ישן מפני חדש תוציאו – למה גוש השמאל-מרכז לא צריך לחדש את הברית ההיסטורית עם המפלגות החרדיות

בתמונה הפגנת מחאה של הציבור החרדי נגד גיוס בני ישיבות לצה"ל, ירושלים 2014

חיים רמון פרסם בתחילת השבוע מאמר בו קרא לחדש את הברית ההיסטורית בין גוש השמאל-מרכז לבין המפלגות החרדיות. זאת על בסיס ההנמקה ההגיונית שרק שיתוף פעולה עם החרדים יאפשר לגוש השמאל-מרכז לשוב לשלטון ולקדם הסדר מדיני עם הפלסטינים.

המאמר של רמון מעניין, מספק סקירה היסטורית ממצה של שיתוף הפעולה של מפלגות השלטון עם המפלגות החרדיות ופותח צוהר לפילוסופיה הפוליטית של מי שהשפיע רבות על ממשלות ישראל בשנות התשעים והאלפיים ("דיומא", 14.02)

ברם, אני סבור שההמלצה שנותן רמון לגוש השמאל-מרכז – לחזור ולשתף פעולה עם המפלגות החרדיות במטרה להקים ממשלה בתמיכתן – אינה ריאליסטית במציאות הפוליטית-חברתית של ימינו.

צד ימין

רמון מסביר היטב מדוע ברית עם החרדים טובה לשמאל, אבל הוא לא מסביר למה ברית כזו טובה לחרדים. לדעתי, הסיכוי שהמפלגות החרדיות תסכמנה לחידוש הברית הפוליטית עם גוש השמאל-מרכז הוא אפסי, וזאת בשל מספר טעמים.
.
כיום, רוב מוחלט של הציבור החרדי מזדהה עם הימין הפוליטי. בסקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה מינואר 2019, 89% מהציבור החרדי הגדירו את עצמם כ-"ימין" או כ-"ימין-מרכז". רק שמונה אחוזים מהציבור החרדי הגדירו את עצמם כ-"שמאל", או כ-"שמאל-מרכז" או כ-"מרכז".

כהכללה, ישנה זיקה בין עמדות מדיניות של המצביעים הישראלים לבין מידת הדתיות שלהם. פועל יוצא, למפלגות הימין, גם החילוניות שבהן, יש חיבור מופגן לדת ולמסורת וזאת בניגוד למפלגות השמאל והמרכז בעלות האתוס החילוני המובהק. כלומר, לא רק שהמפלגות החרדיות רואות עין בעין עם מפלגות הימין בעניינים מדיניים, אלא גם יש קירבה לא מבוטלת ביניהן בענייני דת ומדינה.

אפשר להבחין באינטראקציה הפוליטית בין החרדים לבין הימין בקמפיינים שהורצו במערכות הבחירות האחרונות. הקמפיין של ש"ס הדגיש את בנימין נתניהו לא פחות מאשר את הרב עובדיה יוסף. סיסמת הבחירות הייתה "ביבי צריך אריה חזק". לפני הבחירות האחרונות קרא הרב חיים קניבסקי, ממנהיגי החרדים, לכך שאסור לוותר על שטחים גם אם ארצות הברית תדרוש זאת. "תגיד להם שהערבים יוותרו" הייתה תשובתו ("הארץ", 10.09.19). האם אלו השותפים של חיים רמון להסכם עם הפלסטינים?

"ביבי צריך אריה חזק"

גם אם מנהיגי החרדים היו רוצים לתמוך במועמד שאינו נתניהו, האם הם יכולים לעשות זאת לאור ההתנגדות האדירה של הציבור שלהם? בנו של אריה דרעי הוקלט מודה: "ידענו שהציבור רוצה את ביבי והלכנו עם זה עד הסוף. הציבור שלנו לא יסלח לנו אם בגללנו תקום ממשלה אחרת... פעם הבאנו את רבין ובא אוסלו. בגלל זה לא מוכנים לסלוח לנו" ("מעריב", 27.02.20)

וגם אם נניח שהנהגת החרדים תוכל, כמעשה קסם, להתעלם מרצונות הציבור שלה, איזו סיבה יש לה לעשות זאת? מה יכול השמאל להבטיח לה שהימין לא יכול? נכון להיום, אין מצב שבו החרדים צריכים לבחור בין ללכת לאופוזיציה עם הימין לבין ללכת לממשלה עם השמאל-מרכז – הואיל ולגוש השמאל-מרכז אין רוב לקואליציה. עד לרגע שבו תהיה מוכנות אמיתית בימין לממשלה ללא החרדים, איזו סיבה יש להם להצטרף לממשלת שמאל-מרכז? האפשרות הגרועה ביותר מבחינתם היא המשך התיקו הפוליטי והליכה לבחירות נוספות והאפשרות הטובה ביותר היא ניצחון של גוש הימין והקמת ממשלת ימין-חרדים כרצונם.

צד שמאל

לחיזור של השמאל אחר החרדים יש שני חסרונות משמעותיים, שרמון לא לוקח בחשבון.

ראשית, החיזור מעלה את המחיר שדורשים החרדים. אם החרדים יקבלו הצעה מאוד מפתה מהשמאל, הם יוכלו לאלץ את נתניהו והימין להשוות, או לכל הפחות להתקרב אליה. כך הציבור השמאלני, שהוא חילוני ברובו, ייצא קרח מכאן ומכאן – לא רק שהוא לא יקים ממשלה, אלא שהוא יסבול מממשלת ימין עם יותר כפייה דתית ויותר תקציבים לחרדים.

שנית, אם הברית עם המפלגות החרדיות היא מקור הכוח של קואליציית הימין, הרי היא גם עקב אכילס שלו. בקרב קבוצות גדולות בחברה הישראלית יש התנגדות רבה לכך שהציבור החרדי לא תורם את חלקו ההוגן בעבודה ובהגנה על המדינה וכופה את עמדותיו על ציבורים לא חרדיים. רבים בציבור החילוני, המסורתי והדתי גם חשים רתיעה מהזלזול של החברה החרדית בחוקי המדינה (התנהלות של חרדים במהלך משבר הקורונה חיזקה תחושה זו). השאיפה לשוויון בנטל וההתנגדות לכפייה הדתית, הם מה שהביא את ליברמן להתנתק מהימין ומנתניהו, ולתמוך בממשלה ללא המפלגות החרדיות.

סרטון שהוציאה מפלגת ישראל ביתנו בעניין השוויון בנטל

במאמר שפרסמתי בעבר בבמה זו, ציינתי שהשמאל צריך להחליף את האג'נדה שלו ("דיומא", 25.11.20). האג'נדה של הפרדת דת ומדינה פופולרית כיום לאין ערוך יותר מהאג'נדה המדינית ומהאג'נדה הכלכלית של השמאל. כמו כן, ישנו ציבור ימני לא קטן שמוטרד מקיומו של מעמד חרדי לא יצרני ושמתנגד לכפייה דתית. כדי לשכנע מצביעי ימין להצביע לגוש השמאל-מרכז צריך לתקוף את גוש הימין בנקודת התורפה שלו – הברית עם המפלגות החרדיות. אי אפשר לחזר אחרי המפלגות החרדיות מחד גיסא ולבקר את ההשפעה שלהן על הציבוריות הישראלית מאידך גיסא. התַּרְתֵּי דְּסָתְרֵי הזה פשוט לא עובד.

כדי לחזור לשלטון, על גוש השמאל-מרכז להתמקד בענייני דת ומדינה ובשמירה על האינטרסים של הציבור הלא חרדי. הברית ההיסטורית בין גוש השמאל-מרכז לבין המפלגות החרדיות היא היסטוריה עתיקה – ואין עתיד בניסיון לחדשה כקדם.

עומר בלסקי הוא בעל תואר ראשון במשפטים מהמרכז הבינתחומי בהרצליה ותואר ראשון במנהל עסקים וכלכלה ממכללת וסאליוס בבריסל