האם החלטתו של יצחק עמית בעניין עמיחי שיקלי התקבלה בסמכות?

בפ"מ 4/25 פסק יושב ראש ועדת הבחירות, השופט יצחק עמית, כי אין לראות בעמיחי שיקלי כמי שהתפטר מהכנסת בסמוך לפרישתו מסיעת ימינה ולכן "הוא אינו כשיר להיכלל ברשימת הליכוד לכנסת ה-25". עמית גולל מסכת ארוכה של טיעונים מדוע שיקלי לא פרש בסמוך לפרישתו לפי הוראות סעיף 6א לפי חוק יסוד: הכנסת. למרות שישנן לא מעט השגות שניתן להשיג על טענות אלו, השאלה המקדימה שצריך היה לשאול היא האם יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית בכלל מוסמך לדון בפסלות לפי סעיף 6א.

עמדתו של עמית בשאלת הסמכות

בסעיף 44 בהחלטתו בחן עמית את סוגיית הסמכות. עמית טען כי "למקרא הסעיף בצוותא עם סעיף 61 לחוק הכנסת, עולה כי הדיון בוועדת הכנסת מתמקד אך בשאלת עצם פרישתו של חבר הכנסת. אם חבר הכנסת אכן התפטר במועד כלשהו לאחר ההכרזה על פרישתו, איננו מוצאים בסעיף הוראה לפיה על ועדת הכנסת לשוב ולבחון אם פרק הזמן שחלק מצדיק קביעה כי התפטרותו הייתה 'בסמוך' לפרישתו. מאחר שהסנקציה המרכזית בסעיף 6א לחוק-יסוד: הכנסת עניינה בבחירות לכנסת הבאה, מתבקשת מאליה סמכותו של יו"ר ועדת הבחירות לדון בשאלה זו, שאם לא כן, ובהיעדר קביעה של ועדת הכנסת, אין בנמצא פורום שידון בשאלה זו".

נקדים ונאמר כי ההנמקה שנתן יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית באשר לסמכות הנתונה לו חלשה למדי, אולם בכל מקרה כדאי לבחון את הבסיס הנורמטיבי באופן קצת יותר מעמיק מזה שנקט השופט עמית.

מי מוסמך לפסול מתמודדים על פי החקיקה?

סעיף 6א לחוק יסוד: הכנסת קובע כדלהלן:

"(א) חבר הכנסת שפרש מסיעתו ולא התפטר מכהונתו סמוך לפרישתו, לא ייכלל, בבחירות לכנסת שלאחריה, ברשימת מועמדים שהגישה מפלגה שהיתה מיוצגת על ידי סיעה של הכנסת היוצאת; הוראה זו לא תחול על התפלגות סיעה בתנאים שנקבעו בחוק.

(ב) לענין סעיף זה –

'פרישה מסיעה' – לרבות הצבעה במליאת הכנסת שלא בהתאם לעמדת הסיעה בענין הבעת אמון לממשלה או אי-אמון בה; ואולם הצבעה כאמור לא תיחשב כפרישה אם חבר הכנסת לא קיבל כל תמורה בעד הצבעתו;

'תמורה' – במישרין או בעקיפין, בהבטחה או בהתחייבות לעתיד, ולרבות הבטחת מקום ברשימת מועמדים לכנסת, או מינוי חבר-הכנסת עצמו או אדם אחר לתפקיד כלשהו".

סעיף 6א. שותק אפוא באשר למי הסמכות לקבוע אם מדובר בהתפטרות של חבר כנסת "סמוך לפרישתו".

לעומת זאת, כאשר רצה המחוקק להסמיך את יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית לפסול מועמד, הוא עשה זאת במפורש – כפי שנעשה בסוגיית הקלון בסעיף 6 לחוק היסוד. כמובן, ניתן לטעון כי למרות שסעיף 6א. שותק בסוגיית ההסמכה (וזאת בניגוד לסעיף 6) התכוון המחוקק לתת סמכות זו ליושב ראש ועדת הבחירות המרכזית. לפיכך, כדי להסיק באופן פרשני נאות למי נתונה הסמכות, עלינו ללכת לחוקים אחרים שהם רלוונטיים לסוגיה זו.

עמית הלך לסעיף 61 לחוק הכנסת שם נקבע כדלקמן:

"(א) פרש חבר הכנסת מסיעתו שלא במסגרת התפלגות, תקבע ועדת הכנסת בישיבה שבסמוך לאחר הפרישה ולאחר שנתנה לחבר הכנסת הזדמנות להשמיע את טענותיו, את דבר פרישתו, וכן את השינוי במספר חברי אותה סיעה.

(ב) לא תקבע ועדת הכנסת כי חבר הכנסת פרש מסיעתו אלא לאחר שבדקה את העובדות הנוגעות לפרישתו ומצאה כי נתקיימו המבחנים שנקבעו בסעיף 6א לחוק-יסוד: הכנסת.

(ג) על החלטת ועדת הכנסת על פי סעיף זה, רשאי חבר הכנסת לערער לבית המשפט המחוזי בירושלים, שידון בערעור בשלושה.

(ד) חבר הכנסת שועדת הכנסת הודיעה על פרישתו, לא יצורף לסיעה כלשהי בתקופת כהונתה של אותה הכנסת".

עמית הסיק מסעיף זה כי הדיון בוועדת הכנסת מתמקד בעצם פרישתו של חבר הכנסת ולא במה שמתרחש לאחר פסילתו, ולכן אין קביעת הסמיכות בין הפרישה לבין ההתפטרות בסמכות ועדת הכנסת. פרשנות זו של עמית את סעיף 61 מתקבלת על הדעת ועולה בקנה אחד עם לשון החוק.

אז אם ועדת הכנסת אינה מוסמכת לקבוע סמיכות לפרישה האמנם צדק עמית כשקבע כי "מתבקשת מאליה סמכותו של יו"ר ועדת הבחירות לדון בשאלה זו, שאם לא כן, ובהיעדר קביעה של ועדת הכנסת, אין בנמצא פורום שידון בשאלה זו"?

התשובה לשאלה זו היא "לא רבתי". נדמה שיושב ראש ועדת הבחירות המרכזית שכח את הפורום הקרוי "ועדת הבחירות המרכזית".

סעיף 63 לחוק הבחירות קובע כך:

"רשימת מועמדים שאינה מנועה מלהשתתף בבחירות לכנסת לפי סעיף 7א לחוק-יסוד: הכנסת ושהוגשה כהלכה, או שתוקנה לפי סעיף 62, תאשר אותה הועדה המרכזית ותודיע על כך, לא יאוחר מהיום ה-30 שלפני יום הבחירות, לבא כוח הרשימה ולממלא מקומו".

ברי אפוא כי אישור מועמדים מסור לוועדת הבחירות המרכזית ולא ליושב ראשה (מלבד בסוגיית הקלון בו הוסמך יושב הראש במפורש). יתרה מזאת, חוק הבחירות גם מסמיך את הוועדה לפסול מועמדים על סוגיית כשירות ספציפית. כך, למשל, סעיף 63א המתייחס לסעיף 7א בחוק יסוד: הכנסת קובע בסעיף קטן (ב) כי "החליטה הועדה המרכזית כי מועמד מנוע מלהשתתף בבחירות לכנסת לפי סעיף 7א לחוק-יסוד: הכנסת, תודיע על כך למועמד ותעביר מיד את החלטתה ונימוקיה לאישור בית המשפט העליון". סעיף 64(א) משלים את 63א ומכסה פסילת מועמדים על סוגיות כשירות אחרות: "סירבה הועדה המרכזית לאשר רשימת מועמדים, כולה או אחד משמות המועמדים שלא לפי סעיף 63א...". כלומר, מלבד סוגיית הקלון המסורה ליושב ראש ועדת הבחירות המרכזית, פסילת מועמדים על סוגיות כשירות היא פררוגטיבה של ועדת הבחירות המרכזית.

לאבחנה בין פסילה בגין קלון לבין פסילה על סוגיות כשירות אחרות יש הגיון פנימי. היות שפסילת מועמדים דוגמת זו הקבועה בסעיף 7א בחוק יסוד: הכנסת מסורה לוועדת הבחירות המרכזית, אפשר להסיק שפסילה שהיא פוליטית ביסודה הסמכות מסורה לוועדה הפוליטית ולא ליושב ראשה השופט (סעיף 16(א) בחוק הבחירות לכנסת קובע כי "חברי הוועדה המרכזית יהיו נציגי הסיעות של הכנסת"; סעיף 17(א) קובע כי "יושב ראש הועדה המרכזית יהיה אחד משופטי בית המשפט העליון שייבחר לכך על ידי שופטים אלה"). לעומת זאת, כאשר הקביעה היא משפטית באופייה, כמו במקרה הקלון, ניתנת הסמכות ליושב ראש ועדת הבחירות המרכזית.

לא זאת בלבד, סעיף 146(ב) לחוק הבחירות קובע כי:

"הועדה המרכזית רשאית לאצול מסמכויותיה ליושב ראש הועדה יחד עם סגניו ולהעביר לביצועם תפקידים המוטלים עליה, למעט הסמכויות או התפקידים לפי סעיפים 17(ו), 19, 21(א), 68(ג), 76, 84, 137, 142 ו-145 והסמכות שלא לאשר רשימת מועמדים".

מסעיף 146(ב) אפשר להבין בבירור כי הסמכויות מסורות כמכלול לידי ועדת הבחירות המרכזית ולא ליושב ראשה – אלא אם צוין אחרת באופן מפורש. אמנם, הוועדה רשאית לאצול מסמכויותיה ליושב הראש, אולם במקרה דנן היא לא אצלה את הסמכות לפסול לפי סעיף 6א לעמית (היות שהחוק אוסר על ועדת הבחירות המרכזית לאצול ליושב הראש את הסמכות שלא לאשר רשימת מועמדים, אפשר לטעון שגם הסמכות שלא לאשר מועמד לפי 6א אינה ניתנת להאצלה).

כלומר, פרשנות הנצמדת להוראות החוקים הרלוונטיים מעלה כי בעניין שיקלי לקח עמית לעצמו שלא כדין את הסמכות לפסול על פי 6א – סמכות שמסורה לוועדת הבחירות המרכזית.

בשולי הדברים רצוי לציין שני טיעונים נוספים המעמידים את המהלך הפרשני דלעיל באור הנכון.

ראשית, אפשר לטעון כי בעבר קיבלו יושבי ראש של ועדת הבחירות החלטות בעניין כשירות מועמדים ולכן נוצר "נוהג" בנידון. טענה כגון זו פסולה בתכלית. אם פקידים ממונים לוקחים סמכות לא להם, אין הלקיחה יוצרת לגיטימיות לכשעצמה. במדינת חוק, הסמכות נובעת מהחוק ולא מאוזורפציה פקידותית. יתר על כן, היות שמעולם לא הייתה פסילה על בסיס סמיכות התפטרות חבר כנסת לפרישתו מסיעה – סוגיה שהמחוקק ראה לנכון להקדיש לה סעיפי חוק ייחודיים – טענת הנוהג ביחס לסעיף 6א לא משכנעת במיוחד.

שנית, משפט הוא לא מדע מדויק. פרשנות משפטית אפשרית, בייחוד היכן שהחוק שותק, אינה יכולה להיחשב עובדה, קל וחומר בישראל בה משפטנים נוהגים להתעלם גם מלשון חוק מפורשת (או חמור מכך, לפרש אותה במשמעות הפוכה להוראתה הברורה). לפיכך, כאשר משפטן מסביר לכם כי פרשנות מסוימת היא "בגדר עובדה מבחינה משפטית" דעו לכם שמדובר בשרלטנות – וזה לא משנה אם מדובר בחוקר משפט בעל שם או סתם בפרקליט אנונימי וחסיד שוטה של עובדות.

ניסים סופר הוא פובליציסט ועורך אחראי באתר דיומא