"משקפיים ועוד שניים" מאת הנרי ג'יימס   מקור: הוצאת אפרסמון

כנפיים שבורות

 

א

אף שהיה מודע למה שהיה ביניהם, הגם שמודע פחות מתמיד מדוע עשוי להיות בשלב זה דבר כלשהו, בכל זאת לא היה מעלה על דעתו שיוכלו לשהות זמן כה רב יחד באותו בית בלי להחליף מילה או מבט. כך היה מאז שבת אחר הצהריים וכבר עברו עשרים וארבע שעות

חבורת האורחים – שלושים וחמישה במספר, מקצתם דגולים – היתה כזו שמילים ומבטים עשויים פחות או יותר לתעות בה באקראי. אף על פי כן התוצאה היתה, למיטב שיפוטו, לדידה וכך גם לדידו, שאף קול ואף סימן מן האחר לא נקלט אצל איש מהם. איתרע מזלם, הן בסעודת הערב והן בארוחת הצהריים, שהושיבו אותם כך שלא היה עליהם להזעיף מבט – או לחייך ביובש – מעבר לשולחן; ופרט לכך, בתוך קהל רב כל כך, יכול כל אחד מהם לסייע לאווירה הנינוחה להפריד ביניהם או בה במידה להפגיש אותם. היתה אפשרות אחת, כמובן, שיכלה לחרוג משליטתם. בלילה הקודם נכונה לו הפתעה מסוימת כאשר לא מצא את ה-"מיועדת" לו בתהלוכה הארוכה שהתפתלה בחגיגיות לפני הכניסה לחדר האוכל. מראש היה אומר – מתוך הכרה שזה אחד ה-"סממנים" החריפים של אחוזת מנדהאם – שאם תיכלל בהתכנסות גברת ספרותית, הרי שלאותה גברת ספרותית יוקצה, לפי הסדר הטוב, משעה שידובר במרפקים, מרפקו של הג'נטלמן הנוכח המייצג את הדבר הקרוב ביותר לספרות. סְטְרֵיית' המסכן ייצג את ה-"אמנות", וזה היה קרוב דיו אלמלא הציעה החבורה עודף קל של גברים לבחירה. נציג האמנות היה בין השניים או השלושה שנכנסו בגפם, ואילו הגברת הַרְוִי נכנסה עם אחד מנציגי הבנקאות.

ודאי היה, עם זאת, שהיא לא תופקד שוב בידיו של לורד בֶּלְגְרוֹב, ובגדר האפשר היה שהוא עצמו לא יימצא שוב לבדו. באופן כללי היא תהיה, מבחינתו, התקנה הסבירה ביותר לחרפה זו; וזה בדיוק היה הדבר המעניין כל כך במצבם – הם היו היחידים מבין הנוכחים ללא יתרון כלשהו על זולתם. לא היה להם ולו יתרון אחד; לא היה אפשר לנקוב בשמם אלא בזכות כישרונם; הם נמצאו בתחתית הסולם החברתי. חזקה על הסולם החברתי, אפילו במנדהאם – כפי שעשוי היה להיאמר להם, וכפי שאכן נאמר כמעט במפורש – שעליו להסתיים היכן שהוא; ואין בכך אלא לומר שבשעה ששוטט פה ושם וחשב מחשבות רבות, היתה לסטיוארט סטריית' במידה רבה התחושה שהסולם כולו נשען עליו. עוד מחשבה שחשב נגעה למוזרות המיוחדת – שהרי לא היה זה שום דבר אחר – שבעצם נוכחותו שם, ובעיקר שבנוכחותו שם שלא במקום ולא בזמן הראויים לו כל עיקר. נבצר ממנו לקבוע באשר למקומה של גברת הרווי. ייתכן מאוד שהיא דווקא היתה במקומה; אבל אירועי השבת-עד-שני האלה נראו לו עד כה בעיקר ככלובי זהב שבהם רק הזרזיר הולך אצל העורב.

טיול נפלא נערך אחר הצהריים, בתחומי האחוזה, אל בית תה מרוחק; ולמרות הצירופים והשינויים הכרוכים בפרשייה זו, עדיין נמנע מן ההכרח להעמיד את ידידתו הוותיקה או את עצמו במבחן. וכל זאת, השתבח, בלי הפחדנות שבהתחמקות מפניה. החיים היו בוודאי מובנים היטב בנסיבות המפוארות הללו; פארן של הנסיבות יצר מין שאננות בסיסית, העניק פטור כללי, עטף את השעה, תהא אשר תהא, במתינות חובקת כול, וכל אלה היוו תמיסה מוצלחת להפגת יחסים מביכים. יפהפה היה הדבר, למשל, שאם אי-פגישתם בקרב מפגש כה פעיל נבעה מתחבולה שחיבלה גברת הרווי, הרי נבצר ממנו להיות בטוח בכך כלל ועיקר. היו מקומות שבהם לא היה חש כל ספק, מקומות שונים למדי ממנדהאם. בכל זאת ובלי מועקה הרגיש שאלה הרבה יותר המקומות שלו – אפילו אם היא אינה מרגישה שהם הרבה יותר שלה. היום היה חמים ונאה ושעה זו של רדתו – כשסעודת הערב נראית באופק אך מעבר לשדה של שיש ורוד מלוטש שרמז כי בכל אתר בבית הזה שיש בו מרחב יש בו גם זמן – היתה, מכל מצעד השעות, היקרה ביותר ללב ידידנו, ובהזדמנויות כאלה נהג להניח לה לחצוץ, כשהדבר היה אפשרי, בין מערכת הרשמים שתמה לזו הנפתחת ב-"התלבשות". הטראסות והגנים רחבי הידיים היו כמעט ריקים; האנשים התפזרו, אם כי עדיין לאו דווקא כדי להתלבש. אווירת האחוזה, עם הבית העצום החולש עליה ממעל, עטויה קיץ ומעוטרת הצלחה, תרמה משהו משלה לפיוטיות הדמדומים. האורח הזה, מכל מקום, ראה וחש כל זאת כמו מבעד לאחד מאותם אדי אובך של אוגוסט המזכירים לך – הזכירו לו, לפחות – אחד מאותם מסכי מלמלה מחוכמים הנמתחים על פני בימת תיאטרון כדי להשיג אפקט של מסתורין או לטשטש איזו פנטומימה של מעשה אונס.

אם אמנם יוטל עליו לשמש בן זוגה של גברת הרווי בסעודת הערב, יהיה זה מביש מצידו שלא פנה אליה קודם לכן; ואם דווקא היא תוצמד למישהו, איבוד זמן כה רב ילבש פנים כעורים אף יותר. כלום לא הבחין בינתיים שישנן גברות במפלס התחתון של הגן, שממנו נישא עד אליו ברגע זה צלילם של קולות רפים, אך כמו תמיד באוויר הפסגות של מנדהאם, ערֵבים להפליא? אפשר שאף היא ביניהן, ואם ימצא אותה יודיע לה שחיפש אותה. הוא יתייחס לכך בגילוי לב כאל הזדמנות להצהיר שמה שאירע ביניהם בעבר – ליתר דיוק מה שלא אירע – היה אווילי ביותר. ואולם מה שקרה עכשיו היה, שבחיפושו אחריה הבחין בה פתאום לא הרחק במפנה אחד השבילים, ישובה במעין סוכה בחברת השגריר. בתגובה עצר, פנה בכיוון אחר והעמיד פנים שלא ראה אותם. שלוש פעמים אחר הצהריים כבר צפה בה במצבים שונים בחברת השגריר. לפיכך התרשם ביתר שאת כאשר, יותר משעה לאחר מכן, כשהוא שוב בגפו ולא נמצאה תקנה לבדידותו, ראה אותה מסבה לסעודה לצד הוד מעלתו. לא היה זה כלל המקום הצפוי לה במנדהאם, כך שרק בקשה ישירה מטעם הוד מעלתו יכלה להסביר זאת. ובכן, היא דווקא נחלה הצלחה! הפעם היה סטריית' בהחלט בשדה ראייתה וראה באור הנרות של החדר הנהדר, שנברשותיו כמו כלי השולחן כולן כסף ובדולח, שהיא יפת מראה ככל אחת מהנשים בנות גילה, וגם "אופנתית" כמו בערב הקודם, ונאמנה לא פחות מכל אחת מן האחרות לכלל המחייב ייחוד מובהק באופנתיות. אם יציבתה היפהפייה – וזו אכן היתה יפהפייה – נבעה במידה רבה מן הדבר הטוב שהיא מפיקה מעבודתה המקצועית, עלה בדעתו של ידידנו הצופה בה שהדבר העלוב שמפיק הוא מעבודתו המקצועית משפיע מן הסתם על יציבתו בדיוק בכיוון ההפוך; אך הם לא תקשרו לא במבט הזועף ולא בחיוך המעושה שהילכו עליו אימים. אף על פי כן, הפעם דווקא נפגשו עיניהם, ואז דימה לראות באלה שלה משהו מוזר.

 

ב

לה, מצידה, היתה תודעה משלה, מן הסתם מלאה לא פחות משלו, אך עם היתרון – כאשר נפרדה החבורה לאותו לילה – שבניגוד לידידהּ היא לא נידונה לנדודי שינה ללא מצרים. בראש המדרגות פנתה אליה ליידי קְלוֹד ואמרה, "האם אוכל לקפוץ אלייך – בעוד חמש דקות – אם לא אכפת לך?" ואז הגיעה בבוא העת בגלימה משונצת נפלאה, מלבוש שנוצר להזדמנויות כאלה בדיוק. ליידי קלוד היתה צעירה ושופעת כנות ומבולבלת ומבלבלת להפליא, ומעניינת ככל שיכלה להיראות לאישה ספרותית בכמה מסממני מצבה בחיים, קריאות התפעלותה וסקרנותה הן שהבטיחו למן ההתחלה לשלוט בשיחה. היא כבר הביעה באוזני גברת הרווי התלהבות מושכלת באמת; לא זו בלבד שנהנתה מספריה המרובים, מחווה שכבר פגשה הסופרת לא אחת, אלא שדומה היה שאף קראה אותם – מראית עין מוכרת לבת שיחה הרבה פחות. הדבר הגדול היה שאף היא השתוקקה לכתוב, ושצצה במלבושיה החדשים לא רק כדי לשתף אותה בסוד זה ולבקש הכוונה ועידוד, אלא פשוטו כמשמעו כדי לחלוק וידוי מוזר יותר, שמסתרי חצות היו שעה יפה לו. כך התפתחו הדברים, שחצות הליל בא והלך בטרם נחתם הווידוי, שכן סופו שגבר לשטף, שלצד כל הדברים בחייה של ליידי קלוד, צפו בו גם דברים רבים בחיי יועצתה. הדברים, מכל מקום, שעשעו את גברת הרווי, נגעו לליבה והחזיקו אותה ערה; ומקץ מחצית השעה הן זכו למה שעשוי להיקרא תנופה שנייה של כנות וניצלו אותה לשם דיון באורחי הבית. קרבת הלבבות העיקרית נגעה פשוט לשאלת הרווח הכספי מן הספרות כפי שתהיה נכונה יוצרתם של כרכים נערצים כה רבים להציגה באוזני שאפתנית צעירה. ליידי קלוד היתה שרויה בקשיים פיננסיים ונפשה חשקה במוצא הספרותי. זה היה הגילוי שלשמו רשרשה על פני למעלה ממייל של פרוזדור מרופד קטיפת ארגמן.

"שום דבר?" השתנקה כעבור שלוש דקות באי-אמון. "לא אוכל להרוויח שום דבר?" אלא שהשתנקות זו היתה קלה לעומת התדהמה שחולל בה דיון קצר נוסף, שבמהלכו, לאחר היסוס מה, גברת הרווי עצמה זינקה המיימה. "את משתכרת כה מעט – את הנפלאה כל כך!" ואז, בעוד יוצרת הכרכים הנערצים פשוט יושבת מולה בחלוק הבית שלה, בניד ראש איטי ועצוב מאין כמותו, קודרת למראה מכדי שיהיה אכפת לה שהכול יוצא סוף-סוף: "מה, אם אלה פני הדברים, הטעם בהצלחה ובפרסום ובגאוניות? לך אין הצלחה?" היא נראתה כמעט המומה מווידוי נוסף זה של ידידתה. הן ישבו פנים אל פנים בגולמיות אנוש עלובה, שהתחלפה במהרה בחיבוק נרגש. "היתה לך הצלחה ואבדה לך? אם כך, גם הצלחה כבירה כשלך אפשר לאבד?"

"בקלות רבה יותר מלהשיג אותה."

ליידי קלוד לא חדלה להשתומם. "אבל את עושה הרבה כל כך – וזה כל כך יפה!" ובתגובה גברת הרווי פשוט חייכה שוב בייאושה יפה התואר, וכעבור רגע מצאה את עצמה שוב בזרועות האורחת. הצעירה מן השתיים נותרה זמן מה דמומה ושותקת, ומכל מקום, בנוכחות חשיפה כמעט נשגבה זו הרפתה מיד, ברגישות ובחביבות, מסוגיית בעיותיה הקלושות. אבל ישנם קיצורי דרך באישון לילה שאין הבוקר מכיר כדוגמתם, ונדרש אך מעט יותר מהבל פיה של המציאות להעלות בדעתה של ליידי קלוד שאלות רבות יותר בהקשר זה מכפי שידעה לפתור בעצמה. "אז איך, אם אין לך אמצעים פרטיים, את מסתדרת?"

"אה! אינני מסתדרת."

ליידי קלוד הסתכלה סביבה. חפצים שונים היו פזורים בחדר הנאה בסגנון הצרפתי הישן. "יש לך יופי של דברים."

"שניים."

"שניים?"

"שתי שמלות ערב. לא אוכל להישאר אף יום נוסף."

"אה, מה פירוש? גם אני לא," אמרה ליידי קלוד בנימה מרגיעה. "ויש לך," המשיכה ברוח דומה, "את המשרתת הנחמדה שלך..."

"והיא באמת אישה מקסימה, אבל הטבחית שלי בתחפושת!" הפטירה גברת הרווי.

"אה, את ממש מוכשרת!" קראה ידידתה בצחוק שהתעלה לשיא של עידוד.

"באופן יוצא מהכלל. אבל אל תחשבי," מיהרה גברת הרווי להוסיף, "שכוונתי לומר שמשום כך אני כאן."

בת שיחתה חשבה בתום לב. "אם כך למה?"

"אין לי שום מושג. אני תוהה על כך כל הזמן, כפי שתהיתי פעמים כה רבות בהזדמנויות כאלה בעבר. ומבלי להגיע לשום מסקנה אלא שלונדון כל כך פרועה."

ליידי קלוד תמהה. "פרועה?"

"פרועה!" אמרה ידידתה, בקוצר רוח מסוים. "כך לונדון נראית לי."

"אבל האם את קוראת להזמנה כזו מהלומה?"

"כן – ניצחַת. בין כה וכה, גם אף אחד מלבדי," הוסיפה גברת הרווי, "לא היה יודע לומר לך למה אני כאן."

כוחה של ליידי קלוד לספוג, כשתכפו עליה רגשותיה – וזו היתה אולי סגולתה המלבבת ביותר – היה גדול אף יותר מכוחה למחות. "אבל איך את יכולה לומר זאת כשדי לך להביט ולראות כמה כולם מחבבים ומעריצים אותך? ראי למשל את השגריר," הטעימה בכנות. וזה בדיוק, כפי שהזכרתי, מה שהוליך את שטף שיחתן הרחק למדי ממקורו. לפיכך לא נותרה כברת דרך רבה בטרם יעלה שמו של סטיוארט סטריית', שליידי קלוד הודתה שהיא מוצאת בו עניין – יפה תואר, מכובד, "סימפתי" כל כך – וכמעט היתה מסוגלת לשנוא אותו על שלא עשה דבר לעודד אותה. אפילו פעם אחת לא דיבר אליה.

"אבל, יקירתי, אם הוא לא דיבר אליי!"

לא נראה שליידי קלוד מצרה יתר על המידה על הרמז שאחרי ככלות הכול יש אולי הבדל. "הו, אבל האם היה יכול?"

"מבלי שאני דיברתי אליו קודם?" גברת הרווי הפכה בדבר. "אולי לא; אבל לא יכולתי לעשות זאת." אחר כך, בחזקת הסבר, ולא רק משום שליידי קלוד שמרה כמובן על עמימות, אלא משום שעדיין ניכרה לעינה במלוא החיות זכותה הנפרדת שלה להיות "מחוזרת": "ולא משום שאין בינינו היכרות."

"את מכירה אותו, אם כן?"

"רק יותר מדי."

"כלומר אינך מחבבת אותו?"

"אדרבה, מחבבת אותו – עד כלות."

"אם כך מה הבעיה?" שאלה ליידי קלוד במידה של קוצר רוח.

ידידתה היססה רגע. "ובכן, הוא לא רצה בי."

"רצה בך?"

"לפני עשר שנים, אחרי מותו של מר הרווי, כאשר אילו רק נקף אצבע הייתי נישאת לו."

"אבל הוא לא נקף אצבע?"

"הוא היה גדול מדי. אני הייתי קטנה מדי – לפי אמת המידה שלו. הוא רצה לשמור את עצמו; ראה את עתידו לפניו."

ליידי קלוד עקבה ברוב עניין. "מעמדו הנוכחי?"

"כן – כל מה שעתיד היה לבוא עליו; העלייה המתמדת בערכו."

"וערכו עלה כל כך?"

"ודאי – העמדה שלו, המוניטין. אינך מכירה את עבודתו הנהדרת ואת הדעה הרווחת עליה?"

"הו כן, מכירה. ולכן..." אבל ליידי קלוד לא המשיכה. ואחר כך: "אבל אם הוא עדיין שומר את עצמו?"

"הו, לא למעני," אמרה גברת הרווי.

"ובטח לא למעני. מי, אם כך," תהתה האורחת, "נחשבת טובה מספיק בעיניו?"

"הו, האנשים הדגולים האלה!"

"אבל אנחנו אנשים דגולים – את ואני!" וליידי קלוד נשקה לה נשיקת לילה טוב.

"אף על פי כן," אמרה הקשישה מן השתיים, "אל לך להסגיר את סוד הגדולה שלי, שאותו גיליתי לך, אנא זכרי, רק בסוד כמוס."

בנימת דיבורה היתה מרירות שקטה ומזוקקת, שעיכבה את ידידתה עוד רגע. אחר כך היתה לליידי קלוד ההשראה להגיב בעליצות רבת חן. "זה רק לטובה, אני בטוחה, שמר סטריית' לא רצה בך. גם את שמרת את עצמך; ואת עוד תינשאי – לשגריר!" ובברכת לילה טוב נוספת הגיעה לדלת. "את אומרת שאינך מסתדרת, אבל את מסתדרת."

"אה!" אמרה גברת הרווי במתינות עמומה.

"הו כן, לגמרי," עמדה ליידי קלוד על דעתה, בשעה שהדלת הדגישה את הדברים בטריקה קלה שהדהדה ברחבי הבית הדומם.

 

ג

ערב הבכורה של "הנערה החדשה" התקיים, כזכור לכול, לפני שלוש שנים, והמחזה עדיין רץ, עובדה העשויה להקנות מוזרות להיעדר המודעות לסביבתם שלקו בו שניים מהצופים. "הנערה החדשה" היה אחת ההצלחות הגדולות של העידן המודרני. ברם אילו נשאלו על כך בו במקום, קרוב לוודאי שהיו נראים אובדי עצות למדי. אלא שהדבר נבע, יותר לי לומר מיד, מכך שנמצאו יושבים זה לצד זה למטה באולם ולכן הקדישו את מרבית תשומת ליבם למצבם המביך. סטריית' הראה את הכרתו בצורך להתמודד עם המצב לאלתר, שכן פנה אל שכנתו, שכבר ישבה במקומה, מיד כאשר התבררה לו זהותה מבעד לרגע הגעתו ושקיעתו במושב. "קשה לי לראות איך תוכלי להימנע מלדבר אליי עכשיו."

פניה יכלו רק להראות לו כמה זמן היא כבר ערה להתקרבותו. "צליל קולך, שפונה אליי ישירות, אכן מקל עליי ככל שרק הייתי יכולה לקוות."

הוא הסתכל סביבו בשורות הצפופות, ביציעים העמוסים ובתאים הגדושים, מזהה אנשים ומניד בראשו; וזה יצר הפוגה נוספת ביניהם, ובמהלכה – בעוד המוזיקה נשמעת סתמית וההמולה, כדרכו של קהל לונדוני, מעידה על ריכוז גובר – חשו שניהם, בתוך האווירה הדחוסה והטרודה, עד איזו מידה יוצאת דופן הם יחד.

"טוב, ביום השני ההוא במנדהאם אחר הצהריים, קצת לפני סעודת הערב, כמעט אילצתי אותך לדבר. אבל משהו עצר בעדי. את באמת דגולה מדי."

"הו!" מלמלה.

"שגרירים," אמר סטיוארט סטריית'.

"הו!" הגתה שוב. ובטרם הספיק עוד דבר מה להתרחש עלה המסך. בבוא העת הוא שב וירד, והשלים בהפסקות את יתר תנועותיו מבלי לקטוע בעבור ידידינו את התחושה של ערב של שיחה. כשירד לבסוף לא אמרו כמעט דבר על המחזה, וכשתהה אחד מהם במעורפל לקראת סופו, "האם – אה – הדבר הזה הולך?" השאלה אפילו לא נשמעה כלל לעניין. ברור היה להם יותר מכול שהאנשים סביבם שקועים דיים להניח להם לנפשם – אך במה שקועים האנשים לא קלטו אלא למחצה. אף על פי כן הזכירה גברת הרווי שיש סיבה לנוכחותה ושעליה לעקוב, ובן שיחה שאל אותה מה דעתה על תמונה מסוימת שנוצרה ברגע נתון על הבמה והתקבלותה עניינה אותו כל כך, עד כי היתה למעשה הסיבה שהביאה אותו לשם. היו בכל זאת מבטים שסטו חיש מהר – סטו, לדוגמה (שכן יכלו להוליך אותם למחוזות רחוקים), כשעלה בדעתו של אחד מהם לומר שיהיה המחזה מה שיהיה, הדבר האמיתי, כפי שראו אותו במנדהאם, שקול ויותר מזה כנגד כל מחזה שהוא. שהרי מנדהאם היא שהיתה, מבחינה תיאטרלית, הדבר האמיתי; טובה יותר מבחינת תפאורה, תלבושות, מוזיקה, נשים יפות, כתפיים חשופות, הכול – אפילו דיאלוג מבולבל; הצגה גדולה ונועזת יותר, ומבוצעת, כביכול, במידה יתרה עד אינסוף של "לעומתיות". מנדהאם העסיקה אותם שעה ארוכה למדי; ושניהם כאחד הופתעו למצוא את עצמם תמימי דעים באשר למוזרות המיוחדת שבהיתקלם זה בזה בצורה שכזו. סטריית' הביע את הסברה שכוונת ידידתו היתה לומר שמוזר הדבר שהוא יימצא שם; והיא החזירה ואמרה שהיא ייחסה לו אותו הסבר לנוכחותה שלה.

"אבל למה שאת לא תהיי שם?" שאל. "האם אין זה בדיוק מה שהינך? האם אינך, בדרכך שלך – כמו האנשים ההם – חביבת המזל והאופנה?"

זמן מה לא זכה לתשובה כאילו ממש פגע בה; למעשה לא קיבל בערב ההוא כל מענה ישיר לתהייתו. אבל בהפסקה הבאה אמרה בפתאומיות, בלי להתחשב בנושא אחר שהעלה באותו רגע. "האם באמת אינך יודע..."

היא השתהתה.

"יודע מה?"

שוב המשיכה בלי שים לב. "מקום כמו מנדהאם, בשבילי, הוא שריד מן העבר, אם כי מנדהאם במיוחד, בשבילי, ודאי לא שרדה לאחר אותו ביקור – ועל כך היא ראויה לרחמים, לא כן? היא היתה רוח רפאים נוצצת – שגורשה מאז! – של ימים עבָרו בחיי."

סטריית' כמעט נרתע בבהלה. "עלייך עוברים ימים אחרים?"

"כלומר, עליך עוברים?"

"ובכן," אמר סטריית', "הימים שלי ראויים להיקרא גיל העמידה. כלומר, נראה שחלף זמן כה רב מאז כיוונתי את שעוני לפיהם."

"הו, לי אפילו אין שעון!" השיבה בצחוק. "אני מעבר לשעונים." ולאחר זאת הוסיפה: "חבל שלא נפגשנו יותר – או, מוטב שאומר, חבל שלא הפקנו יותר מהמפגש שהיה בינינו."

"כן, מעט מדי. אלא שאני תמיד הסברתי זאת בכך שאנו חיים בעולמות שונים כל כך."

גברת הרווי נטתה לפעמים לדבר מחוץ להקשר. "האם אתה מדוכדך?"

הוא העניק לה חיוך משונה. "לפני רגע אמרת שאת מעבר לשעונים. אני מעבר לדכדוך."

היא הסבה את פניה ומקץ רגע אמרה: "אני חייבת לגמרי לזכור משהו מהמחזה הזה."

"בלי שום ספק. יש בהחלט משהו שאני אזכור."

"אה, אם כך אתה חייב לעזור לי – הזכר לי."

"בכל ליבי," ענה סטריית', "אם זה יכול לעזור לך. זאת הַרגשתי עם התחדשותנו."

היא הגיבה באחד מאותם נידי ראש איטיים ונוגים שכה הרשימו את ליידי קלוד במנדהאם. "זה לא יעזור לי."

"אם כך הרשי לי לטעון בפנייך עכשיו מה שהייתי מנסה לגשת כדי לטעון בפנייך שם אלמלא פחדתי כל כך מפני השגריר. מהי, זמן כה רב – אי-האפשרות שלנו?"

"ובכן, אוכל לערוב רק לראייה שלי, והיא – וכך היתה תמיד – שאתה חומל עליי, אבל חש איזה צורך מוסרי להראות לי שאין לך דבר טוב יותר מחמלה לתת."

"מותר לי לבוא לבקר אותך?" שאל סטריית' כמה דקות אחר כך.

דבריה, שגם עליו היה להמתין להם שעה קלה, לא נשמעו כמענה יותר מדבריו שלו. "האומנם אתה מדוכדך – באמת? האם אין לך הכול?"

"את יפהפייה!" היתה כל תשובתו. "אולי אני יכול לבוא?"

היא היססה.

"איפה הסטודיו שלך?"

"הו, לא רחוק מדי מכאן. אל תדאגי: אני יכול ללכת ברגל, או אפילו לנסוע באוטובוס."

גברת הרווי השתהתה שוב. אחר כך ענתה: "אולי אוכל אני לבוא לשם?"

"לא יהיה שמח ממני."

הדבר נאמר חיש מהר, אפילו בחיפזון. ואולם במהרה נראה כאילו ההבנה הותירה מבוכת מה ביניהם, וכמעט כמו להחליף נושא ולהביא הקלה לשניהם, הזכירה לו פתאום משהו שדיבר עליו קודם. "עמדת לומר לי למה במיוחד היית צריך להיות כאן."

"אה, כן. כדי לראות את השמלות שלי."

"השמלות שלך!" תמהה.

"במערכה השנייה. אני עיצבתי להם אותן – רשמתי אותן."

בטרם הספיקה לעצור בעצמה נפלט מפיה: "אתה?"

"אני." הוא הישיר מבט לפניו. "בשביל התשלום. ואפילו לא הבחנו בהן."

"אני לא הבחנתי," התוודתה. אבל היה בציון העובדה אות של נדיבות כלפיו, ונדיבות זו היתה בבירור גם מה שהניע אותה לומר משהו לאחר ההצגה על מדרגות הכניסה מוכות הרוח, בעוד המשרת של ידידתה – גבירה שמנה, עשירה, זחוחה למכביר, שהסיעה אותה לשם ועכשיו הצטרפה אליה ממושבה ביציע – הלך להביא את המרכבה. "אני יכולה לעשות משהו בעניין הדברים שלך?"

"לעשות משהו?"

"אחרי שאבוא לבקר אותך. לכתוב משהו – על הציורים שלך. יש לי טור," אמרה גברת הרווי.

הוא תהה כשם שתהתה היא כשישבו באולם. "בעיתון?"

"ב-'בְּלאקפּוֹרְט בּאנֶר'. 'איגרת מלונדון'. ספרים חדשים, מחזות חדשים, קשקושים חדשים מכל מין – קצת מוזיקה, קצת רכילות, קצת 'אמנות'. אתה תעזור לי – אני זקוקה לזה נורא – עם האמנות. אני עושה שלושה כאלה בחודש."

"את – המופלאה שכמותך?" הוא דיבר כמו ליידי קלוד בשעתה, ונבצר ממנו לעצור בעצמו כשם שגברת הרווי לא יכלה לעשות כן בעודם באולם.

"או, כמו שאתה אומר, בשביל התשלום!" ואז, כשאותת המשרת, החלה הגבירה הזקנה שלה להידחק מבעד להמון.

משקפיים ועוד שניים / הנרי ג'יימס
אפרסמון, 2021
תרגום מאנגלית: משה רון
145 עמודים

הנרי ג׳יימס היה סופר, מחזאי ומבקר ספרות אמריקאי-אנגלי (1916-1843). ג'יימס נחשב לאחד מגדולי הסופרים בשפה האנגלית ומלבד 19 רומנים, הוא חיבר ופרסם 110 סיפורים ונובלות, וכן חצי תריסר מחזות, שני ממוארים, ספרי מסע, מסות ורשימות ביקורת רבות על ספרות, תיאטרון ואמנות

users: הנרי ג'יימס

עוד בנושא

אולי יעניין אותך

הנקראים ביותר

המלצת העורכים

החדשים ביותר