירות בַקשה."

"מה ארבע? לילד הבר-מצווה לא מגיע?" שאל שמעון.

"הוא עוד לא שמונה-עשרה," אמר אסי.

חוץ מיודה כולם צחקו.

יודה הבין מצוין את הצחוק. נכון שכולם כבר בני שמונה-עשרה, הוא הרי נולד חמש שנים וחצי אחרי רמי, אבל אף אחד מהם לא חיכה אפילו לשתים-עשרה כדי לשתות. ותוך כדי הצחוק הגיעה המלצרית, הניחה את הבירות ופתחה אחת אחת. רמי התחיל למזוג ליודה, עדיין משוכנע שמדובר בבדיחה, אבל אסי אמר: "הופה, תעצור תעצור. אני לא צחקתי אני," ורמי הפסיק. "תקשיבו טוב, כן מצחיק לא מצחיק, אח שלנו יודה נקי. זך כשלג. לא עראק, לא בירה, אפילו לא, איך זה הבירה החדשה הזאת של הצהובים?" "שנדי," ענה לו אלירן, צריך לכפר על קודם. "תודה, אלירן. אפילו לא שנדי. כלום. לא חומרים. לא ריחות. אפילו לא סיגריות. וכדי שלא יהיה פרצה קוראת כמו שאומרים, אני אומר עכשיו: כניסה לבאנגייה מעכשיו זה מגיל שמונה-עשרה. חוק זה חוק. ואם אני תופס מישהו נותן משהו ליודה, זה יהיה... בעצם, למה דיבור נגוע," פתאום חזר החיוך לפנים של אסי, "איך היה השיר שלך עם הנהג, אלירן?" וכולם חזרו לשיר.

בסוף השיר קרא למלצרית: "יש לך את המטליות הלחות?"

"בטח. זה בא עם החשבון," אמרה לו. "רוצים חשבון?"

"החשבון כבר שולם," אמר לה אסי וסימן לה שתסתובב לעבר סמוחה, שזקר אגודל לאשר שהכול בסדר, אפשר מטליות.

ובאמת הכול בסדר, כלומר חוץ מהבטן של יודה הכול בסדר. מתי התערבבה יותר חזק, אחרי הפיצרייה או אחרי הסטיקייה – קשה לדעת. זה היה פחד מסוג אחר, אז, בפיצה, זה היה שילוב כזה של פחד להיתפס, התרגשות של פעם ראשונה וייסורי מצפון. עכשיו זו הידיעה שהחליטו לו על מסלול חייו בלעדיו, ירצה או לא ירצה. ואם ימעד בדרך, חמישה זוגות עיניים יחפשו אותו, וזוג עיניים עם חיוך יגבה את המחיר. באופן מוזר דווקא הלילה, יותר מכל הלילות, הרגיש פתאום משיכה עזה לבאנגייה. מזל שהפחד ניצח.

סולם גנבים / ליאור אנגלמן
כנרת זמורה דביר, 2024
400 עמודים

הרב ליאור אנגלמן הוא סופר ישראלי וראש בית המדרש הקהילתי בכפר סבא