מה עושים כשג'ון רולס ורוברט נוזיק לא מסכימים? – ניסוי מחשבתי על הכרעה בקהילייה הליברלית המושלמת

הרבה נכתב בשבועות האחרונים על ליברליזם ודמוקרטיה ועל המתח ביניהם. כתרומה לדיון, אני מציע ניסוי מחשבתי קטן אודות הקהילייה הליברלית המושלמת.

דמיינו לעצמכם כיצד הייתה מתנהלת קהילייה פוליטית ליברלית שגבולותיה נמתחים מג'ון רולס לרוברט נוזיק. לטובת מי שאינו מכיר את השניים, רולס היה פילוסוף אמריקאי שעסק בפילוסופיה פוליטית ובפילוסופיה של המוסר מנקודת מבט ליברלית ואילו נוזיק היה פילוסוף אמריקאי שעסק בפילוסופיה פוליטית ובפילוסופיה של המוסר מפריזמה ליברטריאנית. ספרו הידוע של רולס, "תאוריה של צדק", נחשב לספר חשוב בהגות הליברלית המודרנית ואילו ספרו של נוזיק, "אנרכיה, מדינה ואוטופיה", נחשב לתשובה הליברטריאנית לספרו של רולס.

אין ספק שקהילייה ליברלית המשתרעת מרולס ועד נוזיק, הייתה מקום נטול עוולות חמורות. לא היו רודפים בה, למשל, אנשים בגלל דתם או בגלל נטייתם המינית. אין גם ספק שהיו מתקיימים בקהילה זו אזורים נרחבים של קונצנזוס ו-"הסכמה רחבה". מסקנה זו הרי נובעת מהנחת המוצא שלנו – שכן הקמנו בניסוי המחשבתי שלנו קהילייה שמורכבת אך רק מליברלים לגווניהם.

יחד עם זאת, אין שום ספק שגם הקהילייה הליברלית האוטופית שתיארנו הייתה נקלעת לחילוקי דעות חריפים ועמוקים. מחלוקות אקדמיות בין רולס לנוזיק (ובינם לבין ליברלים אחרים) היו מתורגמות למחלוקות פוליטיות קשות. אחרי הכל, ליברליזם אינו אלא "שם משפחה" למגוון תפיסות שונות ומשונות, וריבים בתוך המשפחה יכולים להיות לא נחמדים. מה גם שהקהילייה שלנו הייתה חייבת לקחת בחשבון את האפשרות (המצערת) שחלק מחבריה הליברלים יבחרו, עם הזמן, להפסיק להיות ליברלים מרצונם החופשי.

ברור אפוא שגם קהילייה ליברלית למהדרין תהיה חייבת לגבש מכניזם שיבטיח אכיפת סמכות פוליטית במקרים של חילוקי דעות בין חבריה. אפילו ליברלים חייבים להסכים בינם לבין עצמם על מכניזם לקבלת החלטות קיבוציות.

אם לוקחים בחשבון שהעיקרון של "כל אחד – קול אחד" מקובל על ליברלים כהכללה, ברי שהקהילייה הליברלית שתיארנו, תאמץ מכניזם דמוקרטי. למעשה, הקהילייה תתקשה להמשיך להיות ליברלית בלי אותו מכניזם דמוקרטי אלמלא תצליח להצדיק בצורה מאוד משכנעת מתן כוח פוליטי עודף לחלק מחברי הקהילייה. ברם, גם אם הקהילייה תבחר לאמץ מכניזם של עריצות "ליברלית", סביר להניח שהליברליזם הלא-דמוקרטי שלה עלול לאבד גם את מאפייניו הליברליים.

ם נחזור מהניסוי המחשבתי שלנו לעולם הממשי, הרי גבולות הקהילייה הפוליטית במציאות אינם נמתחים מג'ון רולס לרוברט נוזיק אלא מאיתמר בן גביר לעופר כסיף. היה יכול להיות הרבה יותר נחמד וחביב לו הגבולות היו שונים – אבל הם לא. ליברלים צריכים להשלים עם העובדה שלא כולם ליברלים, ש-"מותר" לאחרים לא להיות ליברלים ושהדרך לליברליזם עוברת בכיבוש איטי ומייגע של לבבות האזרחים. אולם גם אם נצליח להקים קהילייה ליברלית אוטופית וגם אם לא – אין שיטת משטר טובה יותר מאשר דמוקרטיה.

ד"ר שגיא ברמק הוא ראש תוכנית "אדם סמית" במכון ארגמן מבית קרן תקווה