משלום של אמיצים לשלום של חמוצים

בתמונה הנשיא דונלד טראמפ מכריז על "הסכם אברהם" במשרד הסגלגל

לאחר שנודע על הסכם השלום/הנורמליזציה המתגבש עם איחוד האמירויות הערביות החלו רבים בשמאל ובתקשורת לפרסם תגובות הנעות על סקאלה בין ציניות לבין מה שאפשר לתאר רק כחמיצות. היו מי שהגיבו בביקורת עניינית לכאורה, אולם גם בחלק ממקרים אלו, לעתים מדובר היה בלא יותר מביקורת חסרת שחר מפוזיציה.

מקור התגובות התמוהות של רבים בשמאל ובתקשורת לנורמליזציה עם מדינה ערבית נוספת הוא לא סוד גדול. בנימין נתניהו נתפס בעיני השמאל ובקרב רבים בתקשורת לא כיריב פוליטי אלא כדמון. הטינה של שמאלנים רבים לנתניהו עברה מזמן לתוך ממלכת האי-רציונליות. במקרה הטוב סבורים בשמאל שנתניהו מקרב את קץ הדמוקרטיה, ובמקרה השכיח הם מאמינים שנתניהו כבר הנהיג בישראל משטר סמכותני סטייל ארדואן ופוטין אם לא גרוע מכך.

ואם נתניהו הוא כזה אויב מאיים, וההתנגדות אליו היא לא רק פוליטית אלא גם רגשית, קשה מאוד לראות מעשים שלו באור חיובי, אפילו אם מעשים אלו משיגים תוצאות שאנו בעיקרון בעדן.

השמאל מתקשה להגיב בשמחה להישגים של בנימין נתניהו

גם בימין לא כולם שמחו מהמהלך של נתניהו. לצד אלו ששמחו על ההתקרבות לאיחוד האמירויות ועל ההישג של מנהיג המחנה שלהם, היו רבים בימין שהביעו צער על הוויתור על מהלך הסיפוח. אבל הצער הזה הוא הגיוני מאוד הואיל ורבים בימין תומכים בסיפוח. צער וחמיצות של אנשים בשמאל על ההתקרבות למדינה ערבית הוא, על פניו, חסר כל הגיון. שכן השמאל אמור, בתיאוריה, לתמוך בכל תהליך שלום/נורמליזציה עם מדינות ערב.

אז זהו שלא.

מההתקרבות לאיחוד האמירויות ואולי למדינות ערביות ומוסלמיות נוספות בעת הזאת, נובעות שתי בעיות יסוד. כאמור, ההישג המדיני רשום על שמו של נתניהו. אבל עכשיו חשוב מכל להדיח את נתניהו. לפיכך אסור לתת "קרדיט" להישגיו של נתניהו פן הדבר יועיל לו, רחמנא ליצלן.

בנוסף, ההתקרבות לאיחוד האמירויות מלמדת כי השמאל שב ומתבסס על פרדיגמות שגויות. הסכם עם איחוד האמירויות, סותר, לכאורה, את הפרדיגמה היסודית של שטחים תמורת שלום. מה שבטוח הוא שהסכם כגון זה, מרסק לגמרי פרדיגמה נוספת הקובעת שלא ניתן להגיע לנורמליזציה עם מדינות ערב לפני שמגיעים לשלום עם הפלסטינים. השילוב בין הטינה לנתניהו לבין התערערות פרדיגמות ותיקות הביא שמאלנים רבים בציבור ובתקשורת לזלזל במהלך ההתקרבות לאיחוד האמירויות או להעביר ביקורת ישירה או עקיפה עליו.

זיכרון קצר

תגובה נפוצה אחת בשמאל היא להמעיט מערך ההישג. זוהי רק נורמליזציה, טוענים בתקשורת ובשמאל. היו לישראל יחסים טובים עם איחוד האמירויות כבר קודם, הם מוסיפים. לטענה שמדובר בהסכם שלום, הם מגיבים בציניות או בלעג ומציינים שמדובר במדינה ערבית שאינה גובלת בישראל ושמעולם לא נלחמה בה.

והם צודקים. מעולם לא נלחמנו באיחוד האמירויות; מדינה זו אינה גובלת בישראל; היו לישראל יחסים טובים עם איחוד האמירויות גם קודם; והיות שמעולם לא הייתה מלחמה, מדובר בנורמליזציה ולא בשלום.

אבל הם טועים. נורמליזציה עם איחוד האמירויות זה לא כמו נורמליזציה עם אוסטרליה או עם פרו. בין ישראל לבין מדינות ערב, גם אלו שמעולם לא נלחמו בה, עומדת חומה גבוהה של עוינות. מדינות ערב ראו במדינת ישראל, אפילו בטרם קמה, נטע זר במרחב שיש להכריתו, ואם לא ניתן להכריתו, לבטח אסור להכיר בו בגלוי או חלילה לכרות איתו הסכם שלום.

כל המבקרים הציניים בשמאל כנראה שכחו את התמיכה הנרחבת שהייתה בעולם הערבי בניסיון להשמיד את המדינה הצעירה במלחמת 1948. הם כנראה שכחו כי ישראל נלחמה במלחמת העצמאות לא רק נגד צבאות משש מדינות אלא גם נגד משלחות מתנדבים ממרוקו ועד בוסניה. כנראה פרחה מזכרונם ההתנגדות העזה של "הליגה הערבית" להכרה של מדינות ערב במדינת ישראל. הם כנראה כבר לא זוכרים את שלושת הלאווים של ועידת ח'רטום – לא להכרה בישראל; לא למשא ומתן עם ישראל; לא לשלום עם ישראל.

אותם מבקרים כנראה גם שכחו את החרם הערבי, לא רק על ישראל אלא גם על כל מדינה המקיימת יחסים כלכליים עם ישראל. הם לא זוכרים כיצד החרם הערבי הגיע לשיא אחרי מלחמת יום כיפור, כאשר נשק הנפט – כן, גם הנפט של איחוד האמירויות הערביות – שימש את מדינות ערב כנשק דיפלומטי וכלכלי רב עוצמה כנגד ישראל. פרחה מזכרונם התקופה בה לא היו מכוניות יפניות בישראל – מלבד סובארו. או אולי את שכחו כי במשך תקופה ארוכה חברות באירופה, בארצות הברית ולמעשה בכל העולם, נמנעו מלעשות עסקים עם חברות ישראליות בגלל החרם הערבי.

ניכר שאותם מבקרים ציניים גם לא זוכרים את התגובה העויינת בעולם הערבי לשלום בין ישראל למצרים. הם כנראה שכחו שעקב הסכם השלום עם ישראל, הפכה מצרים ממנהיגת העולם הערבי למדינה מצורעת, וגורשה מהליגה הערבית למשך עשור שנים. ואולי הם לא שמו לב שגם בשיא תהליך אוסלו, הצליחה ישראל להשיג רק נורמליזציה חלקית עם קומץ מדינות ערב, ומלבד ירדן היו יחסים דיפלומטיים בילטרליים מלאים רק עם מרוקו ועם מאוריטניה, וזאת רק לתקופה קצרה.

סובארו משנות השמונים. השמאל כנראה שכח שנורמליזציה עם מדינה ערבית זה לא כמו נורמליזציה עם פרו

שלום של חמוצים

אבל היו גם שמאלנים שהגדילו ומתחו ביקורת על הסכם השלום/הנורמליזציה המתגבש בשל השלכותיו. ביקורת היא טובה ונחוצה. אבל כאשר הביקורת חסרה הגיון פנימי וכאשר ברור שהיא נעשית מפוזיציה מסויימת, אין אלא לתמוה על היושרה של המבקרים.

איני מתכוון לאישור הסמוי שלכאורה נתן נתניהו, לטענת "ידיעות אחרונות", למכירת מטוסי אף-35 לאיחוד האמירויות בלי שהתייעץ עם הקבינט או עם בכירי מערכת הביטחון. נכון לעכשיו, אין לאף עיתונאי מספיק מידע כדי לאמת את הטענה, למרות שאין אלא לתמוה עם מי בדיוק התייעץ יצחק רבין כאשר אישר לנשיא ביל קלינטון למכור מטוסי אף-16 מתקדמים לאיחוד האמירויות – ולא בתמורה להסכם שלום/נורמליזציה.

אני מכוון לביקורת פחות קונקרטית ויותר חמצמצה, והדוגמאות לכך הן רבות. אינטלקטואל שמאל אחד, שכמובן תומך בהסכם שלום עם איחוד האמירויות, בדיוק נזכר ברקורד המחפיר של מדינה זו בנושא זכויות אדם (בתגובה לתמיהה מדוע הוא לא מדבר על הרקורד המחפיר של החמאס בנושא זכויות אדם, ענה אותו אינטלקטואל בעבר כי "זה לא ענייני למחות כנגד פעולות שאין לי שום יכולת להשפיע עליהן"). אינטלקטואל שמאל אחר, שכמובן תומך בהסכם שלום עם איחוד האמירויות, מאשים את האמירויות ב-"מכירת המאבק הלאומי הפלסטיני".

אבל הביקורות החמוצות ביותר על ההתקרבות לאמירויות הופיעו דווקא בעיתונים מבית "הארץ". עורך "דה מרקר" אבי בר-אלי, שכמובן תומך בהסכם שלום עם איחוד האמירויות, לועג לפירות השלום הפוטנציאליים: "האם 'שלום' פירושו מלון 5 כוכבים ב-500 שקל ללילה? האם פירושו לנחות בבנגקוק שעתיים מוקדם יותר וב-100 דולר פחות?" ("דה מרקר" 21.08). טוב, אחרי הכל מלון באמירויות לא אומר שלום כמו לנגב חומוס בדמשק.

לנגב חומוס בדמשק. פירושו של שלום אמיתי

תחילת הקץ של ההיסטוריה הליברלית

הביקורת המעניינת ביותר הייתה של נעה לנדאו, הכתבת המדינית של עיתון "הארץ". לנדאו שכמובן תומכת בהסכם שלום עם איחוד האמירויות, טוענת כי הסכם זה מסמל לא פחות מאשר את "תחילת הקץ של ההיסטוריה הליברלית" ("הארץ" 19.08)

לנדאו מבקרת את נתניהו על כך שלצד ההתקרבות לאמירויות הוא כורת בריתות עם ברזיל של ז'איר בולסונארו, עם הונגריה של ויקטור אורבן, עם פולין של אנדז'יי דודה, עם הפיליפינים של רודריגו דוטרטה, ואפילו עם ארצות הברית של דונלד טראמפ.

לנדאו מצרה על תום הסדר הבינלאומי הישן בו לערכים ליברליים הייתה משמעות ביחסים בינלאומיים. לנדאו נזכרת בגעגוע בזמן בו יחסי החוץ של אומות מערביות הסתמכו על תזות הקושרות בין דמוקרטיות לבין שלום, לבין קפיטליזם. לנדאו מציינת בעצב שארצות הברית בעידן טראמפ "כבר לא מתיימרת לכפות ערכים דמוקרטיים על העולם".

קץ ההיסטוריה מאת פרנסיס פוקויאמה. פרץ נוסטלגיה לעידן דמיוני בו יחסי חוץ התבססו על תזות מופרכות

אני אוהב מאוד את הכתיבה של נעה לנדאו, אבל תוך כדי קריאת המאמר תמהתי אם אני לקיתי באמנזיה או שמא היא. איזה ראש ממשלה ישראלי – או כל מנהיג מערבי אחר – נמנע מיחסים קרובים עם מדינות בעולם בגלל שהן לא דמוקרטיות או דמוקרטיות פגומות? האם על ראש ממשלת ישראל להתנכר לסין או לברזיל או לפולין רק כי המשטרים שם לא לרוחנו? ללנדאו הפתרונים.

מדינות דמוקרטיות כוננו נורמליזציה ולעתים אף בריתות עם מדינות לא דמוקרטיות מאז ומעולם. לנדאו כנראה שוכחת שביחסי חוץ בין מדינות, המדינה הדמוקרטית לא יכולה להשליט משטר דמוקרטי במדינה הלא דמוקרטית עמה היא מכוננת יחסים.

אבל לכלל דלעיל יש יוצא מן הכלל והוא תוצאה של כיבוש המדינה הלא דמוקרטית על ידי המדינה הדמוקרטית או למצער הפעלת עוצמה דיפלומטית דורסנית של המדינה הדמוקרטית נגד המדינה הלא דמוקרטית. ובכן, מסתבר שבעומקי ליבה מתגעגעת לנדאו מתגעגעת לניאו-קונסרבטיזם האמריקאי מבית מדרשם של אירווינג קריסטול ושל נורמן פודהורץ. מי היה מאמין. ברם, כנראה שלנדאו שכחה את ניסיונות האחרונים של ארצות הברית "לכפות ערכים דמוקרטיים" בעיראק וברצועת עזה.

טנקים אמריקאים בבגדאד. געגוע לתקופה בה ארצות הברית ניסתה "לכפות ערכים דמוקרטיים" על מדינה ערבית לא דמוקרטית

אגב רצועת עזה, לנדאו מציינת כי "אין לישראל ברירה אלא להסתדר" עם הרשות הפלסטינית ובמשתמע גם עם רצועת עזה הנשלטת על ידי החמאס – יישויות פוליטיות שאינן ידועות בליברליזם או בשמירה על זכויות אדם – משום שבניגוד לאיחוד האמירויות הרחוקה, הפלסטינים הם "פשוט כאן". כלומר, לנדאו היא שילוב של פרנסיס פוקויאמה ושל אירווינג קריסטול כל עוד מדובר בערבים שאינם גובלים בישראל.

הגישה של לנדאו ליחסים בין לאומיים משלבת אפוא בין אידיאליזם נאו-קונסרבטיבי ביחס לכל מדינה שאינה סמוכה בישראל לבין דטרמניזם פשטני ביחס לשכנינו הקרובים. לאור תפיסת היחסים הבינלאומיים המשונה והלא עקבית שלה, אין להיפלא שלנדאו מסיקה שבהסכם השלום/הנורמליזציה עם איחוד האמירויות "ישראל שייכה את עצמה בגאווה למועדון הלא-ליברלי". זו כבר לא חמצמצות אלא ביקורת תמהונית לעילא.

למרות הגישה המעט הומוריסטית בה נקטתי בכתיבת המאמר, אני חייב לציין שנעצבתי למקרא התגובות של שמאלנים במדיה החברתית ובתקשורת להסכם עם איחוד האמירויות. חלק ניכר מהשמאל עבר מ-"שלום של אמיצים" לשלום של חמוצים.

סביר להניח שהסכם עם איחוד האמירויות יניב פירות מתוקים וחמוצים, כמו כל הסכם שלום שכרתה ישראל עד עתה. אולם אם נתניהו יצליח להשלים את המהלך לכדי יחסים דיפלומטיים בילטרליים מלאים, יהיה זה הסכם היסטורי. איש שמאל לא יכול שלא לשמוח – שמחה אמיתית – לסיכוי של ישראל להגיע לשלום עם מדינה ערבית נוספת וליצירת עוד סדק בחומת העוינות בינינו לבין העולם הערבי. ואם באמת יושג שלום – עם איחוד האמירויות או עם כל מדינה ערבית נוספת – הרי איש שמאל אמיתי אמור לשמוח בשלום אפילו אם פירוש הדבר הישג לנתניהו.

ניסים סופר הוא פובליציסט ועורך אחראי באתר "דיומא"