השוגון טוֹקוּגאווה אִיאֵיָאסוּ עליו מבוססת דמותו של טורנגה
הסדרה "שוגון" זכתה לביקורות נלהבות מייד לאחר שעלתה לשידור בערוץ הסטרימינג של דיסני (למעשה, ה-"הייפ" סביב הסדרה החל עוד לפני שידור הפרק הראשון). אודה ואתוודה, בדרך כלל גם לי אין בעיה לכתוב ביקורת על סדרת טלוויזיה כבר לאחר הפרק השני או השלישי, אבל במקרה של "שוגון", מפאת כבוד היצירה הספרותית – אחת האהובות והמשפיעות עליי בנעוריי – גמרתי אומר לחכות עד הפרק האחרון בטרם אחרוץ דעה.
לפני שנעבור לביקורת גופא, אקדים ואומר כי הסדרה "שוגון" ראויה לצפייה, אבל המקור הספרותי עליו היא מבוססת – הרומן "שוגון" של הסופר ג'יימס קלאוול – הרבה-הרבה-הרבה יותר טוב. עצתי למי שהסדרה שבתה את דמיונו היא לרוץ ולרכוש את שני הכרכים של הספר בחנויות יד שנייה לפני שיאזלו (ואולי נזכה להוצאה חדשה של יצירה נפלאה זו).
חרף איכויותיה, הסדרה "שוגון" היא יצירה טלוויזיונית מאכזבת למדי. באופן יוצא דופן, ליקויי הסדרה אינם קשורים להעדר דיוק היסטורי, סוגיה שבדרך כלל מפריעה לי מאוד בעיבודים של אירועים היסטוריים לקולנוע או לטלוויזיה. היות שהסדרה היא עיבוד של ספר בדיוני המבוסס באורח רופף למדי על אירועים היסטוריים שהתרחשו ביפן בסוף המאה ה-16, בהחלט היה מקום לחירות אמנותית מסוימת מצד יוצרי הסדרה (וראוי לציין לשבחם כי הסדרה משקפת את התרבות החומרית של יפן בתקופה זו באורח סביר למדי). העניין הוא שלדעתי היוצרים לא ניצלו לטובה את החירות האמנותית שעמדה להם, כלומר לא לקחו את הסדרה לכיוונים שהיו מביאים אותה להתעלות על המקור הספרותי או לפחות להשתוות לו.
עיקרו של דבר, ישנם שלושה פגמים משמעותיים בסדרה.
הפגם הראשון הוא שלמרות האיכויות שיש בה, מדובר ביצירה טלוויזיונית בנאלית למדי. קשה להאשים את היוצרים בפגם זה, משום שהסדרה פשוט קצרה מלהכיל את העושר הספרותי שקיים ברומן של קאוול. אני מעריך שאם היו מסירים מהספר את כל השומן ומשאירים רק את הסצנות החיוניות לקידום העלילה, אפשר היה לצמצם את הסדרה לעשרים פרקים בני שעה. היות שבסדרה יש רק עשרה פרקים באורך של כשעה כל אחד, המשימה שעמדה בפני היוצרים, לשקף לצופים את התמונה המלאה שצייר קלאוול – צלילתו המורכבת של אירופאי לתוך התרבות היפנית של עידן סנגוקו – הייתה משימה בלתי אפשרית מלכתחילה (המיני סדרה "שוגון" ששודרה ב-1980 ושזכתה גם היא לפופולריות רבה, סבלה מאותו פגם).
הפגם השני הוא שהדמויות המורכבות ברומן של קלאוול, הופכות בסדרה לדמויות חד ממדיות.
גיבור הספר של קלאוול (למעשה אחד משלושת הגיבורים ברומן), הנווט האנגלי ג'ון בלקתורן שמגיע עם ספינתו ליפן, רחוק מאוד מקלישאת "המושיע הלבן". בלקתורן הספרותי המום ונדהם ממה שהוא לומד ביפן, ובעוד שהוא לא מוותר לגמרי על זהותו וערכיו, הוא בהחלט לומד להוקיר את מה שנגלה לעיניו בארץ השמש העולה, ו-"מתייפן" לכל הפחות מחצית הדרך (הנווט האנגלי ויליאם אדמס, שעל קורותיו ביפן ביסס קלאוול את דמותו של בלקתורן, עבר "יפניזציה" מלאה, ככל הידוע לנו). אולם הסדרה לא משקפת את ההתפתחות שחלה בבלקתורן וגם בפרק האחרון הוא נשאר כמעט אותו דבר כפי שהיה בפרק הראשון (ההחלטה של היוצרים להציג אותו בסוף חייו עם נכדים בעלי חזות אנגלית, כפי הנראה חזרה באנגליה, כמו מהדהדת את העדר ההתפתחות של הדמות, שכן אדמס האמיתי חי עד תום ימיו ביפן, נשא יפנית לאישה ונולדו לו שני ילדים ממנה, בנוסף לשני הילדים שהיו לו מאשתו באנגליה, וגם בספרו של קלאוול נרמז שבלקתורן לא יעזוב את יפן לעולם).
ומה שנכון ביחס לבלקתורן נכון שבעתיים לגבי הדמויות האחרות. כולן נותרות גזירי קרטון נאים אבל שטוחים להחריד.
הפספוס המציק ביותר נוגע לדמותו של טורנגה בסדרה, שלא ניכר בה ולו קמצוץ מגאונותו של טורנגה הספרותי, לא כל שכן מזו של טוֹקוּגאווה אִיאֵיָאסוּ ההיסטורי, עליו בוססה דמות זו. בספר של קלאוול, טורנגה הוא פוליטיקאי מבריק ואסטרטג גאון, שמצליח לצאת ממצב פוליטי וצבאי נואש באמצעות סבלנות של צייד האורב לטרפו, שימוש מחוכם בתחבולות והונאה, ומיומנות רבה בתמרון אויביו ובעלי בריתו. הסדרה לא משקפת היטב לצופה את הלך מחשבתו של טורנגה ובשל כך התוצאה של תמרוניו הפוליטיים נראית מרשימה למראית עין, אבל חלולה למדי (אגב, בספר מוצגים היבטים נוספים של דמותו, כמו חיבתו לציד ולמחזות נוה, יחסו המורכב לבני משפחתו ולמקורביו ונטייתו להשתטות לעיתים, אך היבטים אלו כמעט ולא זוכים לשום התייחסות בסדרה).
גם דמותה טודה מריקו מוצגת באופן שטחי למדי, וסיפור האהבה בין בלקתורן לבינה זוכה להתייחסות שולית ביותר בסדרה, אם בכלל. בספר, התאהבותם ההדרגתית של בלקתורן ומריקו האחד בשנייה והרומן הלא-ארוך אך אינטנסיבי שהם מנהלים, הם לא רק מרגשים אלא גם מאלפים, שכן סיפור אהבתם ממחיש את הניכור בין שתי התרבויות מחד גיסא ואת ההיקסמות ההדדית וההתקרבות ביניהן מאידך גיסא. בסדרה אין שום זכר לתהליך המורכב והעדין הזה. למעשה, בסדרה אין ממש רומן בין השניים ואפילו ההתאהבות שלהם לא באמת ניכרת.
ההצגה השטחית של הדמויות בולטת במיוחד ביחס לשלושת גיבורי הרומן, אך גם הדמויות המשניות הנהדרות בו זוכות לעיבוד לא מוצלח במיוחד בסדרה. קאסיגי יאבושיגה – שמו בספר קאסיגי יאבו, ולא ברור מה ניסו היוצרים להשיג בשינוי הקטן הזה של שמו – מוצג כאכזרי וטיפש, ובפרק האחרון אף כפחדן מעורר גיחוך, בעוד בספר דמותו מורכבת הרבה יותר ומפגינה ערמומיות ואומץ רב (הדרך בה מוצגת דמותו בפרק האחרון ממש עושה עוול לדמות המוצגת בספר). בונטארו טודה, בעלה של מריקו, הוא אולי הדמות היחידה מהספר שנעשה עמה צדק בסדרה, אך גם במקרה שלו היוצרים מצליחים להרוס את הסצנה הנפלאה בספר, בה מתואר טקס התה שהוא עורך לאשתו.
הפגם השני בסדרה מצוי במה שהיוצרים הוסיפו לעלילה של קלאוול, אם בסטיות מהמקור הספרותי ואם בסצנות חדשות לגמרי שהוספו בתסריט. אם החלטת היוצרים לסטות בנקודות חשובות מהספר הייתה הופכת את עלילת הסדרה למעניינת או עקבית יותר – ניחא. אבל בפועל התוספות לעלילה הקלאוולית והסטיות ממנה לא הוסיפו מאומה ולעיתים רק גרעו מהסיפור. האם המוות המגוחך של בנו של טורנגה, נגאקאדו – בספר שמו נאגה, ושוב לא ברור במה הועיל השינוי בשם – וההתאבדות המיותרת של הירומטסו הפכו את עלילת הסדרה למרתקת או למובנת יותר? מסופקני. בספר טורנגה חושף את תוכניתו בפני הירומטסו, ידידו הוותיק והמצביא הראשי שלו, והכנסת הסצנה הזו לסדרה הייתה מסייעת לצופים להבין טוב יותר את התפתחות העלילה ואת גאונותו של טורנגה, לבטח יותר מאשר הבחירה המיותרת של התסריטאים.
בתחשיב הסופי, הסדרה יפה ומעניינת, למי שלא מכיר ומוקיר את המקור הספרותי, אבל למי שכן, כמעט שאין דרך שלא להתאכזב ממנה. הזדמנות פז שפוספסה, וחבל.
יגאל ליברנט הוא דוקטורנט בבית הספר להיסטוריה של אוניברסיטת תל-אביב, חוקר תולדות של רעיונות פוליטיים, העורך הראשי של הוצאת המרכז האקדמי שלם, והמתרגם של סדרת ספרי "תיבת פנדורין"
Report