"אִם גַּם רֹאשֵׁנוּ שַׁח" – על חשיבות השמחה אף-על-פי-כן

אמירה שנאמרה לי לאחרונה: "לצערי אני לא מוצאת סיבות לחגוג בימים אלו... אולי כשתיגמר המלחמה תהיה סיבה מצוינת לחגיגה". אלה דברים שנאמרו מהמיית לבה של החברה שהשמיע אותם, וכמובן שיש לי כבוד רב לדברים ולמי שאמרה אותם – אך דעתי הפוכה.

האמירה הזו החזירה אותי יותר מארבעים שנים אחורה, לשירותי בלבנון. בקרב חבריי הלוחמים הייתה אמירה פופולרית – "איזה אבסורד, שבשעה שאנחנו שוכבים במארבים ומסכנים את חיינו, בתל-אביב בתי הקפה מלאים. זו מדינה אחרת". אני ממש לא התחברתי לאמירה. העמדה שלי הייתה, שאנחנו שוכבים במארבים ומסכנים את חיינו, כדי שבתל-אביב בתי הקפה יהיו מלאים. והרי כשאנו יוצאים הביתה, גם אנחנו יוצאים לבלות.

מטרתו של טרור היא להשבית את החיים, להשבית את התרבות ובעיקר להשבית את השמחה. עצירת החיים היא כניעה לטרור. המשך קיומם של חיי התרבות בזמן המלחמה הוא ביטוי לחוסן לאומי, לחוסן חברתי ולחוסן קהילתי.

אין זו מלחמת בזק בעצימות מוחלטת עם מאות הרוגים ביום כמו מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים. זו מלחמה שנמשכת כבר למעלה מארבעה חודשים ותימשך כנראה עוד חודשים אחדים בעצימות משתנה. במציאות כזו, היכולת לחגוג ולשמוח היא, בעיניי, חלק מן המאמץ המלחמתי, עד כדי כך שגם אם השמחה מאולצת, יש להתאמץ כדי להצליח לבטא אותה.

אחד השירים השמחים ביותר בשפה העברית נקרא "שיר שמח". אבל השיר השמח הזה נכתב בעקבות אחד האירועים העצובים ביותר בתולדות המדינה – הטבח במעלה עקרבים. ב-17 במרץ 1954 התנפלה חוליית מחבלים ערבים על אוטובוס שחזר מהחגיגות שנערכו באילת, במלאת חמש שנים לשחרורה. 11 ישראלים נרצחו בטבח (הילד חיים פירסטנברג בן ה-9 נורה בראשו ושהה 32 שנים במצב של שיתוק והכרה חלקית עד שנפטר, והוא נחשב לנרצח ה-12). הטבח גרם לאבל כבד בציבור הישראלי.

יום למחרת הטבח היה ערב פורים. ראש הממשלה ושר החוץ משה שרת הגיע לאירוע במועדון "מילוא", מועדון התרבות של מפלגת מפא"י בתל אביב. הוא הבחין בכך שכל האנשים יושבים אבלים וחפויי ראש, בעיניים כבויות. היה זה ביטוי למורל השפוף של העם. שרת החליט שיש להעלות את המורל, ויהי מה.

בין הנוכחים במקום הוא זיהה את המשורר יעקב אורלנד והמלחין מרדכי זעירא. הוא קרא להם, יצא אתם למטבחון, ואמר להם: חייבים לעשות משהו כדי להעלות את מורל העם. אתם חייבים לכתוב שיר שמח.

ראש הממשלה נותן הוראה, הם לא ימלאו אותה? אז התיישבו השניים לעבודה משותפת (יש הטוענים ששרת נעל אחריהם את הדלת, ויש הטוענים שהניח לפניהם בקבוק ברנדי). כעבור דקות אחדות הגישו לשרת דף נייר ועליו המילים והתווים. שרת, שבא ממשפחה מוסיקלית והיטיב לקרוא תווים, היה הראשון ששר את השיר. הקהל שנכח במועדון, למד את השיר ושר אותו בציבור. וכך הצליח ראש הממשלה להחדיר מעט אווירת פורים בקרב הנוכחים ולהרים את מצב הרוח השפוף.

השיר שמח, אך אינו מתעלם מן העצב האופף אותנו. המסר הוא שאסור להתייאש. שיר של אף-על-פי-כן, כמיטב המסורת הברנרית. אף על פי שראשנו שח, כלומר מורכן, ולמרות שהעצב סובב אותנו – יש בנו שמחה. הבה ונתלקח ממנה כמו אש. בכל איש בישראל ניצוץ של נחמה, אבוי למתייאש, הלילה יש לשמוח!

אִם גַּם רֹאשֵׁנוּ שַׁח
וְעֶצֶב סוֹבְבָנוּ –
הָבָה וְנִתְלַקַּח
מִן הַשִּׂמְחָה שֶׁבָּנוּ.

הַי, הַי,
הָבָה וְנִתְמַלֵּא
שִׂמְחָה, שִׂמְחָה כִּמְלֹא הָעַיִן,
הַי, הַי,
שִׁירוּ עֲלֵה, עֲלֵה
עֲלֵה וּבְעַר הַיַּיִן!
עֲלֵה וּבְעַר הַיַּיִן!
הַי, הַי...

עֲלֵה וּבְעַר כָּאֵשׁ
וְהַדְלִיקֵנוּ כֹּחַ!
אֲבוֹי לַמִּתְיָאֵשׁ,
הַלַּיְלָה יֵשׁ לִשְׂמֹחַ!

הַי, הַי,
הַלַּיְלָה יִגָּאֵל
כָּל מִי, כָּל מִי שֶׁנְּשָׁמָה בּוֹ,
הַי, הַי,
כָּל אִישׁ בְּיִשְׂרָאֵל –
נִיצוֹץ שֶׁל נֶחָמָה בּוֹ!
נִיצוֹץ שֶׁל נֶחָמָה בּוֹ!
הַי, הַי...

אורי הייטנר הוא איש חינוך, חקלאי ופובליציסט