פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "יומנו של מוכר ספרים" מאת שון ביתל

שבת, 8 בפברואר

הזמנות ברשת: 4

ספרים שנמצאו: 4

היום ניקי עבדה בחנות, ואני נסעתי ללידס כדי לבדוק ספרייה פרטית בת 600 ספרים בנושא תעופה. אנה ואני יצאנו מהחנות בעשר בבוקר, וכשניקי נפרדה מאיתנו היא יעצה לי, "תסתכל על הספרים, תחשוב על מספר ואז תציע חצי ממנו." היא אמרה לי גם שכשתגיע האפוקליפסה (או האפוקליפסה על פי ניקי – לא התעמקתי בגרסה שלה, אני לא כל כך מקשיב כשהיא מדברת על ענייני דת), ורק עדי יהוה יישארו על פני האדמה, היא מתכוונת לבוא לבית שלי ולקחת את החפצים שלי. היא כל הזמן סוקרת את הרהיטים שלי, וברור שעל זה היא חושבת.

אנה היא בת הזוג שלי. היא סופרת אמריקאית, והיא צעירה ממני בשתים-עשרה שנים. אנחנו גרים יחד בדירת ארבעה חדרים מעל החנות, עם חתול שחור ששמו קפטן, על שם הקברניט העיוור ב'תחת חורש חלב'. אנה עבדה בנאס"א בלוס אנג'לס ובאה לוויגטאון לחופשת עבודה ב-2008, כדי להגשים את שאיפתה לעבוד בחנות ספרים בסקוטלנד, קרוב לים. המשיכה בינינו הייתה מיידית, ואחרי שחזרה לקליפורניה לזמן קצר, היא החליטה לבוא שוב לכאן. ב-2012 עורר סיפורה את סקרנותה של אנה פסטרנק, עיתונאית שביקרה בוויגטאון בפסטיבל הספרים של אותה שנה, והיא כתבה עליה כתבה ל'דיילי מייל'. זמן קצר לאחר מכן פנה אל אנה מו"ל והציע לה לכתוב ממואר, וב-2013 ספרה הראשון, 'שלושה דברים שצריך לדעת על טילים', אכן פורסם בהוצאת שוֹרט בּוּקס. למרות הצלחתה כסופרת, לפי עדותה שלה אנה היא "אימפרסיוניסטית לשונית", ויש לה נטייה מקסימה ומתסכלת כאחת להמציא את השפה מחדש בזמן שהיא מדברת. היא נוהגת לפרש את המילים שהיא שומעת דרך אוזניים עצומות למחצה ולחזור עליהן בגרסה שדומה במידת מה למקור, אבל בקווי מתאר מטושטשים. התוצאה היא מין נזיד מילים שלפעמים אינו מובן כלל, מתובל בקומץ מילים ביידיש שלמדה מסבתה.

האישה שמוכרת את ספרי התעופה התקשרה בשבוע שעבר ודיברה בבהילות. הספרים היו שייכים לבעלה המנוח, שמת לפני שנה. היא מכרה את הבית ותעבור דירה במרס. הגענו לביתה בשלוש. תשומת הלב שלי רותקה מייד לפאה שהיה ברור מייד שהיא חובשת, שלא להזכיר את הזרעים של עץ ערמונית הסוסים, שהיו פזורים על הרצפה ליד הדלתות והחלונות. היא הסבירה שבעלה מת מסרטן, וכעת היא מקבלת טיפולים נגד אותה מחלה. הספרים היו בעליית גג בראש גרם מדרגות צר. נדרש זמן-מה להסכים על מחיר, אבל בסופו של דבר הסכמנו על 750 ליש"ט תמורת כשלוש מאות ספרים. לא הפריע לה שאשאיר אצלה את שאר הספרים. לו רק היה כך תמיד. בדרך כלל אנשים רוצים להיפטר מהאוסף בשלמותו, בעיקר אם מדובר באוסף של אדם שנפטר. אנה ואני העמסנו ארבעה-עשר ארגזים על המסחרית, ונסענו הביתה. נראה שהאישה חשה הקלה כשהצליחה להיפרד מהתחביב של בעלה. היא ודאי ידעה שהפרדה הזאת תהיה קשה לה, אף על פי שלה עצמה לא היה עניין בנושא. לפני שיצאנו לדרך, אנה שאלה את האישה על כל הזרעים של עץ ערמונית הסוסים שנחו ליד הדלתות והחלונות. התברר להן ששתיהן חולקות פחד מעכבישים, וכנראה ערמונים משחררים איזשהו כימיקל שדוחה אותם.

קניתי את המסחרית (רנו טראפיק אדומה) לפני שנתיים, ושחקתי אותה כמעט לגמרי. אפילו בנסיעות הקצרות ביותר אני מקבל נפנופים נלהבים מאנשים שנוסעים בכיוון הנגדי, וחושבים בטעות שאני הדוור.

אוסף התעופה הזה כולל עשרים ושניים ספרים של הוצאת פטנאם על תולדות התעופה. זאת סדרה ספרים שעוסקת ביצרני כלי טיס, ואפילו בסוגי כלי טיס – פוקר, הוקר, סופרמרין, רוקט איירקרפט, ובעבר הם נמכרו לא רע גם באינטרנט וגם בחנות, במחירים שנעו בין 20 ל-40 ליש"ט לספר. לכן ביססתי את הצעת המחיר שלי על ההנחה שאת ספרי פטנאם אוכל למכור במהירות יחסית ולכסות את העלות.

עסקאות ספרים רבות מתחילות בכך שאדם זר לגמרי מתקשר ומסביר שאדם קרוב אליו נפטר לאחרונה, ושהוטל עליו להיפטר מספריו. מובן שהמתקשר שרוי עדיין באבל, וכמעט בלתי אפשרי שלא להישאב לתוך האבל הזה, ולו במידה מזערית. כשעוברים על ספרים של אדם שמת לומדים משהו על האדם, על תחומי העניין שלו, ובמידת מה גם על אישיותו. גם כשאני מבקר אצל חברים אני נמשך מייד למדפי הספרים שלהם, ובייחוד לכל דבר מפתיע או חריג על המדפים שעשוי לחשוף בפניי דבר שלא ידעתי על אותו אדם. גם על המדף שלי אפשר למצוא פריטים כאלה – בין הסיפורת המודרנית לספרים על אמנות סקוטית ועל תולדות סקוטלנד אפשר למצוא גם עותק של 'דיבורים מלוכלכים ביידיש' וגם את 'איסוף כפיות של הרייך השלישי' – את הראשון קיבלתי במתנה מאנה, ואת האחרון מידידי מייק.

אנה ואני חזרנו מלידס דרך אילקלי מוּר בגשם החורף העז, והגענו הביתה בערך בשבע בערב. פתחתי את הדלת ומצאתי ערמות של ספרים על הרצפה, ארגזים בכל מקום ועשרות אימיילים שמצפים לי. נראה שניקי שואבת איזשהו סיפוק סדיסטי מהשארת הררי ספרים וארגזים בכל רחבי החנות, כנראה כי היא יודעת עד כמה אני מקפיד לשמור על משטחים נקיים, בייחוד כשמדובר ברצפה. אולי משום שמטבעה היא בלגניסטית, היא משוכנעת שהתשוקה שלי לסדר וארגון היא בלתי רגילה ומבדרת, ולכן היא יוצרת בכוונה תוהו ובוהו בחנות ואחר כך, כשאני נוזף בה על כך, היא טוענת שיש לי או-סי-די.

סך ההכנסות בקופה: 77.50 ליש"ט

7 לקוחות

יום שני, 10 בפברואר

הזמנות ברשת: 8

ספרים שנמצאו: 7

בין ההזמנות הופיע גם הספר 'מדריך פֶּבּל מיל לבשר טוב'.

כיוון שאנחנו שולחים כמות נכבדה של חבילות, יש לנו הסכם עם הדואר, ובמקום לגשת עם החבילות לדלפק בדואר ולהניח לווילמה, מנהלת הסניף, להתמודד איתן, אנחנו מסדירים הכול באינטרנט ומביאים את החבילות החתומות בחותמת הדואר אל החדר האחורי בסניף. משם אוספים אותן ומעבירים אותן אל משרד המיון.

סניף הדואר בוויגטאון, כמו סניפי דואר כפריים רבים, הוא חלק מחנות אחרת. במקרה שלנו זוהי חנות עיתונים וצעצועים שבעליה בא מצפון אירלנד, ויליאם שמו. ויליאם רחוק מלהיות נחמד. רחוק מאוד. הוא אף פעם לא מחייך, והוא מתלונן על הכול. אם הוא נמצא בחנות כשאני מביא את שקי החבילות, אני תמיד מקפיד לברך אותו בבוקר טוב. בפעמים הנדירות שבהן הוא טורח להגיב בכלל, הוא רק ממלמל, "מה כל כך טוב בו?" או "אולי זה היה בוקר טוב אם לא הייתי תקוע במקום הנוראי הזה." בדרך כלל, ככל שמברכים אותו לשלום בנימה קלילה יותר, כך התגובה שלו עוינת יותר. כדי שתקבלו מושג על עומק באר הייסורים הפרטית שלו, הוא מדביק את כל המגזינים בתצוגה בשלוש פיסות סלוטייפ כדי שהלקוחות לא יוכלו לדפדף בהם. וילמה היא ההפך הגמור ממנו: היא שנונה, עליזה וידידותית. סניף הדואר הוא הלב האמיתי של קהילת ויגטאון – מתישהו במהלך השבוע כולם מגיעים לשם, ושם שומעים ומספרים את כל הרכילויות, ומדביקים מודעות אבל.

אחרי ארוחת הצהריים נגמר הנייר בקופה הרושמת. התחלתי לחפש עוד אבל התברר שלא נשאר לנו אף גליל, לכן הזמנתי עשרים גלילים – כמות שאמורה להספיק לשנתיים-שלוש. יש לקוות שהעסקים ישתפרו, ומשך הזמן הזה יתקצר.

היום נרשמו עוד שני אנשים למועדון הספר הרנדומלי. מועדון הספר הרנדומלי הוא ענף של החנות שייסדתי לפני כמה שנים, כשמצב העסקים היה בכי רע והעתיד נראה עגום. תמורת 59 ליש"ט לשנה, המנויים מקבלים ספר מדי חודש, אבל הם לא יכולים לקבוע מראש באיזה ז'אנר, ובקרת האיכות כל כולה באחריותי. אני מקפיד מאוד על מה שאני בוחר להניח בארגז שממנו נלקחים, נארזים ונשלחים ספרי מהס"ר. ברור שהמנויים הם קוראים נלהבים, ולכן אני מקפיד לבחור ספרים שלדעתי כל חובב קריאה מושבע ייהנה מהם. אין שם דברים שנדרש ידע טכני מיוחד להבנתם: תערובת של ספרות יפה ועיון – עם נטייה קלה לטובת העיון – וכמה ספרי שירה. בין הספרים שיישלחו בהמשך החודש ישנם 'דרכונים אחרים' מאת קלייב ג'יימס, 'תָּאו של פּרוספֶּרו' מאת לורנס דארל, הביוגרפיה של סארטר שכתבה אייריס מרדוק, 'עיר ושמה אליס' מאת נוויל שוט וספר שנקרא '100+ עקרונות בגנטיקה'. כל הספרים במצב טוב, אף אחד מהם לא היה בעברו ספר ספרייה, וכמה מהם – אחדים בכל שנה – הם בני מאות שנים. אני מעריך שאם חברי המועדון יחליטו למכור את הספרים באיבּיי, הם יקבלו סכום גבוה יותר מזה ששילמו. ישנו פורום באתר של החנות, אבל איש לא משתמש בו, ואני לומד מזה על הטיפוסים שנמשכים לרעיון – הם לא אוהבים מועדונים שבהם צריך לתַקשר עם אנשים אחרים. אולי משום כך הגיתי את הרעיון מלכתחילה – זאת מין גישה גראוצ'ו מרקסית למועדונים. יש במועדון כמאה וחמישים חברים, ומלבד סכום קטן שנדרש לפרסום בעיתון 'ליטֶררי ריוויוּ', השיווק היחיד שאני עושה הוא שפתחתי למועדון אתר ודף פייסבוק. אף אחד מהם לא עודכן לאחרונה. מתברר ששיטת השיווק המוצלחת ביותר היא מפה לאוזן. המועדון הציל אותי מצרות פיננסיות בתקופה קשה מאוד שעברה על שוק הספרים.

סך ההכנסות בקופה: 119.99 ליש"ט

11 לקוחות

יום שלישי, 11 בפברואר

הזמנות ברשת: 7

ספרים שנמצאו: 5

נורי עבד בחנות, ואני נסעתי למכירה הפומבית בדַמפְריס, במרחק כשמונים קילומטר מכאן. זוהי מכירה כללית, ואי אפשר לדעת מה יימצא בה. בחדר המכירה יש הכול, החל בספות וכלה במכונות כביסה, נברשות, שטיחים, תכשיטים ולפעמים אפילו מכוניות. בפעמים הראשונות נסעתי לשם לקנות ספרים, אבל עד מהרה הבנתי שהדרך הזולה ביותר לרהט את הדירה שמעל החנות (שהייתה ריקה כשרכשתי אותה) היא לקנות רהיטים במכירה הפומבית, ולכן, כשהיו לי בחנות עובדים במשרה מלאה, הקפדתי לנסוע לשם באדיקות ביום שלישי מדי שבועיים ולמצוא מציאות: רהיטים עתיקים, יפים וזולים הרבה יותר ממקביליהם החדשים מאיקאה. לעיתים נדירות הייתי חוזר הביתה גם עם ארגז ספרים. לעיתים תכופות הרבה יותר הבאתי איתי שידה ג'ורג'יאנית, סנאי מפוחלץ, מנורה עומדת או כורסת עור. בין הקבועים שם ישנו אנגוס, צוללן בגמלאות ואדם מקסים. הוא ואני נוטים להיצמד זה לזה ולדבר בינינו על הקונים האחרים. הוא המציא כינויים לכל הקבועים – דייב הכובע, הבישוף ואחרים – אף אחד מהכינויים אינו מרושע, אבל כולם מתאימים בדיוק. היום חזרתי ובאמתחתי צמד מחליקי סקי לבנים מעץ, שאציג בחלון הראווה ואחר כך אמכור בחנות. בימינו, משום שאיני יכול עוד להרשות לעצמי להעסיק עובדים במשרה מלאה, כמעט אין לי הזדמנויות להגיע למכירה הפומבית.

כשאנה נמצאת, אנחנו תמיד משתדלים לנסוע לשם, ואני מוצא מישהו שיחליף אותי בחנות. אנה אוהבת את המכירה, אבל היא מגבילה את עצמה לסכום של שלוש ליש"ט בסך הכול, ולכן היא חוזרת תמיד עם הרבה שטויות. כך גם היום – אוסף פיצ'פקעס שכלל כלב קורגי קטן מפליז, חמישה אצבעונים, צרור מפתחות ישנים ומתקן שבור לפרוסות טוסט. אבל פעם אחת היא התגמשה והוציאה לא פחות מ-15 ליש"ט על קופסת תכשיטים שהטבעת שבתוכה נראתה לה מעניינת. היא לקחה אותה לחנות של בונהאם כשהיה שם יום של הערכת שווי בחינם. הם הציעו שהיא תעמיד אותה למכירה. היא קיבלה תמורתה 850 ליש"ט.

זה כמה שנים אני משאיל את הסלון הרשמי שמעל החנות לחוג אמנות יום אחד בשבוע אחר הצהריים. המורה הוא האמן המקומי דיוויד בראון, והשיעור מתקיים בימי שלישי. המשתתפות הן תריסר פנסיונריות. בעונה זו של השנה הבית קר להחריד, לכן השארתי לנורי הנחיות להדליק את תנור העצים ולהפעיל את מפזר החום שעה לפני שהן אמורות להגיע, אבל הוא שכח. אחת מהן כמעט נזקקה להחייאה. בשמחה הייתי מרשה להן להשתמש בחדר חינם אין כסף, אבל בנדיבותן הן משלמות לי מספיק כדי לכסות את הוצאות החימום, ועוד קצת.

כשאנה ואני חזרנו לחנות אחרי המכירה הפומבית, ראיתי שחלקו השמאלי של חלון הראווה מוצף לגמרי (בכל אחד מצידי הדלת יש חלון גדול, ואנחנו מסדרים בהם תצוגות על פי נושא). תמיד הייתה שם דליפה קלה, אבל לא חמורה עד כדי כך. הוצאתי משם את כל הספרים ספוגי המים ונפטרתי מהם. כעת, במקומם, עומדים בחלון הראווה שישה מאגים, מגבת וסיר כדי ללכוד את טיפות המים. כל שנה קורה בבית או בחנות משהו שדורש תיקון מקצועי, והדברים האלה קורים תמיד בחורף, כשמזג האוויר מכה בנו ללא רחם והקופה ריקה מתמיד. אני מנסה לשים בצד בערך 7,000 ליש"ט בשנה לצורכי החזקת הגג מעל הראש והקירות במקומם, ועד כה ההוצאות באמת הגיעו לסכומים כאלה.

אליוט – מנהל פסטיבל הספרים של ויגטאון – הגיע בשבע בערב. מסוף השבוע האחרון של ספטמבר ועד לסוף השבוע הראשון של אוקטובר מארחת ויגטאון פסטיבל ספרותי. במהלך התקופה שבה אני מנהל את החנות צמח הפסטיבל הזה מקומץ אירועים שקהל קטנטן, מקומי בעיקרו, פוקד אותם, לפסטיבל ענקי שמקימים לשמו אוהלים בעלי שלוש מאות מושבים ומקיימים בו יותר ממאתיים אירועים, שכוללים מאורות תרבותיים מכל התחומים. זהו פסטיבל יוצא מגדר הרגיל, וכעת – אחרי ההתחלה הצנועה, שבה כמה מתנדבים ניהלו אותו – יש לו משרד ובו חמישה עובדים בתשלום וקהל בן כמה אלפים שמגיע מכל רחבי העולם. אליוט היה עיתונאי – עיתונאי מצוין. הוא עבר לוויגטאון לפני כמה שנים, ועד מהרה התברר שהוא מתאים מאוד לניהול הפסטיבל, לכן מצאו כסף לשלם לו ויצרו משרה. הוא הפך לחבר טוב שלי, ואני הסנדק של בנו השני. כעת, לצערי, הוא גר בלונדון, ואנחנו מתראים פחות מכפי שהייתי רוצה, אבל כשהוא משתתף בישיבות ההנהלה של החברה המפיקה את הפסטיבל, הוא בא לישון אצלי. כמו תמיד, זמן קצר אחרי שהגיע הוא חלץ את נעליו וזרק אותן על הרצפה. בתוך עשר דקות מעדתי עליהן ונפלתי.

סך ההכנסות בקופה: 5 ליש"ט

לקוח 1

יומנו של מוכר ספרים / שון ביתל
כתר, 2023
תרגום מאנגלית: לי עברון
360 עמודים

שון ביתל הוא סופר סקוטי ובעלים של חנות ספרים. הוא מחזיק בחנות ספרים יד שנייה בוויגטאון הידועה בתור "עיירת הספרים הלאומית של סקוטלנד". "יומנו של מוכר ספרים" הוא ספרו הראשון