פֶּרֶק מִסֵּפֶר – "נקמה מתוקה בע"מ" מאת יונס יונסון

אולה מבטיאן הבן ירש כאמור מאביו ומסבו שם טוב, עושר וכישרון. בחלקים אחרים של העולם היו אומרים עליו שנולד עם כפית של כסף בפה. הוא הובא בזהירות בסודות המקצוע, ונאלץ גם לרכוש הכשרה צבאית, כמו חבריו בני גילו. לכן היה לא רק מרפא אלא גם לוחם מסאי שזכה לכבוד רב. איש לא התחרה בידיעותיו על כוחם המרפא של עשבים ושורשים, ורק מעטים השתוו לו במיומנות השימוש בחנית, בכידון ובסכין.

מומחיותו המיוחדת הייתה טיפולים נגד הריונות של ילדים רבים מכפי שביקשה המשפחה להביא. נשים אומללות, ממיגוֹרי במערב ועד מאג'י מוֹ טוֹ במזרח, נסעו אליו ממרחקים ימים רבים. כדי להספיק לטפל בכולן הוא הציב תנאי קבלה: שלכל אישה כבר סופקו לפחות חמישה ילדים, ובהם לפחות שני בנים. המרפא מעולם לא חשף את הנוסחאות שלו, אבל ניכר היה שמֵלון מר הוא מרכיב פעיל בנוזל העכור שהתבקשה האישה לשתות בזמן הביוץ. בעלי פקעיות טעם רגישות זיהו גם קורטוב של שורש שיח הכותנה ההודית.

אולה מבטיאן הבן היה עשיר גדול מכולם, לרבות הצ'יף אוֹלימֵלי איש העולם הגדול. נוסף על כל הפרות, היו לו שלוש בקתות ושתי נשים. המצב אצל הצ'יף היה הפוך, שתי בקתות ושלוש נשים. אולה מעולם לא הבין איך בדיוק זה מסתדר. המרפא, אגב, מעולם לא חיבב את הצ'יף שלו. הם היו בני אותו הגיל, וכבר כילדים ידעו אילו תפקידים יוטלו יום אחד על כתפיהם. "אבא שלי מחליט על אבא שלך," היה אולימֵלי מסוגל להגיד בהתגרוּת. הוא צדק, אלא שאולה הבן לא אהב להפסיד בוויכוחים איתו. הפתרון היה מהלומת כידון בפרצופו של הצ'יף לעתיד, ולאולה מבטיאן האב לא נותרה ברירה אלא להחטיף מכות לבנו בקולי קולות תוך לחישה של מילות שבח באוזנו של הילד.

קָקֶניָה היפה הוא ששלט בכל העמק הארוך בעת ההיא. הוא התייסר בחשאי מהתובנה שלפיה התוספת לשמו של הצ'יף לא רק נכונה, אלא שבעיקרו של דבר היא הנכס היחיד הראוי לקנאה אצלו. לא פחות מכך הטריד אותו כי מי שיום אחד ייכנס לנעליו ירש כמדומה את המגרעות של האב, אבל לא את יופיו. גם העובדה שבנו של המרפא שבר לו שתיים משיניו הקדמיות לא היטיבה עם מראהו של אוֹלימֵלי הצעיר.

קָקֶניָה היפה התקשה מאוד לקבל החלטות. פעם אחר פעם הוא נתן לנשותיו להחליט, אבל לרוע המזל, מספר נשותיו היה זוגי. כל אימת שלא היו תמימות דעים בשאלה כלשהי (במילים אחרות, כמעט תמיד), הוא עמד שם עם הקול המכריע שלו ולא ידע מה לעשות בו. ובכל זאת, בערוב ימיו ובתמיכת המשפחה כולה הצליח קָקֶניָה להגיע למשהו שהסב לו גאווה. בנו הבכור עמד לנסוע הרחק, רחוק יותר מכפי שנסע מישהו מאז ומעולם. כך יהיה גם הוא ראוי לתואר איש העולם הגדול, ויחזור הביתה עם רשמים מהיקום שבחוץ. החוכמה שילקט בינתיים תיטיב עימו כשיגיע יומו לרשת את אביו.

אולימלי לעולם לא יהיה כמו אביו, אבל יוכל להיות צ'יף נחוש הרואה את פני העתיד. זאת הייתה התוכנית. אלא שדברים לא תמיד מתגלגלים כמתוכנן. הנסיעה הארוכה הראשונה והאחרונה של אולימלי הייתה, בפקודת אביו, ללוֹיאנגָלָני. לא רק משום שמדובר במקום שנמצא כמעט הכי רחוק מגבולות האפשר, אלא גם בגלל השמועה ששם, הרחק בצפון, מצאו דרך חדשה לסנן מי אגם. חול מחומם וצמחי מרפא עשירים בוויטמין סי בשילוב שורשים של שושנות מים, אלה היו שיטות סינון מוכרות זה מכבר. אבל בלויאנגלני כנראה עלו על משהו פשוט ויעיל יותר גם יחד.

"צא לשם, בני," אמר קקניה היפה. "לְמד מכל הדברים החדשים שתפגוש לאורך הדרך. אחרי כל זאת תחזור הביתה ותתכונן. אני מרגיש שלא נותר לי עוד זמן רב."

"אבל אבא," אמר אולימלי. מעבר לכך, הוא לא ידע מה לומר. רק לעיתים רחוקות הוא מצא את המילים הנכונות. או את המחשבה הנכונה.

המסע ארך חצי נצח. או שבוע שלם. כשהגיע ליעדו גילה אולימלי כי אנשי לויאנגלני מתקדמים בתחומים רבים. סינון מים היה אחד מהם. אבל הם גם התקינו מה שנקרא חשמל, ולשם כתיבת מכתבים השתמש ראש העיר במכונה במקום בעט או בגיר. אולימלי בעצם רצה רק לחזור הביתה, אבל דברי אביו הדהדו בתוכו. לכן בחן מקרוב דברים אלה ואחרים, המעט שהיה חייב לאביו. לרוע המזל, הוא ניסה לבחון את פעולת החשמל בצורה מרושלת כל כך שחטף זרם ואיבד את ההכרה לדקות ארוכות. כשהתעורר, הוא נתן לעצמו רגע להתאושש, ואז החליט שהגיעה השעה לבחון את מכונת הכתיבה. אבל גם הפעם קרתה תקלה: האצבע המורה שבידו השמאלית נתקעה בין ה-d ל-r ואולימלי נבהל ומשך את היד בעוצמה כה רבה שהאצבע נשברה בשני מקומות.

הספיק לו.

אולימלי הורה לעוזריו לארוז לקראת המסע המפרך הביתה. הוא כבר ידע מה ידווח לאבא קקניה. אם לא די בכך שהחשמל עלול לנשוך אותך רק מפני שהכנסת מסמר לתוך חור בקיר, הרי שהמכונה שנועדה לכתיבה היא סכנת חיים ממש.

רק לעיתים רחוקות אירע שקקניה היפה צדק בנבואותיו. אבל החשש שמא לא נותר לו אלא זמן קצר בחיים אלה התברר כנכון. הבן שחסרו לו כמה משיניו ירש את מקומו, אחוז בעתה. כבר למחרת הלוויה של אביו הוציא הצ'יף החדש אולימלי שלושה צווים. אחת: מה שקרוי חשמל לעולם לא יותקן בעמק שאולימלי שולט בו. שתיים: איסור העברת מכונות כתיבה במעברי הגבול. ושלוש: הכפר ישקיע בהתקנת מערכת חדשה לגמרי לסינון מים.

וכך שולט אולימלי כבר ארבעה עשורים בקירוב על העמק היחיד במָסַאימָארָה שאין בו חשמל, אין בו מכונות כתיבה ולאחר מכן אין בו גם מחשבים. המקום נותר גם אחד מהעמקים שלא גר בו אף לא אחד משישה מיליארד המשתמשים בטלפונים ניידים.

הוא קרא לעצמו אולימלי איש העולם הגדול. הוא היה שנוא בדיוק כמו אביו בזמנו. מאחורי גבו הוא זכה לשורת כינויים מחמיאים פחות. הכינוי האהוב ביותר על אולה מבטיאן הבן היה "הצ'יף חסר השיניים". הצ'יף הדחוי והמרפא בעל הכישורים המוכחים היו אמנם בני אותו הגיל, אבל הדבר לא הפך אותם לשווים. אך מאחר שהיו גם שני הגברים החשובים ביותר בכפר, לא הספיקו להם המריבות שאפיינו את שנות נעוריהם. אולה מבטיאן השלים עם כך שהריאקציונר הגדול מכולם הוא גם מי שקובע. בתמורה, אולימלי איש העולם הגדול העמיד פנים שלא שמע כשציין המרפא למי מהם נשארו יותר שיניים בפה.

מבחינתו של אולה מבטיאן היה הצ'יף דאגה מתמדת, אם כי נסבלת. הצער האמיתי היחיד בחייו היה אחר: העובדה שהוליד ארבעה צאצאים עם אשתו הראשונה וארבעה עם השנייה – שמונה בנות, ואף לא בן אחד. גם אחרי הבת הרביעית הוא המשיך בניסוייו בצמחי מרפא ובשורשים כדי להבטיח שבפעם הבאה ייוולד בן. אבל האתגר הרפואי נעשה קשה יותר ויותר. הבנות המשיכו להגיע, עד שלא הגיע כלום. הנשים הפסיקו לספק, אף כי לא מֵלון מר ולא כותנה הודית כיכבו בתערובות שאוֹלה מבטיאן ניסה עליהן. אחרי חמישה דורות של מרפאים, הבא בתור לא יהיה בן לשושלת מבטיאן או איך שקראו להם לפני כן. מְרפאות נשים לא היו קיימות בעולמם של המסאים.

זמן רב התנחם אולה במחשבה שגם הצ'יף בלי השיניים לא הצליח יותר ממנו בכל הנוגע לייצור ילדים. לאולימלי נולדו שש בנות, במקביל לשמונה שנולדו לאולה. אלא שלצ'יף הזה הייתה אישה נוספת שהיה ביכולתו להפעיל. עוד לפני שאשתו זו, הצעירה מכולן, הספיקה להזדקן מדי, היא סיפקה בן ויורש לבעלה הצ'יף. חגיגה גדולה בכפר! האב הגאה הודיע שהחגיגות יימשכו כל הלילה. וכך היה. כולם המשיכו לחגוג עד עלות השחר, חוץ מהמרפא. כאב לו הראש והוא שכב לישון מוקדם.

עברו שנים רבות. רבות מכפי שאולה האמין שנותרו לו. אף על פי כן, הוא לא היה מוכן לאל הגדול. עדיין היה לו לא מעט לתרום. הוא לא ממש ידע בן כמה הוא. הוא שם לב שהוא מדייק ממש כמו בעבר בחץ וקשת, אבל לא קולע בדייקנות דומה בכידון, בחנית ובסכין. במחשבה שנייה, אולי בחנית דווקא כן. הוא הרי היה אלוף הכפר. גם בענייני גמישות לא היו לו קשיים יוצאי דופן. הוא זז כמעט באותה טבעיות כמו תמיד. אם כי לא באותו רצון. הוא כנראה נעשה עצלן. היה לו כאב שיניים. ותרופה נגד כאב שיניים. הראייה הייתה עכורה יותר מאשר בנעוריו, אבל דווקא זה לא היה בעיה. אולה כבר ראה כל מה ששווה לראות ומצא את כל מבוקשו. בסיכומו של דבר, דברים העידו על כך שגיל מסוים התחלף באחר. או לחלופין, שאולה מבטיאן סובל מדיכאון.

כאשר הצער על הבן שלא נולד לו היה מעיק עליו יתר על המידה, הוא היה רוקח לו שיקוי של היפֵּריקוּם ושורש רודיוֹלָה רוֹזֵיאָה בשמן חמניות. לרוב זה עזר. או שהיה יוצא לסיבוב נוסף בסוואנה. הוא היה יוצא השכם בבוקר למצוד הקבוע אחרי שורשים ועשבי מרפא חדשים לארון התרופות שלו. הוא עבד עד שהשמש הייתה חמה מדי. התחיל לצעוד כשעדיין היה חושך בחוץ. דרוך למשמע קולותיהם החרישיים של אריות צדים. האם החלו צעדיו להתקצר? פעם הרחיק אולה עד נָניקי. בפעם אחרת עשה את כל הדרך למרגלות הקילימנג'רוֹ והמשיך במעלה ההר. עכשיו, כמדומה, הכפר השכן כבר היה רחוק. דבר לא העיד על כך שבעתיד הלא-רחוק מדי אולה מבטיאן הבן יחולל מהומה ניכרת בסטוקהולם, באירופה ובעולם כולו. המסאי שידע כה רבות על שכלול כוחות הריפוי של הסוואנה לא ידע כלום על הבירה השוודית או על היבשת שאליה היא משתייכת. על העולם בכלל הוא ידע רק שנברא אי אז בידי אֶן-קַאי, האל העליון, שמתגורר בהר קיריניאגָה. אולה מבטיאן הזדהה כנוצרי, אבל יש אמיתות שהברית החדשה והברית הישנה לא יכולות לשנות. ועם אלה נִמנה סיפור הבריאה. "ניחא," אמר לעצמו. לפעמים הוא הגיב כך. פירוש הדבר היה שיהיה עליו לעבוד עוד קצת. אבל ברוח טובה, באופן כללי.

נקמה מתוקה בע"מ / יונס יונסון
כתר, 2021
תרגום משוודית: רות שפירא
390 עמודים

יוֹנָס יוֹנָסוֹן הוא עיתונאי וסופר שוודי. ספרו הראשון "הזקן בן המאה שיצא מחלון ונעלם" הפך לרב מכר עולמי ותורגם לעשרות שפות. "נקמה מתוקה בע"מ" הוא ספרו החמישי של יונסון