זילבריזם

המשנה ליועץ המשפטי לממשלה דינה זילבר נשאה ביום ראשון נאום תקיף נגד הממשלה בכנס "משילות או דמוקרטיה" מטעם המכון הישראלי לדמוקרטיה.

זילבר תקפה בחריפות את אלו המבקרים את הפקידות הבכירה בשירות המדינה ובין היתר רמזה לשר המשפטים לשעבר אמיר אוחנה כשיצרה קישור בין "הפרקליטות שבתוך הפרקליטות" שלו לבין פרפרזה על הפרוטוקולים של זקני ציון: "תוסיפו קצת דם לקינוח הדבש ויש פה קאמבק מטורף של הפרוטוקולים של פקידי ציון".

זילבר לא הסתפקה באוחנה ומתחה ביקורת עקיפה גם על ראש הממשלה בנימין נתניהו באומרה: "שיח המשילות הוא לפעמים מפלטו של הפייק מנהיג".

דבריה של זילבר עוררו ביקורת ציבורית עזה, לא רק משום שהיא עובדת ציבור אלא גם בגלל שזו לא הפעם הראשונה שהמשנה ליועמ"ש מרשה לעצמה לתקוף את הממשלה ואת מדיניותה בפומבי. למעשה, את התופעה של עובד ציבור התוקף את הממשלה או את מדיניותה אפשר כבר לקרוא על שמה – זילבריזם.

זילבריזם

ביקורת של עובדי ציבור בכירים על הממשלה

בתוכנית של אראל סג"ל בערוץ FM103 התנהל אתמול ויכוח ער בין סג"ל לבין דוד ורטהיים בסוגיה האם לעובדת מדינה במעמדה של זילבר מותר בכלל לבקר את הממשלה. ורטהיים, עורך בעיתון גלובס, הציג בוויכוח את הדעה שמותר לעובדי מדינה – החשים מותקפים – למתוח ביקורת על הממשלה.

"ברגע שבו מדברים על פקידים כאילו הם עבריינים כמעט... אז אי אפשר לצפות שאנשים לנצח ישתקו" טען ורטהיים "חלק מהם לפעמים ידברו".

ובכן, לעובדי ציבור בדרגתה של זילבר אסור לבקר את הממשלה בפומבי, חד וחלק. איסור זה נקבע כבר בסעיף הראשון של חוק שירות המדינה (סיוג פעילות מפלגתית ומגבית כספים). האיסור הזה מופיע גם בתקשי"ר (סעיף 42.537): "אסור על העובדים [בדרגתה של זילבר]... לבקר את הממשלה ומשרדיה ובכלל זה מדיניותם, במסיבות עיתונאים, בריאיון עם עיתונאי, בנאום במקום פומבי, בשידור בעיתון או בספר" (כל ההערות בסוגריים מרובעים וכל ההדגשות הן שלי, נ. ס.).

חופש הביטוי של עובדי ציבור

כאשר נוכח שסג"ל ממשיך להתנגד לכך שעובדת מדינה תעביר ביקורת פומבית על הממשלה ועל העומד בראשה, שאל אותו ורטהיים בכעס "אתה לא חסיד חופש הביטוי? עד שזה מגיע לפקידים?".

השאלה של ורטהיים מצויינת, שכן חופש הביטוי הוא מזכויות האזרח החשובות ביותר במדינה דמוקרטית וזכות זו עומדת לכל אזרח ואזרח. אגב, סג"ל עצמו תומך נלהב בחופש ביטוי נרחב במיוחד. אך למרות התמיכה של סג"ל בגרסא קיצונית של חופש הביטוי, התברר במהלך הוויכוח בין השניים שהוא תומך בהגבלת חופש הביטוי של עובדי מדינה בכירים ואילו ורטהיים מחזיק בדעה ההפוכה.

ובכן, ורטהיים טועה.

בית המשפט העליון קבע שיש הגבלה על חופש הביטוי של עובדי מדינה. כך, למשל, השופט יצחק זמיר: "כאשר אדם נעשה עובד הציבור, הוא מקבל על עצמו, בין יתר החובות, גם מגבלות על חופש הביטוי. מגבלות אלו... נדרשות... על ידי האינטרס הציבורי בתפקוד ראוי ותדמית הולמת של השירות הציבורי" (ער"מ 259/96).

ההגבלה על חופש הביטוי של עובדי ציבור נקבעה בהלכה פסוקה כבר בעניין ספירו. בפרשה זו קבע נשיא בית המשפט העליון דאז, מאיר שמגר, כי ההגבלות על חופש הביטוי של עובדי ציבור מצומצמות אך ורק לנסיבות "בהן נוצרת ודאות קרובה של נזק או של פגיעה בשירות הציבורי או באינטרסים אשר אותם הוא משרת" (עש"מ 5/86). האם דינה זילבר לא הבינה שדבריה יגרמו לנזק לאמון הציבור במשרד היועמ"ש ובאינטרסים אותם הוא משרת? מסופקני. יתרה מזו, דבריה החריפים של זילבר חורגים הן מהסייג התוכני שהגדיר שמגר והן מהסייג הסגנוני.

אלבק וזילבר – משילות אז ועכשיו

באותו פסק דין בעניין ספירו, שמגר הביא דוגמא למחלקה בשירות הציבורי שמארחת אורחים מחו"ל, ומי שמקבל את פניהם "הוא גם מי שהודיע בכתב וברבים, כי הממונים עליו בשירות הציבורי הם פושעי מלחמה". "אין שלטון היכול להסכים לכך, שעובדי ההסברה שלו ינהגו בדרך כזאת" קבע שמגר. אז אמנם זילבר לא האשימה את אוחנה ואת נתניהו בכך שהם פושעי מלחמה, אלא רק יצרה אנלוגיה בין דברי הראשון לבין פרפרזה על כתב פלסתר אנטישמי ורק רמזה שהשני הוא פייק מנהיג, אבל בפרפרזה על דבריו של שמגר אפשר לומר שאין שלטון היכול להסכים לכך, שפקידה משפטית בכירה שלו, תנהג בדרך כזאת.

ואכן, זכור מקרה פליאה אלבק, מנהלת המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה, שבשנת 1993 הודחה מתפקידה על ידי שר המשפטים דאז דוד ליבאי, בגין ביקורת חריפה שמתחה על חבר הכנסת חיים אורון. רק שבניגוד לזילבר, אלבק לא העבירה ביקורת על אורון בפומבי אלא בערוצים פנימיים. אבל הביקורת של אלבק דלפה החוצה ושר המשפטים מטעם העבודה ניצל זאת כדי להדיח את אלבק שהייתה לצנינים בעיני השמאל על שום תפקידה בהכשרת קרקעות לבניית התנחלויות.

את אלבק ממשלת שמאל פיטרה, ואילו על זילבר אנשי שמאל כמו ורטהיים מגוננים.

אבל זו בכלל לא צביעות מצד השמאל, שכן אלבק הייתה עובדת מדינה ימנית בעוד מן המפורסמות שזילבר – כמו סר המפרי אפלבי מסדרות הטלוויזיה "כן, אדוני השר" ו-"כן, אדוני ראש הממשלה" – היא עובדת מדינה מקצועית שאין לה שום דעה פרטית בשום נושא שהוא.

סר המפרי אפלבי – "אם לאנשים הנכונים אין כוח... האנשים הלא נכונים מקבלים אותו"

באשר לדברים החריפים שאמרה זילבר – "הפרקליטות שבתוך הפרקליטות" וה-"הפייק מנהיג" – אין הצדקה לפטרה כמו שפיטרו את אלבק, שכן אולי היא בכלל התכוונה בדבריה לשר לאיכות הסביבה ולראש הממשלה לאיכות הסביבה בהתאמה.

כאמור, האיסור החל על עובדי מדינה בכירים לבקר את הממשלה מצוי בחוק, בתקשי"ר ובפסיקה, אך ההגבלות על חופש הביטוי של עובדי מדינה מוזכרות לא רק בפסיקה, אלא גם בהנחיות היועץ המשפטי לממשלה (הנחייה 1.1902). אולם, אם המשנה ליועמ"ש לא מכירה את הכתוב בהנחיות היועמ"ש (ובחוק, ובתקשי"ר ובפסיקה), באמת שאין לצפות שוורטהיים יכיר זאת.

ניסים סופר הוא פובליציסט ועורך אחראי באתר דיומא