פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "אש ודם" מאת ג'ורג' ר. ר. מרטין

השחורים והירוקים

מחול הדרקונים הוא השם הפיוטי שניתן למאבק האכזרי והעקוב מדם על כס הברזל של ווסטרוז, שהתחולל בין שני הפלגים היריבים של בית טארגאריין בשנים 129 עד 131 א"ה. הענקת השם "מחול" למעשים האפלים והמטרידים של אותה תקופה נראית לנו סרת טעם. אין ספק שהביטוי הגיע מאחד הזמרים. "מותם של הדרקונים" הוא שם מתאים יותר, אבל המסורת, הזמן והמלומד העליון מונקון חקקו את השם הפיוטי בדפי ההיסטוריה, ולכן עלינו לרקוד עם השאר.

עם מותו של המלך וייסריז טארגאריין הראשון היו שני טוענים עיקריים לכס הברזל: בתו ראינירה, הבת החיה היחידה שנותרה מנישואיו הראשונים ואאיגון, בנו הבכור מאשתו השנייה. במהלך הכאוס וההרס שהתרחשו בשל היריבות הופיעו טוענים נוספים לכס המלכות, ועלו על הבמה למשך שבועיים או חודש לפני שהתרסקו במהירות שבה עלו.

המחול פיצל את שבע הממלכות לשניים, שכן לורדים, אבירים ופשוטי העם התייצבו לתמוך באחד הצדדים ונלחמו בצד האחר. אפילו בית טארגאריין עצמו היה מפוצל, כאשר בני משפחתם וילדיהם של שני הטוענים נלחמו זה בזה. המאבק שהתחולל שנתיים גבה מחיר כבד מהלורדים הגדולים של ווסטרוז, מנושאי דגלם, מאביריהם ומפשוטי העם. ואף כי השושלת שרדה עם תום המלחמה, כוחו של בית טארגאריין פחת בהרבה, ומספר הדרקונים שעוד נותרו בעולם נגרע משמעותית.

המחול לא דמה לשום קרב קודם שהתנהל מעולם בתולדות שבע הממלכות. אף שצבאות צעדו ונלחמו זה בזה, רוב הטבח התרחש במים, ובמיוחד באוויר, כאשר דרקון נלחם בדרקון בשן וציפורן ולהבה. זאת הייתה מלחמה של עורמה, רצח ובגידה, מלחמה שנוהלה בצללים ובגרמי מדרגות, בחדרי מועצה ובחצרות טירות באמצעות סכינים ושקרים ורעל.

המאבק שבעבע מתחת לפני השטח זה זמן רב התפרץ סוף כל סוף ביום השלישי של החודש השלישי של שנת 129 א"ה, כאשר המלך וייסריז טארגאריין הראשון, החולה והמרותק למיטתו, עצם את עיניו למנוחה במצודה האדומה במעלה המלך ומת בלי להתעורר. משרת גילה את גופתו בשעת העטלף, שעה שבה היה נוהג המלך לשתות כוס יין חם ומתובל. המשרת רץ להודיע על כך למלכה אליסנט, שחדריה היו בקומה מתחת לחדרי המלך.

ספטון יוסטס, שכתב על המאורעות הללו שנים אחדות לאחר מכן, מציין כי המשרת מסר את החדשות הנוראות היישר למלכה, ולה בלבד, בלי לעורר מהומה. יוסטס חושב שזה לא נעשה במקרה. הממלכה ציפתה למותו הקרוב של המלך, הוא טוען, והמלכה אליסנט והסיעה שלה, סיעת הירוקים, חילקו הוראות לכל שומריו ומשרתיו של וייסריז מה עליהם לעשות כאשר היום הזה יגיע.

(הגמד פטריון מציע תסריט זדוני בהרבה, ובו המלכה אליסנט החישה את מותו של המלך וייסריז בקמצוץ רעל ביין המתובל שלו. יש לציין כי פטריון לא היה במעלה המלך בלילה שבו מת המלך אלא בדרגונסטון, בשירותה של הנסיכה ראינירה).

המלכה אליסנט ניגשה מייד אל חדרו של המלך כשהיא מלווה בסר קריסטון קול, הלורד המפקד של משמר המלך. ברגע שווידאו כי וייסריז אכן מת, הורתה הוד מעלתה לנעול את הדלת ולהציב שומרים בכניסה. המשרת שמצא את גופת המלך נלקח למעצר, כדי לוודא שלא יפיץ את הסיפור. סר קריסטון חזר אל מגדל החרב הלבנה וקרא לאחיו ממשמר המלך להזמין את חברי המועצה הקטנה. זאת הייתה שעת הינשוף.

אז כמו עכשיו, במשמר המלך היו שבעה אבירים, גברים בעלי נאמנות מוכחת ועוצמה קרבית שנדרו נדרים חמורים ונשבעו להקדיש את חייהם להגנת המלך ובני משפחתו. רק חמישה מהגלימות הלבנות היו במעלה המלך בעת מותו של וייסריז: סר קריסטון עצמו, סר אַריק קארגיל, סר ריקארד ת'ורן, סר סטפון דארקלין וסר וויליס פל. סר אֵריק קארגיל (תאומו של סר אַריק) וסר לורנט מרברנד היו עם הנסיכה ראינירה בדרגונסטון, ולא ידעו שאחיהם התהלכו בלילה והעירו את חברי המועצה הקטנה משנתם.

המועצה התאספה במגורי המלכה בתוך מצודת מאיגור. סיפורים רבים מסופרים על אותה מועצה באותו הלילה. התיאור המפורט ביותר שהתקבל הוא של המלומד העליון מונקון בספרו מחול הדרקון, הסיפור האמיתי. אף שספר ההיסטוריה הארוך של מונקון נכתב רק דור שלם אחרי המאורעות, והוא נעזר במקורות רבים ובהם רשומות המלומדים, זיכרונות, כתביהם של שרי בית וראיונות עם מאה ארבעים ושבעה עדים שחזו במאורעות הגדולים של אותם ימים, הוא מסתמך בעיקר על וידויו של המלומד העליון אורוויל בתיאור השיחות הפנימיות, כפי שתועדו לפני הוצאתו להורג. שלא כמו פטריון וספטון יוסטס, שגרסותיהם נובעות יותר משמועות, מרכילות ומאגדות משפחתיות, המלומד העליון היה נוכח בפגישה והשתתף בהחלטות המועצה... אף שיש לציין כי בזמן שאורוויל כתב את דבריו אלה, הוא שאף להציג את עצמו כטהור מכל חטא ולהסיר מעצמו כל אשמה. ולכן, הסיפור האמיתי של מונקון מאיר את קודמו בתפקיד באור חיובי.

האנשים התאספו בחדריה של המלכה בזמן שגופתו של בעלה הלורד התקררה בחדרים שמעל. המלכה אליסנט, אביה סר אוטו הייטאוור, ימין המלך, סר קריסטון קול הלורד המפקד של משמר המלך, המלומד העליון אורוויל, לורד ליימן ביזבורי הממונה על המעות, אדם בן שמונים, סר טיילנד לאניסטר, הממונה על הספינות, אחיו של לורד צוק קאסטרלי, לאריס סטרונג, המכונה לאריס החיגר, הלורד של הארנהל ולורד ג'ספר ווילד, שנקרא מוט הברזל, הממונה על החוקים. המלומד העליון מונקון כותב על האספה הזאת בסיפור האמיתי בשם "המועצה הירוקה".

המלומד העליון אורוויל פתח את הפגישה ועבר על המשימות הנדרשות לאחר מותו של מלך. הוא אמר, "צריך לזמן את ספטון יוסטס כדי לערוך את טקסי המוות ולהתפלל על נשמתו של המלך. יש לשלוח עורב אל דרגונסטון תכף ומייד ולהודיע לנסיכה ראינירה על מותו של אביה. אולי הוד מעלתה המלכה תרצה לכתוב את ההודעה, כדי לרכך את החדשות הקשות? הפעמונים תמיד מצלצלים כדי להכריז על מותו של מלך, מישהו צריך לטפל בזה, ומובן שעלינו לערוך את ההכנות לקראת הכתרתה של המלכה ראינירה" –

סר אוטו הייטאוור קטע את דבריו. "כל זה צריך להמתין", הוא הכריז, "עד אשר נפתור אחת ולתמיד את שאלת הירושה". כימין המלך היה לו את הכוח לדבר בקולו של המלך, ואפילו לשבת על כס הברזל בהיעדרו של המלך. וייסריז העניק לו את הסמכות לשלוט בשבע הממלכות, ו"עד שמלכנו החדש יוכתר", זאת הייתה משימתו.

"עד שמלכתנו החדשה תוכתר", אמר מישהו. לפי סיפורו של המלומד העליון מונקון, המילים נאמרו על-ידי אורוויל, שדיבר בקול שקט, כמעט לא יותר ממלמול. אבל פטריון וספטון יוסטס מתעקשים שלורד ביזבורי הוא שדיבר, והוא אמר זאת בקול עוקצני.

"מלכנו", התעקשה המלכה אליסנט. "כס הברזל עובר על-פי חוק לבנו הבכור של הוד מעלתו".

השיחה שהתנהלה לאחר מכן נמשכה עד עלות השחר, כך מספר לנו המלומד העליון מונקון. פטריון וספטון יוסטס מסכימים איתו. בסיפורים שלהם, רק לורד ביזבורי דיבר למען הנסיכה ראינירה. הממונה על המעות הזקן, ששירת את המלך וייסריז רוב שנות מלכותו, ולפניו את סבו, המלך ג'איהאיריז הזקן, הזכיר למועצה כי ראינירה היא הבכורה מבין האחים וכי בעורקיה זורם יותר דם טארגארייני, וכי המלך בחר בה ליורשתו וסירב שוב ושוב לשנות את סדר הירושה חרף תחינותיהם של המלכה אליסנט והירוקים שלה, וכי מאות לורדים ואבירים בעלי קרקעות כרעו בפני הנסיכה בשנת 105 א"ה ונשבעו שבועה חמורה להגן על זכויותיה (סיפורו של המלומד העליון אורוויל שונה בכך שהוא טוען כי רוב הטיעונים הללו הגיעו מפיו ולא מזה של ביזבורי, אבל המאורעות הבאים מעידים שלא כך היה).

אבל המילים האלה נפלו על אוזניים ערלות. סר טיילנד ציין כי רוב הלורדים שנשבעו להגן על זכות הירושה של הנסיכה כבר מתו. "עברו מאז עשרים וארבע שנים. אני הייתי ילד באותם ימים". מוט הברזל, הממונה על החוקים, צוטט את המועצה הגדולה של שנת 101 ואת בחירתו של המלך הזקן בבנו באילון על פני ראיניז בשנת 92 א"ה, ואז עסקה השיחה באריכות באאיגון הכובש ואחיותיו, ובמסורת האנדאלית המקודשת שבה זכויותיהם של הבנים קודמות תמיד לזכויות הבנות. סר אוטו הזכיר להם שבעלה של ראינירה היה לא פחות מהנסיך דאימון, "וכולנו יודעים מה טבעו של האדם הזה. אל תטעו, אם ראינירה תשב על כס הברזל, לורד עמק הפשפשים ישלוט בכולנו והוא יהיה שליט אכזר כמו מאיגור עצמו. הראש שלי יהיה הראשון שייערף, אין לי ספק בכך, אבל מלכתכם, בתי, תהיה הבאה למות".

המלכה אליסנט המשיכה את דבריו. "הם גם לא יחוסו על חיי ילדיי", היא הכריזה. "אאיגון ואחיו הם הבנים האמיתיים של המלך, ויש להם תביעה טובה יותר לכס המלכות מאשר לחבורת הממזרים שלה. דאימון ימצא תירוץ כלשהו להרוג אותם. אפילו את הילאינה והקטנים שלה. אחד מאותם סטרונגים עקר את עינו של אאימונד, אל תשכחו זאת. הוא היה ילד, כן, אבל הילד מתנהג כמו אביו, ויש לזכור כי כל הממזרים מפלצתיים מטבעם".

סר קריסטון קול דיבר. אם הנסיכה תשלוט, הוא הזכיר להם, ג'ייסריס ולאריון ישלוט אחריה. "שהשבעה יצילו את הממלכה הזאת אם ממזר ישב על כס הברזל". הוא דיבר על דרכיה הנלוזות של ראינירה ועל מעשיו הנלוזים עוד יותר של בעלה. "הם יהפכו את המצודה האדומה לבית בושת. לא תהיה בת שתינצל מהם, והם לא יחוסו גם על הרעיות. אפילו הנערים... אנחנו יודעים מה לאינור היה".

אין שום תיעוד לכך שלורד לאריס סטרונג דיבר כלל במהלך הדיון, אבל זה לא היה חריג. אף שהוא היה בעל לשון חלקות כאשר התעורר בכך הצורך, אדון הלחישות אגר את מילותיו כמו כיליי האוגר מטבעות, והעדיף להקשיב ולא לדבר.

"אם נעשה זאת", הזהיר המלומד העליון אורוויל את המועצה, לפי הסיפור האמיתי, "פנינו למלחמה. הנסיכה לא תסכים לוותר על הכס ויש לה דרקונים".

"וחברים", הכריז לורד ביזבורי. "אנשים בעלי כבוד, שלא ישכחו את שבועותיהם לה ולאביה. אני אדם זקן, אבל לא זקן מספיק כדי לשבת כאן בחוסר מעש ולתת לכם לרקום מזימות כיצד לגנוב את כתרה". ולאחר שאמר זאת, הוא קם ללכת.

הדיווחים השונים סותרים זה את זה באשר למה שהתרחש לאחר מכן.

המלומד העליון אורוויל מספר לנו כי לורד ביזבורי נתפס ליד הדלת על-ידי סר אוטו הייטאוור, ששלח אותו מלווה בשומרים אל הצינוק. הוא נכלא בתא שחור, ושם הוא ימות מהכפור בעודו ממתין למשפט.

ספטון יוסטס מספר סיפור אחר. לדבריו, סר קריסטון קול הושיב את לורד ביזבורי בחזרה בכיסאו ושיסף את גרונו בפגיון. גם פטריון מאשים את סר קריסטון במותו של הלורד, אבל בגרסתו שלו קול תפס את האיש הזקן בגבו ובצווארונו והשליך אותו מהחלון, כשהוא משפד אותו על המוטות המשוננים שניצבו בתעלה היבשה תחתיו.

כל שלושת הסיפורים מסכימים על דבר אחד: הקורבן הראשון של מחול הדרקונים היה לורד ליימן ביזבורי, הממונה על המעות ולורד האוצרות של שבע הממלכות.

לא נתגלעו מחלוקות נוספות לאחר מותו של לורד ביזבורי. שאר הלילה יועד לתכנון הכתרתו של המלך החדש (יש לעשות זאת במהירות, כולם הסכימו) ולהכנת רשימה של בעלי ברית אפשריים ואויבים פוטנציאליים, אם הנסיכה ראינירה תסרב לקבל את מלכותו של המלך אאיגון. מכיוון שהנסיכה הייתה בדרגונסטון וכרעה ללדת, הירוקים של המלכה אליסנט נהנו מיתרון. ככל שיעבור זמן רב יותר בלי שראינירה תדע על מותו של המלך, כך תגיע תגובה מאוחרת יותר. "אולי הזונה תמות בלידה", נאמר כי המלכה אליסנט אמרה (לדבריו של פטריון).

העורבים לא עפו באותו הלילה. הפעמונים לא צלצלו. אותם משרתים שידעו על מותו של המלך נשלחו אל הצינוק. סר קריסטון קול קיבל את המשימה לאסור כל שחור שנותר בחצר המלכות, אותם לורדים ואבירים שיעדיפו את טענתה למלכות של הנסיכה ראינירה. "אל תנהג בהם באלימות", הורה סר אוטו הייטאוור. "לא יאונה כל רע לאנשים שיסכימו לכרוע ברך ולהישבע אמונים למלך אאיגון".

"ואלה שלא יהיו מוכנים לעשות זאת?" שאל המלומד העליון אורוויל.

"הם בוגדים", אמר מוט הברזל, "וחייבים במות בוגדים".

לורד לאריס סטרונג, אדון הלחישות, דיבר אז בפעם הראשונה והיחידה באותו הלילה. "הבה נהיה הראשונים להישבע", הוא אמר, "כדי שנדע שאין בוגדים בקרבנו". החיגר שלף את פגיונו והעביר אותו על כף ידו. "שבועת דמים", הוא אמר להם, "שתכבול את כולנו יחד, אחים עד המוות". וכך, כל אחד מהנוכחים בחדר חתך את כף ידו ושילב את ידו בידי האחרים, כשהם נשבעים לאחווה נצחית. רק המלכה אליסנט לא נדרשה להישבע בשל היותה אישה.

השחר הפציע מעל העיר כאשר המלכה אליסנט שלחה את משמר המלך להביא את בניה אאיגון ואאימונד אל המועצה (הנסיך דאירון, שהיה הצעיר והעדין מבין ילדיה, היה באולדטאון, שם שימש כנושא כליו של לורד הייטאוור).

את הנסיך אאימונד בעל העין האחת מצאו בנשקייה, עוטה שריון לוחות ושרשראות ומתכונן לאימון הבוקר שלו בחצר. "האם אאיגון הוא המלך?" הוא שאל את סר וויליס פל, "או שאני צריך לכרוע ברך ולנשק את הכוס של הזונה הזקנה?" הנסיכה הילאינה אכלה את ארוחת הבוקר עם ילדיה כאשר אנשי משמר המלך הגיעו אליה... אבל כאשר נשאלה היכן הנסיך אאיגון, אחיה ובעלה, היא רק אמרה, "הוא לא במיטתי, אני מבטיחה לכם. הרגישו חופשי לחפש מתחת לשמיכות".

הנסיך אאיגון היה עסוק "בחגיגה", אומר לנו מונקון בסיפור האמיתי, ושומר על עמימות. העדות של פטריון טוענת כי סר קריסטון מצא את המלך לעתיד שיכור ועירום במאורת עכברושים בעמק הפשפשים, שבה שני ילדי רחוב בעלי שיניים משוננות נשכו זה את זה לשעשוע הקהל, בזמן שנערה שלא הייתה בת יותר משתים-עשרה עינגה אותו בפיה. הבה נסלק ממוחנו את התמונה המכוערת הזאת ונייחס אותה למוחו הקודח של פטריון ונעבור אל דבריו של ספטון יוסטס.

אף שהספטון הטוב מודה שהנסיך אאיגון היה עם אחת מפילגשיו כאשר נמצא, הוא מתעקש כי הנערה הייתה בתו של סוחר אמיד, וכי הוא דאג לה היטב. יתרה מכך, הנסיך סירב להשתתף במזימותיה של אימו. "אחותי היא היורשת, לא אני", הוא אומר בסיפורו של יוסטס. "איזה אח אהיה אם אגנוב את זכותה של אחותי?" רק כאשר סר קריסטון שכנע אותו כי הנסיכה תוציא אותו ואת אחיו להורג אם תעלה לשלטון, דעתו השתנתה. "כל עוד יש טארגאריינים אמיתיים בעולם, הסטרונגים לא יעלו על כס הברזל". אמר קול. "לראינירה אין ברירה אלא להרוג את כולכם אם היא רוצה שהממזרים שלה ישלטו אחריה". הדברים האלה, והם בלבד, שכנעו את אאיגון לקבל את הכתר שהמועצה הקטנה העניקה לו, כך מתעקש הספטון.

בשעה שאבירי משמר המלך חיפשו את בניה של המלכה אליסנט, זימנו שליחים אחרים את מפקד משמר העיר ואת קציניו (היו שבעה, וכל אחד פיקד על שער אחר בעיר) אל המצודה האדומה. חמישה מהם נחשבו לתומכים במועמדותו של הנסיך אאיגון. השניים האחרים, וכך גם המפקד שלהם, איבדו את אמינותם לאחר חקירה קצרה ומצאו עצמם בשלשלאות. סר לות'ור לרג'נט, מטיל האימה ביותר מבין "חמשת הנאמנים" מונה למפקד החדש של הגלימות הזהובות. לרג'נט היה אדם גדול כשור, מעל שני מטרים גובהו, והייתה שמועה כי פעם הרג סוס קרב באגרוף אחד. סר אוטו היה אדם זהיר ודאג למנות את בנו סר גאווין הייטאוור (אחיה של המלכה) לסגנו של לרג'נט, והורה לו להשגיח על מעשיו של סר לות'ור ולהודיע לו אם יפגין כל סימן לחוסר נאמנות.

סר טיילנד לאניסטר מונה לממונה על המעות במקום לורד ביזבורי המנוח, וציווה מייד להשתלט על הטמיון הממלכתי. הזהב של הממלכה חולק לארבעה חלקים. חלק אחד נשלח להפקדה בבנק הברזל של בראאבוס, חלק אחד נשלח תחת אבטחה כבדה אל צוק קאסטרלי, החלק השלישי נשלח אל אולדטאון. מה שנותר נועד לשוחד ולמתנות וכדי לשכור שכירי חרב, אם יהיה בכך צורך. כדי למלא את מקומו של סר טיילנד בתור הממונה על הספינות פנה סר אוטו אל איי הברזל, ושלח עורב אל דאלטון גרייג'וי, הקראקן האדום, הלורד הקוצר של פייק, בן השש-עשרה הנועז וצמא הדם, והציע לו את האדמירליות ומושב במועצה הקטנה בתמורה לתמיכתו.

יום חלף, ואז יום נוסף. הספטון והאחיות השותקות לא נשלחו אל חדר השינה שבו המלך וייסריז שכב לו, נפוח ומרקיב. הפעמונים לא צלצלו. העורבים טסו, אבל לא אל דרגונסטון. הם טסו אל אולדטאון, אל צוק קאסטרלי, אל נהרן, אל רמות גנים ואל לורדים ואבירים רבים אחרים שהמלכה אליסנט חשבה שיתמכו בבנה.

ההחלטות של המועצה הגדולה של שנת 101 הובאו ונבחנו, ונערכה רשימה של האנשים שתמכו בווייסריז, ושל אלה שתמכו בראיניז, לאינה או לאינור. הלורדים שהתאספו העדיפו יורש זכר על פני נקבה ביחס של עשרים לאחד, אבל היו גם מתנגדים, ואותם הבתים ככל הנראה יתמכו בראינירה במלחמה העומדת לפרוץ. הנסיכה תזכה בתמיכתם של נחש הים ושל ספינות הצי שלו, כך חשב סר אוטו, וככל הנראה גם בזו של שאר הלורדים של החוף המזרחי: הלורדים באר אמון, מאסי, סלטיגאר וקראב, ואולי אפילו כוכב הערב מטארת'. כולם היו בתים קטנים, מלבד בית ולאריון. הצפוניים הדאיגו אותם יותר: ווינטרפל תמכה בראיניז בהארנהל, וכך גם נושאי דגלו של לורד סטארק, דאסטין מביצתון ומאנדרלי מהנמל הלבן. גם לא היה ניתן לסמוך על בית ארין, כיוון שקן הנשרים נשלט כעת בידי אישה, ליידי ג'יין, עלמת הבקעה, שערעור על זכותה של הנסיכה ראינירה עשוי להיות גם ערעור על זכותה שלה.

הסכנה הגדולה ביותר נשקפה מקץ-סופה, מפני שבית באראתיאון תמיד תמך בנסיכה ראינירה ובילדיה. אף שלורד בורמונד הזקן מת, בנו בורוס היה לוחמני עוד יותר מאביו, ושאר הלורדים הזוטרים של ארצות הסער ודאי ילכו אחריו. "אם כן, אנחנו חייבים לוודא שהוא יוביל אותם עבור מלכנו", הכריזה המלכה אליסנט. ואז היא קראה לבנה השני.

ולכן לא עורב הוא שנשלח אל קץ-סופה באותו היום כי אם ואגהאר, הדרקונית העתיקה והגדולה ביותר מבין הדרקונים של ווסטרוז. על גבה רכב הנסיך אאימונד טארגאריין, אבן ספיר נעוצה בארובת עינו הריקה. "המטרה שלך היא לשאת לאישה את אחת מבנותיו של לורד באראתיאון", אמר לו סבו סר אוטו לפני שטס לדרכו. "אתה יכול לבחור כל אחת מהארבע. פתה אותה והינשא לה, ולורד בורוס ימסור את ארצות הסער לאחיך. אם תיכשל" –

"אני לא איכשל", התרברב הנסיך אאימונד. "אאיגון יקבל את קץ-סופה ואני אקח את אחת הנערות".

כאשר הנסיך אאימונד עזב את מעלה המלך, הצחנה מחדרו של המלך כבר נפוצה בכל רחבי מצודת מאיגור, והיו שמועות רבות באשר למתרחש בחצר המלכות ובטירה עצמה. התאים בצינוק המלכותי התמלאו באנשים שנחשדו בחוסר נאמנות עד שאפילו הספטון העליון התחיל לחשוד בכל ההיעלמויות הללו, ושלח הודעה מספט הכוכבים שבאולדטאון ושאל על הנעדרים. סר אוטו הייטאוור, אחד האנשים המעשיים ביותר ששירתו כימין המלך מעולם, רצה זמן נוסף כדי להכין את ההכתרה, אבל המלכה אליסנט ידעה שלא ניתן לדחות זאת עוד. לנסיך אאיגון נמאס מהסודיות. "האם אני מלך או לא?" הוא שאל את אימו. "אם אני המלך, אז הכתירו אותי".

הפעמונים צלצלו ביום העשירי של החודש השלישי בשנת 129 א"ה, כשהם מבשרים את קיצה של תקופת שלטון. המלומד העליון אורוויל קיבל סוף כל סוף את האישור לשלוח את העורבים שלו והציפורים השחורות עפו במאותיהן והפיצו את דבר הכתרתו של אאיגון לכל קצות הממלכה. האחיות השותקות נשלחו להכין את הגופה לשרֵפה, ופרשים על גב סוסים חיוורים נשלחו לבשר את הבשורה לתושבי מעלה המלך, בצעקות "המלך וייסריז מת, יחי המלך אאיגון". בשומעם את הקריאות, מונקון כותב, היו שבכו ואחרים הריעו, אבל רוב האנשים הביטו בדממה, מבולבלים וחשדניים, ופה ושם נשמע קול הקורא, "תחי המלכה".

בינתיים נערכו בחופזה הכנות להכתרה שתתקיים בבור הדרקונים. תחת הכיפה האדירה היו ספסלי אבן שמספיקים לשמונים אלף איש, והחומות העבות של הבור, הגג החזק ודלתות הארד הגדולות הפכו אותו למעוז מוגן, אם במקרה בוגדים ינסו להפריע לקיום הטקס.

ביום המיועד הניח סר קריסטון קול את כתר הברזל והאודם של אאיגון הכובש על ראשו של בנם הבכור של המלך וייסריז והמלכה אליסנט והכריז עליו כאאיגון מבית טארגאריין, השני לשמו, מלך האנדאלים, הרויינאר וראשוני האדם, לורד שבע הממלכות, ומגן הממלכה. אימו, המלכה אליסנט, האהובה על פשוטי העם, הניחה את הכתר שלה על ראשה של בתה הילאינה, אשתו ואחותו של אאיגון. לאחר שנישקה את לחייה, כרעה האם על ברכיה לפני בתה, הרכינה את ראשה ואמרה, "מלכתי".

מספר הצופים בטקס ההכתרה שנוי במחלוקת. המלומד העליון מונקון, המסתמך על הצהרתו של אורוויל, מספר לנו כי יותר ממאה אלף מפשוטי העם נדחקו לתוך בור הדרקונים, ותשואותיהם הרעידו את החומות, ואילו פטריון אומר שספסלי האבן היו ריקים למחצה. הספטון העליון מאולדטאון היה מבוגר וחלש מכדי להגיע אל מעלה המלך, לכן ספטון יוסטס הוא שמשח את מצחו של המלך אאיגון בשמנים קדושים ובירך אותו בשבעת שמות האל.

כמה מן המשתתפים, אלה מהם שהיו חדי עין יותר מהשאר, הבחינו כי רק ארבעה אנשים לובשי גלימות לבנות עמדו לצידו של המלך החדש, ולא חמישה כמו שהיו עד עכשיו. אאיגון השני ספג אמש את העריקה הראשונה, כאשר סר סטפון דארקלין ממשמר המלך חמק מהעיר עם נושא כליו, שני משרתים וארבעה שומרים. בחסות החשכה הם הגיעו אל שער אחורי ומשם אל סירת דיג שהמתינה להם ולקחה אותם לדרגונסטון. הם לקחו איתם כתר גנוב: רצועת הזהב הצהוב המעוטרת בשבע אבני חן, שכל אחת מהן בצבע שונה. זה היה הכתר של המלך וייסריז, ושל המלך הזקן ג'איהאיריז לפניו. כאשר הנסיך אאיגון החליט לחבוש את כתר הברזל והאודם של האיש שעל שמו נקרא, הכובש מימים עברו, הורתה המלכה אליסנט לנעול את כתרו של וייסריז, אבל המשרת שהופקד על המשימה גנב אותו.

אחרי ההכתרה ליוו חברי משמר המלך הנותרים את אאיגון אל הדרקון שלו, יצור מופלא בעל קשקשים זהובים נוצצים ועור ורדרד בין כנפיו. הדרקון שהיה דומה לשחר הזהוב נקרא "אש-חמה". מונקון מספר לנו כי המלך טס שלוש פעמים מעל העיר לפני שנחת בין חומות המצודה האדומה. סר אַריק קארגיל הוביל את הוד מעלתו אל חדר הכס המואר בלפידים, ושם עלה אאיגון השני במדרגות אל כס הברזל לעיני אלף לורדים ואבירים. תשואות קולניות הדהדו באולם.

בדרגונסטון לא נשמעו שום תשואות. תחת זאת, הדהדו צרחות באולמות ובגרמי המדרגות של מגדל דרקון הים מחדריה של המלכה, שם התאמצה ראינירה טארגאריין ורעדה ביום השלישי לצירי הלידה שלה. הילד היה אמור להיוולד רק בעוד חודש, אבל הבשורות ממעלה המלך הבעירו בנסיכה פרץ זעם כה אפל עד שהוא זירז את הלידה, כאילו התינוק שבתוכה זעם אף הוא ורצה לצאת החוצה. הנסיכה צרחה וקיללה במהלך כל שעות הצירים, קראה לאלים להפנות את זעמם אל אחיה למחצה ואל אימו, המלכה, ותיארה בפרוטרוט את העינויים שתעביר אותם לפני שתניח להם למות. היא קיללה גם את הילד שבקרבה, מספר לנו פטריון, שרטה את בטנה הנפוחה בשעה שהמלומד גרארדיס והמיילדת ניסו לרסן אותה וצרחה, "מפלצת, מפלצת, צא משם, צא משם, צא משם!"

כאשר נולדה התינוקת בסופו של דבר, התברר כי אכן הייתה מפלצת: ולדה מתה, מעוותת לגמרי, עם חור בחזה במקום שבו ליבה היה אמור להיות וזנב קטנטן ומקושקש. כך לפחות פטריון מתאר אותה. הגמד גם מספר לנו שהוא לקח את היצור הקטן לחצר כדי לשרוף אותה בחצר. הילדה המתה נקראה ויסניה, כך הכריזה הנסיכה ראינירה למחרת, כאשר חלב הפרגים עמעם את כאביה. "היא הייתה בתי היחידה, והם הרגו אותה. הם גנבו לי את הכתר ורצחו את בתי, והם ישלמו על כך".

וכך החל המחול, כאשר הנסיכה כינסה מועצה משל עצמה. "המועצה השחורה" כך מכנה הסיפור האמיתי את ההתאספות בדרגונסטון. ראינירה עצמה עמדה בראשה, ולצידה ישבו דודה ובעלה, הנסיך דאימון, ויועצה הנאמן המלומד גרארדיס. שלושת בניה נכחו גם הם, אף שאיש מהם לא הגיע לבגרות (ג'ייס היה בן ארבע-עשרה, לוק בן שלוש-עשרה, ג'ופרי בן אחת-עשרה). שני אבירים ממשמר המלך היו איתם: סר אֵריק קארגיל, תאומו של סר אַריק, ואיש המערב, סר לורנט מרברנד.

שלושים אבירים, מאה לוחמי רובה קשת ושלוש מאות לוחמים היו בחיל המשמר של דרגונסטון. כמות זאת הספיקה למצודה כדוגמת דרגונסטון. "אבל כצבא כיבוש, לא די בצבא שלנו", העיר הנסיך דאימון בחמיצות.

תריסר לורדים זוטרים, נושאי דגל וכפופים לדרגונסטון ישבו גם הם במועצה השחורה: סלטיגאר מאי הטופר, סטאונטון ממנוחת עורב המזרע, מאסי ממחול האבן, באר אמון מהחוד החד ודארקלין מדאסקנדייל היו ביניהם. אבל הלורד הגדול ביותר שנשבע אמונים לנסיכה היה קורליס ולאריון מדריפטמארק. אף שנחש הים הזדקן, הוא אהב להגיד כי הוא נצמד לחיים "כמו מלח טובע שנצמד להריסות ספינה טבועה. אולי השבעה שמרו אותי לקרב אחד אחרון". יחד עם לורד קורליס הגיעו גם אשתו, הנסיכה ראיניז בת החמישים וחמש, פניה מקומטות וכחושות, שערה השחור סתור שיבה, ולמרות זאת עזה וחסרת פחד כפי שהייתה בהיותה בת עשרים ושתיים. "המלכה שמעולם לא הייתה", קורא לה פטריון ("מה היה לווייסריז שלה לא היה? נקניקיה קטנה? זה כל מה שצריך כדי להיות מלך? אם כך, תנו לפטריון למלוך. הנקניקייה שלי גדולה פי שלושה משלו").

האנשים שישבו במועצה השחורה ראו בעצמם נאמני השלטון, אבל ידעו היטב שהמלך אאיגון השני יכנה אותם בוגדים. כל אחד מהם כבר קיבל זימון למעלה המלך, שדרש מהם להגיע אל המצודה האדומה ולהישבע אמונים למלך החדש. כל צבאותיהם גם יחד לא יכלו להתמודד עם כוחות בית הייטאוור. הירוקים של אאיגון נהנו גם מכמה יתרונות אחרים. אולדטאון, מעלה המלך ונמל לאניס היו הערים הגדולות והעשירות ביותר בממלכה, וכל השלוש היו של הירוקים. כל הסמלים של המלכות היו בידיו של אאיגון. הוא ישב על כס הברזל. הוא חי במצודה האדומה. הוא חבש את כתר הכובש והניף את חרב הכובש ונמשח על-ידי ספטון של האמונה לעיניהם של עשרות אלפים. המלומד העליון אורוויל ישב במועצה שלו והלורד המפקד של משמר המלך הניח את הכתר על ראש הנסיך. והוא היה זכר, ובעיני רבים זה הפך אותו למלך החוקי ואת אחותו למחצה לחומסת.

לעומת כל זה, יתרונותיה של ראינירה היו מעטים. כמה לורדים מבוגרים יותר אולי יזכרו את שבועותיהם שהכריזו עליה כעל נסיכת דרגונסטון והיורשת החוקית לאביה. היו ימים שבהם גם האצולה וגם פשוטי העם אהבו אותה, הריעו לה וכינו אותה אושר הממלכה. לורדים צעירים ואבירים אצילים חיזרו אחריה אז... התשובה לשאלה אם רבים מהם עדיין ילחמו עבורה כעת, כשהיא אישה נשואה וגופה הזדקן והתעבה בעקבות שש לידות, לא נראתה מבטיחה במיוחד. אף שאחיה למחצה בזז את האוצרות של אביה, לנסיכה היה את עושר בית ולאריון, וספינות הצי של נחש הים העניקו לה עליונות במים. ובן זוגה, הנסיך דאימון, התחשל במלחמות באבני הסף והיה בעל יותר ניסיון לחימה מכל אויביהם גם יחד. ודבר אחרון, אבל לא חביב בכלל, לראינירה היו דרקונים.

"גם לאאיגון יש דרקונים", ציין המלומד גרארדיס.

"לנו יש יותר", אמרה הנסיכה ראיניז, המלכה שמעולם לא הייתה, שהייתה רוכבת דרקונים זמן רב יותר מכולם. "והדרקונים שלנו גדולים וחזקים יותר, מלבד ואגהאר. המקום הטוב ביותר לגידול דרקונים הוא דרגונסטון". היא מנתה אותם באוזני המועצה. למלך אאיגון היה את אש-חמה. חיה מרהיבה אך צעירה. אאימונד חד העין רכב על ואגהאר, ואין לזלזל בסכנה הנשקפת מן הדרקונית עתיקת היומין של המלכה ויסניה. הדרקונית של הילאינה הייתה חלום-אש, הדרקונית שנשאה בעבר את ראינה, אחותו של המלך הזקן. הדרקונית של הנסיך דאירון הייתה טסאריון, בעלת כנפיים שחורות וכחולות וציפורניים וקשקשים בוהקים כנחושת מרוקעת. "יש להם ארבעה דרקונים שיכולים להילחם", אמרה ראיניז. גם לתאומים של המלכה הילאינה היו דרקונים, אבל הם היו קטנים מדי. לבנו הצעיר של החומס, מאילור, הייתה רק ביצה.

כנגדם, לנסיך דאימון יש את קרקסס ולנסיכה ראינירה יש את סייראקס, שניהם דרקונים ענקיים וחזקים. קרקסס עצמו היה מחזה מבעית, ומחזות של אש ודם לא היו זרים לו אחרי הקרבות באבני הסף. שלושת בניה של ראינירה מבעלה לאינור ולאריון היו רוכבי דרקונים. ורמקס, אוראקס וטירקסס היו דרקונים חזקים וגדלו מדי יום. אאיגון הצעיר, המבוגר מבין בניהם של ראינירה והנסיך דאימון, קיבל את הדרקון הצעיר ענן-סערה, אף שעדיין לא רכב עליו. אחיו הקטן, וייסריז, הלך לכל מקום עם הביצה שלו. הדרקונית של ראיניז, מליס המלכה האדומה, נעשתה עצלה עם השנים, אבל נותרה מפחידה כאשר עוררו את זעמה. יכול להיות שהתאומות שהנסיך דאימון הביא לעולם עם לאינה ולאריון יהפכו גם הן לרוכבות דרקונים. הדרקונית של באילה, מרקדת ירח הירוקה, תהיה בקרוב גדולה מספיק כדי לשאת את הנערה על גבה... ואף שהביצה של אחותה ראינה בקעה וממנה יצא יצור שבור שמת כעבור שעות אחדות, סייראקס הטילה בעת האחרונה צבר ביצים נוסף. אחת הביצים שלה ניתנה לראינה, ונאמר שהילדה ישנה איתה מדי לילה והתפללה שתקבל דרקון שיהיה גדול כמו הדרקונית של אחותה לפחות.

יתרה מכך, היו שישה דרקונים נוספים שהקימו להם מאורות במערות המעשנות של הר הדרקונים מעל לטירה. היו שם כנף-כסף, הדרקונית של המלכה הטובה אליסאן, עשן-ים, החיה האפורה שהייתה גאוותו ותשוקתו של סר לאינור ולאריון, ורמית'ור הזקן ועז הלב שאיש לא רכב עליו מאז מותו של המלך ג'איהאיריז. ומאחורי ההר התגוררו שלושה דרקונים פראיים, שאיש מעולם לא רכב עליהם, חי או מת. פשוטי העם קראו להם בשמות גנב הכבשים, הרוח האפורה והקניבל. "מצאו רוכבים עבור כנף-כסף, ורמית'ור ועשן-ים, ויהיו לנו תשעה דרקונים נגד הארבעה של אאיגון. אם תשיגו רוכבים גם לאחיהם הפראיים יהיו לנו שנים-עשר, אפילו ללא ענן-סערה". ציינה הנסיכה ראינירה. "ככה ננצח במלחמה הזאת".

הלורדים סלטיגאר וסטאונטון הסכימו. אאיגון הכובש ואחיותיו הוכיחו כי אבירים וצבאות אינם מסוגלים להתמודד עם אש ודם. סלטיגאר האיץ בנסיכה לטוס תכף ומייד אל מעלה המלך, להפוך את העיר לאפר ועצמות. "וכיצד זה ישרת אותנו, אדוני הלורד?" שאל אותו נחש הים. "אנחנו רוצים לשלוט בעיר, לא לשרוף אותה עד היסוד".

"לעולם לא נגיע למצב הזה", התעקש סלטיגאר. "לחומס השלטון לא תהיה ברירה אלא להתמודד מולנו עם הדרקונים שלו. התשעה שלנו ודאי יחסלו את הארבעה שלו".

"ובאיזה מחיר?" תהתה הנסיכה ראינירה. "הבנים שלי ירכבו על שלושה מהדרקונים האלה, אני מזכירה לך. ולא מדובר בתשעה נגד ארבעה. יעבור זמן עד שאהיה חזקה מספיק כדי לרכוב שוב. ומי ירכב על כנף-כסף, ורמית'ור, ועשן-ים? אתה, אדוני הלורד? אינני סבורה כך. כעת אנחנו חמישה נגד ארבעה, ואחת מהן היא ואגהאר. כעת אין לנו יתרון".

למרבה הפלא, הנסיך דאימון הסכים עם אשתו. "באבני הסף, האויבים שלי למדו לרוץ ולהסתתר כאשר שמעו את משק כנפיו של קרקסס או את שאגתו... אבל לא היו להם דרקונים משל עצמם. אין זה עניין פשוט לקטול דרקונים. אבל דרקונים יכולים להרוג דרקונים, והם אף עשו זאת. כל מלומד שפעם למד את ההיסטוריה של ואליריה יספר לכם זאת. איני מוכן לשלוח את הדרקונים שלי נגד אלה של החומס אלא אם כן לא תהיה לי ברירה". אז פירט הנסיך את התוכניות שלו באוזני המועצה השחורה. ראינירה חייבת לזכות בטקס הכתרה משל עצמה, בתגובה לטקס של אאיגון. לאחר מכן הם צריכים לשלוח עורבים, ולקרוא ללורדים של שבע הממלכות להישבע אמונים למלכתם האמיתית.

"אנחנו חייבים להילחם במלחמה הזאת במילים לפני שנפנה לקרבות", הכריז הנסיך. הלורדים של הבתים הגדולים הם המפתח לניצחון, התעקש דאימון. נושאי הדגל והצמיתים שלהם ילכו אחריהם. אאיגון החומס זכה בהכרתם של הלאניסטרים מצוק קאסטרלי, ולורד טיירל מרמות גנים היה ילד קטן בחיתולים ואימו, ששימשה כעוצרת שלו, ככל הנראה תבחר בצד שבו תומכים נושאי דגלו החזקים מדי, בני בית הייטאוור... אבל שאר הלורדים הגדולים של הממלכה טרם הכריזו באיזה צד בחרו.

"קץ-סופה תעמדו לצידנו", אמרה הנסיכה ראיניז. אימה הגיעה מאותו הבית, ולורד בורמונד המנוח היה חברה הטוב ביותר.

לנסיך דאימון הייתה סיבה לקוות כי העלמה מהבקעה תעביר את קן הנשרים לצידם. אאיגון ודאי יבקש את תמיכת פייק, כך חשב. רק תמיכתם של איי הברזל תאפשר לאאיגון להשתוות לכוח ספינות הצי של בית ולאריון. אבל ילודי הברזל היו נתונים לגחמות משונות, ודאלטון גרייג'וי אהב דם וקרב ויכול להיות שיהיה ניתן לשכנע אותו לתמוך בנסיכה.

הצפון היה רחוק מכדי למלא תפקיד חשוב בקרב, כך קבעה המועצה. עד שהסטארקים יאספו את נושאי דגלם ויצעדו דרומה, המלחמה כבר תסתיים. וזה הותיר רק את הלורדים של ארץ הנהרות, חבורה תככנית שבראשה, אף שבאופן רופף ביותר, עמד בית טאלי מנהרן. "יש לנו חברים בארץ הנהרות", אמר הנסיך, "אף שרבים מהם לא יחשפו זאת לעת עתה. אנחנו זקוקים למקום שבו נוכל להתאסף, מאחז יבשתי גדול מספיק כדי להציב בו צבא גדול וחזק שיוכל להתמודד עם הכוחות שהחומס ישלח לעברנו". הוא הראה ללורדים את המפה. "כאן. הארנהל".

וכך הוחלט. הנסיך דאימון יוביל מתקפה על הארנהל, על גבו של קרקסס. הנסיכה ראינירה תישאר בדרגונסטון עד שתתאושש. ספינות צי ולאריון יצאו מדרגונסטון ודריפטמארק, יסגרו את הלוע וימנעו מספינות להיכנס למפרץ הבלאקווטר או לצאת ממנו. "אין לנו די כוח לכבוש בסערה את מעלה המלך", אמר הנסיך דאימון, "כפי שלאויבינו יש את הכוח לכבוש את דרגונסטון. אבל אאיגון הוא נער ירוק, ונערים ירוקים מתרגזים בקלות. אולי נוכל לפתות אותו לתקוף מוקדם מדי". נחש הים יפקד על הצי, והנסיכה ראיניז תטוס ממעל כדי למנוע מאויביהם לתקוף את הספינות בדרקונים. בינתיים יישלחו עורבים אל נהרן, קן הנשרים, פייק וקץ-סופה, כדי לבקש את תמיכתם של הלורדים.

אז דיבר ג'ייסריס, בנה הבכור של המלכה. "אנחנו צריכים להביא את ההודעות האלה", הוא אמר. "דרקונים יביאו את הלורדים לצידנו מהר יותר מאשר עורבים". אחיו לוקריס הסכים איתו והתעקש כי הוא וג'ייס גברים, או לכל הפחות מבוגרים מספיק לצאת למשימה הזאת. "דודנו קורא לנו בני סטרונג, אבל כאשר הלורדים יראו אותנו על גבי דרקונים הם ידעו מייד כי הוא משקר. רק טארגאריינים רוכבים על דרקונים". פטריון מספר לנו כי נחש הים נהם לשמע דבריו, והתעקש כי שלושת הנערים הם מבית ולאריון, אבל הוא חייך כשאמר זאת, והייתה גאווה בקולו. אפילו ג'ופרי הצעיר הצטרף והציע לרכוב על הדרקון שלו, טירקסס, ולהצטרף לאחיו במשימתם.

הנסיכה ראינירה אסרה זאת עליו חד וחלק. ג'וף היה רק בן אחת-עשרה. אבל ג'ייסריס היה בן ארבע-עשרה ולוקריס בן שלוש-עשרה. הם היו נערים אמיצים ונאים, מיומנים בלחימה, ושירתו זמן רב כנושאי כלים. "אם תלכו תעשו זאת כשליחים, לא כאבירים", היא אמרה להם. "אסור לכם להשתתף כלל בלחימה". רק אחרי שהנערים נשבעו שבועות חמורות על עותק של כוכב בעל שבעה חודים, הסכימה הוד מעלתה לשלוח אותם כשליחים. הוחלט כי ג'ייס, שהיה המבוגר מבין השניים, יקבל את המשימה המסוכנת והארוכה יותר ויטוס תחילה אל קן הנשרים כדי לדבר עם העלמה מהבקעה, לאחר מכן אל הנמל הלבן כדי לשכנע את לורד מאנדרלי ולבסוף אל ווינטרפל, להיפגש עם לורד סטארק. המשימה של לוק תהיה קצרה ובטוחה יותר. הוא יטוס אל קץ-סופה, שם הם ציפו שיזכה לקבלת פנים חמה מבורוס באראתיאון.

למחרת נערך טקס הכתרה מהיר. בואו של סר סטפון דארקלין, ששירת עד לעת האחרונה במשמר המלך של אאיגון, היה מאורע משמח ביותר בדרגונסטון, במיוחד כאשר התברר כי חבריו הנאמנים ("הבוגדים", כפי שסר אוטו כינה אותם כאשר הציע פרס תמורת לכידתם) הביאו את הכתר הגנוב של המלך ג'איהאיריז המפשר. שלוש מאות זוגות עיניים הביטו כאשר הנסיך דאימון טארגאריין הניח את הכתר של המלך הזקן על ראשה של אשתו והכריז שהיא ראינירה מבית טארגאריין, הראשונה לשמה, מלכת האנדאלים, הרויינאר, וראשוני האדם. הנסיך הכריז על עצמו כמגן הממלכה, וראינירה מינתה את בנה הבכור, ג'ייסריס, לנסיך דרגונסטון וליורש כס הברזל.

המעשה הראשון שלה בתור מלכה היה להכריז על סר אוטו הייטאוור ועל המלכה אליסנט כמורדים ובוגדים. "באשר לאחיי למחצה ואחותי המתוקה הילאינה", היא הכריזה, "הם הלכו שולל בעקבות עצותיהם של אנשים מרושעים. אני מורה להם לבוא אל דרגונסטון, לכרוע ברך ולבקש את סליחתי, ובשמחה אחוס על חייהם ואצרף אותם למשפחתי, כיוון שהם דם מדמי ואין גבר או אישה המקוללים יותר מאשר קוטלי השארים".

למחרת הגיעו הבשורות על הכתרתה של ראינירה אל המצודה האדומה, למרבה כעסו של אאיגון השני. "אחותי למחצה ודודי אשמים בבגידה במלכות", הכריז המלך הצעיר. "אני רוצה שתתפסו אותם, תעצרו אותם ואז תהרגו אותם".

אנשים שקולים יותר במועצה הירוקה ביקשו לדבר איתם. "על הנסיכה להבין כי אין לה סיכוי לנצח אותנו", אמר המלומד העליון אורוויל. "אסור לאח להילחם באחות. שלח אותי אליה, כדי שנוכל לדבר ולהגיע להסכם".

אאיגון סירב להקשיב לו. ספטון יוסטס מספר לנו כי הוד מעלתו האשים את המלומד העליון בחוסר נאמנות ורצה לשלוח אותו לתא שחור "עם חבריך השחורים". אבל כאשר שתי מלכות — אימו המלכה אליסנט ואשתו המלכה הילאינה — תמכו בהצעתו של אורוויל, המלך הזועם התיר לו לעשות כן. וכך נשלח המלומד העליון אורוויל אל מעבר למפרץ הבלאקווטר עם דגל של שלום, כשהוא מוביל פמליה שהיו בה סר אַריק קארגיל ממשמר המלך וסר גאווין הייטאוור מהגלימות הזהובות יחד עם עשרים כתבנים וספטונים, וביניהם גם ספטון יוסטס.

התנאים שהציע המלך היו נדיבים, מצהיר מונקון בסיפור האמיתי. אם הנסיכה תקבל אותו כמלך ותכרע ברך לפני כס הברזל, אאיגון השני יאפשר לה לשמור על דרגונסטון, והאי והטירה יעברו לבנה ג'ייסריס אחרי מותה. בנה השני, לוקריס, יהיה היורש הרשמי לדריפטמארק, ויזכה בכל האדמות והאחוזות של בית ולאריון. בניה מהנסיך דאימון, אאיגון הצעיר ווייסריז, יקבלו מקום של כבוד בחצר המלכות, הבכור כנושא כליו של המלך והצעיר כנושא הגביע. חנינות יוענקו לכל הלורדים והאבירים שרקחו איתה קנוניות בוגדניות נגד מלכם האמיתי.

ראינירה שמעה את התנאים בשתיקה קפואה, ואז שאלה את אורוויל אם הוא זוכר את אביה, המלך וייסריז. "כמובן, הוד מעלתך", ענה המלומד. "אולי תוכל להגיד לי, אם כן, למי הוא העניק את הירושה", אמרה המלכה, הכתר על ראשה. "הוא העניק אותה לך, הוד מעלתך", השיב אורוויל. וראינירה הנהנה ואמרה, "בלשונך שלך אתה מודה כי אני המלכה החוקית. אם כן, מדוע אתה משרת את המתחזה, את אחי למחצה?"

מונקון מספר לנו כי אורוויל השמיע תשובה ארוכה ומפורטת, שבה ציטט את החוק האנדאלי ואת המועצה הגדולה של שנת 101. פטריון טוען כי הוא גמגם ורוקן את שלפוחיתו. בין כך ובין כך, התשובה לא סיפקה את הנסיכה ראינירה.

"מלומד עליון צריך לדעת את החוק ולאכוף אותו", היא אמרה לאורוויל. "אינך מלומד עליון, ואתה מביא רק כלימה ובושה לשרשרת שאתה עונד לצווארך". כאשר אורוויל מחה ברפיון על דבריה, אביריה של ראינירה תלשו את השרשרת מעל צווארו ואילצו אותו לכרוע על ברכיו, בזמן שהנסיכה העניקה את השרשרת לאיש שלה, המלומד גרארדיס, "משרת נאמן ואמיתי של הממלכה ושל חוקיה". כאשר היא שלחה את אורוויל ושאר הנציגים לדרכם, ראינירה אמרה, "אמור לאחי למחצה שאני אקח את כס השלטון, או שאקח את ראשו".

זמן רב אחרי שהסתיים המחול עתיד הזמר לוסיאון מטארת' להלחין בלדה עצובה בשם "להתראות, אחי", ששרים אותה עד היום. השיר מציג את הפגישה האחרונה בין סר אַריק קארגיל ותאומו, סר אֵריק, כאשר חבורתו של אורוויל עלתה על הספינה שתיקח אותם בחזרה אל מעלה המלך. סר אַריק נשבע אמונים לאאיגון, ואילו סר אֵריק נשבע לראינירה. בשיר הזה, כל אחד מהאחים מנסה לשכנע את האחר לעבור לצד שלו. אחרי ששניהם נכשלים, הם מצהירים על אהבתם זה לזה, בידיעה שבפעם הבאה שייפגשו הם יהיו אויבים. אפשרי כי אכן התקיימה פרֵדה שכזאת בדרגונסטון, אך מקורותינו אינם מתארים אותה.

אאיגון השני היה בן עשרים ושתיים, מהיר חימה ואיטי לסלוח. סירובה של ראינירה להצעתו הרגיז אותו. "הצעתי לה שלום מכובד והזונה ירקה בפניי", הוא הכריז. "מה שיקרה עכשיו הוא על ראשה".

מה שקרה לאחר מכן היה מלחמה.

אש ודם / ג'ורג' ר. ר. מרטין
אופוס, 2020
תרגום: צפריר גרוסמן
656 עמודים

ג'ורג' ריימונד ריצ'רד מרטין הוא סופר פנטזיה ומדע בדיוני, תסריטאי ומפיק. זוכה ארבעה פרסי לוקוס לרומן הפנטזיה הטוב ביותר. נודע בעיקר ככותב סדרת הספרים "שיר של אש ושל קרח" עליה מבוססת סדרת הטלוויזיה המצליחה של HBO "משחקי הכס". הספר "אש ודם" מגולל את ההיסטוריה של בית טארגאריין מאאיגון הראשון "הכובש" ועד אאיגון השלישי "קללת הדרקון". סדרת הטלוויזיה של HBO "בית הדרקון" מספרת את סיפור שלטונו של המלך וייסריז הראשון ואת מלחמת הירושה הידועה בשם "מחול הדרקונים" שפרצה לאחר מותו