נוקשות מתגמשת – על השימוש הסלקטיבי במוסד הדיון הנוסף בבית המשפט העליון

מילים רבות כבר נאמרו ונכתבו על פסק הדין של בית המשפט העליון בדיון הנוסף בעניין המכונה "בג"ץ הבוגדת". הסוגיה העקרונית ש-"הוכרעה" בדיון הנוסף, עסקה בהשפעת חוסר נאמנות מינית על כוונת שיתוף נכסים בין בני זוג. באופן צפוי למדי, החוגים הליברליים-שמאליים של עולם המשפט והפוליטיקה בירכו על הפיכת התוצאה, שכן ראו בה קביעה חשובה לזכויותיהן של נשים, בעוד מקרב החוגים השמרנים-ימניים היו מי שמתחו ביקורת נוקבת על פסיקה זו.

עם זאת, במסגרת הדיון הנוסף הייתה סוגיה משפטית חשובה שניתן לה משקל רב בפסיקתו של השופט נעם סולברג ושלא זכתה להתייחסות משמעותית בשיח הציבורי הסוער שהתפתח בעקבות פסק הדין. עצם הדיון הנוסף, כך טען סולברג, אינו לגיטימי ואין לקיים אותו, מהסיבה הפשוטה שאין עילה לדיון נוסף, שכן לא נתחדשה שום הלכה בגלגול הראשון של הסוגיה בבג"ץ.

סולברג, שלמעשה התבסס על הדין הנוהג ועל לשונו המפורשת של החוק ביחס למוסד הדיון הנוסף הסביר את עמדתו כהאי לישנא: "הנר דולק, ניתן עוד לתקן, למשוך ידינו מהתערבות בפסק הדין מושא הבקשה, ובפסק הדין של בית הדין הרבני הגדול. אני סבור, כי אין עילה בדין לקיים דיון נוסף. סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, מורה אותנו מי יעלה ויבוא להישמע בדיון נוסף: 'נשיא בית המשפט העליון או שופט אחר או שופטים שיקבע לכך, רשאים להיענות לבקשה אם ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בענין, יש, לדעתם, מקום לדיון נוסף'. הצד השווה שבכל אלה – קיומה של הלכה בפסק הדין שלגביו מוגשת הבקשה. לא זו בלבד, כפי שנקבע לא אחת, על ההלכה לגלות עצמה על פני פסק הדין, ולהיות ברורה ומפורשת. לאחרונה שבה חברתי הנשיאה חיות ואמרה, כי תנאי לקיומו של דיון נוסף 'הוא שבפסק הדין נושא ההליך נפסקה הלכה אשר 'עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בעניין' יש מקום לקיים בה דיון נוסף... בהקשר זה נפסק לא אחת כי על ההלכה שנפסקה לגלות עצמה על פני הפסק ולהיות ברורה ומפורשת. עוד נפסק כי אף אם שופטים הגיעו לתוצאה זהה אך הביעו דעות שונות, אין מדובר ב'הלכה'" (דנג"ץ 8537/18).

נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות התייחסה לדבריו של סולברג, וציינה כי אמנם לא נתחדשה שום הלכה, אך טענה כי "ייתכנו מקרים נדירים וחריגים, שבהם הצורך בקיומו של דיון נוסף עולה מקיומן של עמדות שונות בפסיקה בנוגע לנושא העומד לדיון, ומן הצורך להעמיד הלכה על מכונה". לדידה, כמובן, ההלכה הנצרכת להעמדה על מכונה היא הלכת השיתוף.

עם זאת, בין השיטין חיות הודתה כי העילה האמיתית לדיון הנוסף הינה הטעות שנעשתה לדעתה בסיבוב הקודם בו הנושא נידון בפני בית המשפט העליון (בג"ץ 9780/17) – כאשר החלטת הרוב הייתה שלא להתערב בפסק הדין של בית הדין הרבני הגדול – ולא משום שנעשה שינוי בהלכת השיתוף עצמה: "בחינת פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול... מגלה כי הוא אינו עולה בקנה אחד עם מאפייניה הגרעיניים של הלכת השיתוף הספציפי... שילוב הטעמים הנזכרים לעיל הצדיק את התערבותו של בית הדין הגבוה לצדק, והוא מצדיק את הדיון הנוסף שקיימנו על מנת להעמיד הלכה על מכונה". כלומר, בית הדין הרבני הגדול טעה, ובג"ץ בסיבוב הראשון טעה כשלא העמיד את בית הדין הרבני הגדול על טעותו – והדיון הנוסף בא לתקן טעות זו.

דא עקא, יישום שגוי של הלכות או תוצאה משפטית גרועה לא מהווים עילה לדיון נוסף. כך לדוגמא, חיות דחתה את בקשת היועץ המשפטי לממשלה לקיים דיון נוסף בעתירה נגד הריסת בית המחבל שרצח את החייל עמית בן יגאל זכרונו לברכה , בטענה ש-"בהחלט ייתכן כי ניתן וראוי היה להגיע לתוצאה שונה במקרה זה, אך גם אם שגה בית המשפט ביישום ההלכה הנוהגת, עובדה זו לבדה אינה יכולה להצדיק דיון נוסף, שכן 'דיון נוסף אינו ערעור נוסף'. הליך הדיון הנוסף אינו מיועד לתיקון טעויות ביישום הלכה קיימת. דיון נוסף הוא הליך ייחודי המעוגן בהוראת סעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 והוא מתקיים באותם מקרים חריגים שבהם נפסקה הלכה חדשה הגלויה על פני הפסק, ככל שאותה הלכה חדשה מעוררת קושי משמעותי ומהותי... במקרה דנן לא נפסקה, כאמור, כל הלכה חדשה" (דנג"ץ 5924/20).

הדבר מעלה תהייה באשר לשיקולים המניעים את נשיאת בית המשפט העליון בקבלה עתירות לדיונים נוספים, גם במקרים בהם אין חידוש הלכה המצדיק אותם. הדבר מתחדד בדברי השופט יצחק עמית בדיון הנוסף בבג"ץ הבוגדת כי "גם הלכות מושרשות ניתן לתקֵף מעת לעת מקום שבו מנסים לערער ולהרהר אחריהן או כאשר נוצרת אי בהירות לגבי תוקפן". אבל מי ניסה להרהר אחר הלכת השיתוף? היכן נוצרה אי בהירות בעניין? הרי הלכת השיתוף והלכת בבלי (בג"ץ 1000/92) המסדירות את אופן חלוקת הרכוש בין בני זוג בעת גירושין לא השתנו, ודאי לא בצורה מהותית או בדעת רוב, בסיבוב הקודם בבג"ץ. עמית עצמו הודה כי בסוגיית השפעת הנאמנות המינית על זכויות האישה "קיימת תמימות דעים מלאה בקרב כל תשעת חברי ההרכב". נדמה אפוא כי בית המשפט מערב בין אי בהירות משפטית, שלא התקיימה כלל, לבין הנראות הציבורית של פסק הדין בבג"ץ הבוגדת, אשר לא נשא חן בעיני חלקים מסוימים בציבור.

בעניין הריסת בית המחבל שרצח את עמית בן יגאל ז"ל, חיות בחרה להיצמד לחוק בנוקשות: "הלב דואב על אובדן חייו של סמ"ר עמית בן יגאל ז"ל... ליבי עימם. אך מן הטעמים המשפטיים שפורטו, אין זה המקרה לקיום דיון נוסף". כאשר נוקשות זו מתגמשת בעניין בג"ץ הבוגדת ונקבע דיון נוסף ללא עילה משפטית – אין אלא לתהות אחר המניע האמיתי של קיום הדיון הנוסף.

טוב תעשה נשיאת בית המשפט העליון אם תסכית לדברים שהיא עצמה כתבה (במסגרת פרויקט מיוחד של עיתון גלובס שעסק באמון הציבור במוסדות שלטון החוק): "אני מתעקשת לדבוק בתפיסה שככל שנתמיד במאמץ לתקן, לשפר ולייעל את השירות הניתן לציבור בבתי המשפט, תוך שמירה על אופייה של הרשות השופטת כרשות עצמאית, מקצועית, בלתי תלויה וא-פוליטית – כך נבטיח את אמון הציבור בה. לכך אנו מחויבים, וכך נמשיך לעשות" ("גלובס", 08.11.2019). יהיה זה מצער מאד אם מוסד הדיון הנוסף "יתגמש" מטעמים הנחזים כפוליטיים, משום שבכך רק יהפוך לנדבך נוסף בשחיקת אמון הציבור בבית המשפט העליון.

עו"ד כפיר אפלבוים הינו תלמיד לתואר שני במשפטים באוניברסיטה העברית