ארתור קסטלר ו-"תרבות הביטול"

ביטו

בתמונה ארתור קסטלר (שני מימין)

אחת התופעות הפרדוקסליות של "תרבות ביטול" (cancel culture) שמתפתחת בימים אלה בארצות הברית היא בנכונות של אנשים לבטל את עצמם בשם התקינות הפוליטית.

כך, למשל, קבוצה של חוקרים שפרסמו מחקר אקדמי על אלימות משטרה משכו את מאמרם מפרסומו בכתב עת מדעי הגם שהם הודו שאין שום דופי בממצאי מחקרם, אך הם החליטו למשוך את מחקרם משום שמסקנותיו לפיה אין ירי חריג של שוטרים כלפי שחורים בארצות הברית עומדת בניגוד להשקפה הפרוגרסיבית העכשווית. סופרת אחרת ביטלה את עצמה ומשכה כתב יד מפרסום כיוון שהספר שחיברה נכתב בחלקו מנקודת מבטו של אפרו-אמריקני בעוד שהמחברת היא לבנה, וזה כנראה חטא חדש בדת של התקינות הפוליטית.

הסופרת אלכסנדרה דנקן מודיעה בטוויטר על החלטתה למשוך את ספרה מפרסום

התופעה של ביטול עצמי איננה חדשה. אחד הספרים החשובים של תקופת המלחמה הקרה הוא "אפלה בצהריים" של ארתור קסטלר. הספר מתמקד בתופעה הפרדוקסלית של הנכונות לבטל את עצמך עד הגעה למסקנה הלוגית המתבקשת של ביטול עצמי – מוות. סיפור הספר שיצא לאור ב-1940, מתמקד במשפטי הראווה שהתקיימו במוסקבה בשנות השלושים של המאה העשרים, בהם מנהיגים קומוניסטים רבים הודו בפשעים נגד ברית המועצות ובסיוע לאויבי האומה.

חוגים אינטלקטואלים בכל רחבי העולם, שרבים מהם נמשכו לקומוניזם, נדהמו מהוידויים האלה ורבים האמינו שהוידויים נאמרו תחת עינויים. התרומה של קסטלר לשיח הציבורי סביב משפטי הראווה היה ביכולתו להסביר את ההיגיון הפנימי מאחורי הוידויים שככל הנראה חלק גדול מהם לא נגבו תחת עינויים. ב-"אפלה בצהריים" קסטלר הראה שהוידויים היו ביטוי של נאמנות למפלגה ולרצונה. המנהיגים הקומוניסטים האלה, ובראשם ניקולאי בוכרין, התבקשו להודות בפשעים שהם לא ביצעו והם הסכימו להודות בהם כביטוי לנכונותם לשרת את רצון המפלגה. בסיפור מתאר קסטלר את סיפורו של רובשוב (ככל הנראה בוכרין) שהחליט להודות בהאשמות נגדו בכדי להגן על הרעיון המהפכני ולשרת את רצון המפלגה שהחליטה להוציאו להורג.

כאשר קסטלר פרסם את ספרו הוא היה יכול להביא הבנה חדשה של המכניזם הטוטליטרי שכינה את עצמו "פרוגרסיבי". הגאונות של קסטלר התבטאה ביכולת שלו לתאר באופן יצירתי את האופן שבו המפלגה ניתבה את התומכים הנאמנים ביותר שלה להודות בבגידה ולהתנדב לעלות לגרדום כסוג של מרטיריות מודרנית. ראש המפלגה רצה להפטר מיריביו הפוליטים והם מתוך נאמנות לרצון המפלגה הסכימו להגיש את ראשם לתליין, כשם שכל מאמין דתי יהיה מוכן להקריב את חייו אם יקבל הוראה ישירה מאלוהים. קסטלר הציג את הנאמנות למפלגה כמחוייבות דתית, ואכן במהלך המלחמה הקרה היו מספר אינטלקטואלים שזיהו את הקומוניזם כדת חילונית.

ארתור קסטלר (חמישי מימין) בקיבוץ עין השופט ב-1945

קסטלר עצמו היה "מאמין אמיתי" בדת הקומוניזם. הוא היה אחד מראשי מערך ההסברה של המפלגה בצרפת לפני מלחמת העולם השנייה אבל הוא הצליח לראות את הפרדוקסים והמניפולציות שאחרים ורבים התכחשו להם. תרומתו המרכזית לשיח האינטלקטואלי של המאה העשרים נבעה מתוך נסיונו האישי כקומוניסט שהתפכח.

לצערנו, אנו רואים היום תופעות דומות לאלה שתאר קסטלר. כל דת דורשת קורבן. צייצני טוויטר משמשים ככוהני דת המבטלים את כל מי שמעז לסטות מקו המפלגה. כך, למשל, ג'יי קיי רולינג מחברת סדרת הארי פוטר שהעזה לטעון שווסת זה סמן לנשיות, הותקפה על ידי צייצנים רבים שהאשימו אותה בטרנספוביה ובאפליה נגד נשים שלא מקבלות מחזור.

הציוץ של ג'יי קיי רולינג בגינו הואשמה בטרנספוביה

אך רולינג היא במידה רבה היוצאת מן הכלל שכן האנשים המוכנים לבטל את עצמם כבר עומדים בשורה. ישנן דתות המאמינות שלפני שאלוהים לוקח ממך את נשמתך, מומלץ לעשות וידוי. הנכונות לבטל את עצמך כמו אצל החוקרים שמשכו את מאמרם וכמו אצל הסופרת שביטלה את ההוצאה לאור של ספרה, הינה ביטוי לווידוי שכזה. מתי יקום כבר קסטלר חדש להסביר לנו את טיבה של התופעה שמולה אנו ניצבים?

פרופ' מוטי ענברי הוא מרצה למדע הדתות באוניברסיטה של קרולינה הצפונית בפמברוק. מאמר זה הינו עיבוד מתוך ספרו האחרון The Making of Modern Jewish Identity: Ideological Change and Religious Conversion