חלוץ לפני המחנה – לזכרו של פרופ' גד ברזילי

פרופ' גד ברזילי הלך היום לעולמו בטרם עת. במובנים רבים, הוא היה מלומד יוצא דופן – מומחה בשני תחומי דעת שונים (משפטים ומדעי המדינה), שראה בגישה אינטרדיסציפלינרית לא כלי עזר מחקרי כי אם אמצעי חיוני שבלעדיו התמונה המחקרית אינה יכולה להיות שלמה. כפועל יוצא, מחקריו התאפיינו במקוריות ובשימוש בשלל מתודות.

ברזילי היה מכבש של תארים אקדמיים: תואר ראשון ושני במשפטים, תואר ראשון במדעי המדינה והיסטוריה, תואר שני במדעי המדינה ויחסים בינלאומיים, תואר שלישי במדעי המדינה, פרופסור למדעי המדינה באוניברסיטת תל אביב, פרופסור למשפטים, מדעי המדינה ויחסים בינלאומיים באוניברסיטת וושינגטון ופרופסור למשפטים באוניברסיטת חיפה. בנוסף, הוא היה שותף בכיר להקמת האגודה הישראלית ללימודי משפט וחברה, נשיא האגודה ללימודי ישראל, נשיא האגודה הישראלית למדע המדינה.

היקף מחקריו עצום ורב אבל אני רוצה להזכיר מחקר אחד מסוים – דווקא מהמחקרים הפחות מרשימים של ברזילי, אבל כזה המלמד כיצד במובנים רבים הוא הקדים את זמנו.

פרופ' ברזילי לא היה החוקר הישראלי הראשון להבחין בקשר החשוב בין בית המשפט העליון לבין אמון הציבור בעידן האקטיביזם השיפוטי מבית מדרשו של פרופ' אהרן ברק אבל הוא אחראי, יחד עם פרופ' זאב סגל ופרופ' אפרים יער-יוכטמן, למחקר פורץ דרך על מעמדו של בית המשפט העליון בחברה הישראלית. הספר "בית המשפט העליון בעין החברה הישראלית", שפרסמו השלושה בשנת 1994, היה מחקר חלוצי ששילב בין סקר נרחב על בית המשפט העליון לבין מתודות ותובנות מתחומי המשפט, הסוציולוגיה ומדעי המדינה. יש לציין כי בספר ישנם ליקויים לא מעטים (כך, למשל, הסקר המקיף שנערך במסגרת הספר לא כלל נסקרים ערבים). ברם, למרות פגמיו מדובר במחקר חלוצי שמספק נקודת מבט טובה למדי לדרך בה נתפס בית המשפט העליון בציבור הישראלי בשנת 1994 – שנה לפני פסק דין בנק המזרחי.

מהסקר עולה כי ב-1994, 78.1 אחוזים מהציבור נתנו אמון רב או רב מאוד בבג"ץ, 17.7 אחוזים נתנו בו אמון חלקי ורק 4.1 אחוזים לא נתנו בו אמון. אלו תוצאות בלתי נתפסות – ודאי בהשוואה לעשור האחרון בו אמון הציבור בבית המשפט העליון הלך מדחי אל דחי. לשם השוואה, במדד הדמוקרטיה הישראלית של המכון הישראלי לדמוקרטיה לשנת 2022, רק 41 אחוזים מהנסקרים נתנו די הרבה אמון או הרבה מאוד אמון בבית המשפט העליון (לירידת שיעור האמון בבית המשפט העליון ראו "מדד-דיומא – אמון הציבור בבית המשפט העליון על פי מדד הדמוקרטיה הישראלית של המכון הישראלי לדמוקרטיה"). חשובה עוד יותר העלייה בשיעור חוסר האמון בבית המשפט העליון – בהשוואה לשיעור הנמוך של 4.1 אחוזים שלא נתנו אמון במוסד זה ב-1994, ב-2022 56 אחוזים מהנסקרים נתנו די מעט אמון בבית המשפט העליון או לא נתנו בו אמון כלל. (לעליית שיעור חוסר האמון בבית המשפט העליון ראו "מדד-דיומא – חוסר האמון הציבורי בבית המשפט העליון על פי מדד הדמוקרטיה הישראלית של המכון הישראלי לדמוקרטיה").

ברזילי, יער-יוכטמן וסגל הסיקו נכונה כי, נכון לזמן המחקר, בג"ץ "נהנה מרמה גבוהה של לגיטימציה ציבורית". היסקים אחרים, שעלו מתוצאות הסקר, כללו, בין היתר, את הקביעות, הנכונות ל-1994, שהלגיטימציה הציבורית הנרחבת שניתנת לבית המשפט העליון רווחת בקרב שלל המגזרים של הציבור הישראלי ושבעיני רוב הציבור נתפס מוסד זה כגוף א-פוליטי וניטרלי (בהקשר זה יש לשוב ולהזכיר שהאוכלוסייה הערבית לא נסקרה לצורך כתיבת הספר). ברם, בעוד השלושה פירשו נכונה את ההווה של 1994 הם כשלו לחלוטין בהבנת ההשפעה שתהיה לשינויים בגישתו של בית המשפט העליון בדמוקרטיה הישראלית על אמון הציבור במוסד זה בעתיד לבוא. כך, למשל, השלושה הסיקו שבפני "בית המשפט העליון עומדת אפשרות ללכת חלוץ לפני המחנה, בלא לערער את הלגיטימציה הציבורית שלו, שכן כפי שמחקרנו מראה בברור, מעמדו הציבורי האיתן קיים גם בשעה שפסיקתו איננה מבטאת קונסנזוס חברתי או פוליטי" וקבעו כי ישנה נכונות ציבורית "לתמוך בהרחבת תחומי אחריותו השיפוטית וביקורתו השיפוטית של בג"ץ" וכי הציבור בעצם "מצפה להרחבת האקטיביזם השיפוטי על רשויות פוליטיות וגופים ממסדיים אחרים".

המציאות לא עשתה חסד עם קביעות אלו של ברזילי וחבריו. אמנם, השחיקה באמון הציבור בבית המשפט העליון התחרשה באופן איטי והדרגתי במשך שנים, אבל כיום אין מי שיחלוק כי אמון הציבור במוסד זה נמוך הרבה יותר מאשר בעבר. ישנם משפטנים הטוענים כי הירידה באמון בבית המשפט העליון אינה מדאיגה במיוחד ובמובנים מסוימים ניתן אף לברך עליה (ראו אדם שנער, "יש ירידה באמון הציבור במערכת המשפט, אבל עד כמה זה צריך להטריד אותנו?"). ברם, העובדה הפשוטה היא שכל עוד יש חוסר אמון ניכר בבית המשפט העליון, אשר שופטיו אינם נבחרים על ידי העם ולא ממונים באופן ישיר ובלעדי על ידי נבחרי הציבור, התערבותו הנרחבת של מוסד זה בסוגיות פוליטיות וערכיות נטולה לגיטימציה דמוקרטית. חמור מכך, התפלגות האמון הפכה פרטיזנית באופן מובהק – מצביעי שמאל נותנים אמון רב מאוד בבית המשפט העליון, מצביעי מרכז נותנים בו אמון רב ומצביעי ימין נותנים בו אמון נמוך מאוד (ראו "מדד-דיומא – אמון הציבור בבית המשפט העליון לפי פילוחי קבוצת לאום ומחנה פוליטי על פי מדד הדמוקרטיה הישראלית של המכון הישראלי לדמוקרטיה לשנת 2022"). כלומר, לא רק שבית המשפט העליון איבד את הלגיטימציה הנרחבת שלו אלא שהוא כבר אינו נתפס כגוף א-פוליטי וניטרלי. מדובר אפוא בטריבונל פוליטי לא נבחר שאין לו לגיטימציה ציבורית רחבה ושהאמון שניתן בו הוא פרטיזני לחלוטין. אם ניתן לברך על תופעה זו, את זה כבר ישפוט הקורא, אבל ברי שהקריאות לרפורמה ביחסי הכוחות בין בית המשפט העליון לבין הרשויות הנבחרות – קריאות שאולי הגיעו עתה לשיא אולם שהלכו והתגברו בהדרגה במהלך שני העשורים האחרונים – נובעות מחוסר האמון הנרחב במוסד ומההתפלגות הפרטיזנית של האמון בו.

למרות שלאורך השנים, פרופ' ברזילי לא חשך את שבט ביקורתו מבית המשפט העליון, הוא התנגד בתוקף לרפורמה המשפטית-משטרית שמקדמת הקואליציה, ובעיקר לשאיפה לתת לנבחרי הציבור דומיננטיות בהליך בחירת השופטים. ברם, מהשוואת אמון הציבור בבית המשפט העליון במחקר החלוצי שלו מ-1994 לאמון הציבור במוסד זה כיום אפשר להעריך כי גם אם הרפורמה הנוכחית לא תצא אל הפועל, הרצון הציבורי לתת לנבחרי הציבור לבחור את שופטי בית המשפט העליון לא יעלם לו.

ניסים סופר הוא פובליציסט ועורך אחראי באתר דיומא