הרפורמה בסדר הדין האזרחי – תקלות ללא תקנה

ב-22 ביוני השנה פירסם שר המשפטים אבי ניסנקורן את נוסח הרפורמה בתקנות סדר הדין האזרחי (להלן תקנות סד"א), שהוא מבקש להחיל מתחילת שנה הבאה. השר הזמין את הציבור לשלוח את הערותיו עד ל-5 ביולי, אך טרם יבש הדיו על ההערות שהועלו על אתר החקיקה הממשלתי, חתם השר בשבוע שעבר על כניסת התקנות לתוקף באחד בינואר 2021.

הרשות השופטת בישראל היא היקרה בין מדינות ה-OECD (באופן יחסי לגודל התמ"ג). מספר השופטים לנפש בישראל גבוה יותר מכפליים ממדינות המשפט המקובל, עימן נמנית ישראל לעניין סדרי הדין מאז המנדט הבריטי. למרות זאת, יש בישראל תחושת אי נחת. נטען שבתי המשפט סובלים מעומס בלתי נסבל, שההליכים מתמשכים ושיש סחבת. הובטח שהתקנות החדשות תקצרנה את ההליכים ותייעלנה אותם, וכן שתבאנה למודרניזציה שתענה על צורכי מדינה מפותחת במאה ה-21.

ואולם, בעת הכנת התקנות לא נעשתה בחינה מקדמית לגבי הגורמים לעומס – שהרי העומס איננו מקור הבעיות אלא תוצאה שלהן – וגם לא נקבעו יעדים מדידים לבחינת ההצלחה המובטחת. אדרבא, עיון בתקנות המוצעות מעלה חששות חמורים שהרפורמה תדרדר את היכולת לממש בישראל זכויות שיש לאדם על פי דין.

שר המשפטים אבי ניסנקורן

תקנות סדר הדין האזרחי ותכלית הרפורמה

המשפט האזרחי הוא מגילת זכויות האדם של חברה ליברלית, אך למגילת זכויות, נאה ככל שתהיה, אין ערך ללא סדרי דין שיאפשרו לאדם לממש את זכויותיו. כדברי נשיא בית המשפט המחוזי בדימוס אורי גורן "דרכי הגישה הן המהוות בבואה אמיתית למצבו של המתדיין".

התפתחות המשפט משקפת את פרי הניסיון המצטבר על יסוד תקדים, נוהג, ציפיות לגיטימיות ודפוסי התנהגות שהתגבשו. כשבאים לשנות, יש לבחון את הקיים, להשאיר את הטוב ולנפות את הרע, מתוך הבנה שבכל תיקון יש מחיקת ניסיון שהצטבר ושלכל תיקון יש גם מחיר. משום כך, מהפכות הן נדירות בעולם המשפט.

הרפורמה המוצעת, המעבירה את ישראל מסדר דין אזרחי המבוסס על כ-700 תקנות ל-180 תקנות בלבד, היא מהפכה מן המסד עד הטפחות, שטעונה טעמים מיוחדים שיצדיקו את החלתה. הרפורמה נועדה לקצר את ההליכים, לייעל אותם, ולהתאים את סדר הדין האזרחי לדרישות המאה ה-21.

הרפורמה בתקנות – ערעור ודאי של הוודאות הדיונית

בשם קיצור ההליכים והיעילות, תקנות שהסדירו נושאים שלמים בפירוט, התאדו. בנושאים אחרים, קובעות התקנות החדשות הסדרים שונים בתכלית. כתוצאה מכך, פסיקה בת עשרות שנים שהתבססה על התקנות הקיימות נותרה ללא "יתד להיתלות בה" כשבאים לפרש את התקנות החדשות.

נשיא בית המשפט המחוזי בדימוס אורי גורן פרסם לאחרונה מהדורה מספר 13 של ספרו "סוגיות בסדר דין אזרחי". במהדורה החדשה 1,910 עמודים, וזאת לעומת 1,500 עמודים במהדורה הקודמת, שפורסמה אך לפני חמש השנים. אפשר ללמוד מכך על מורכבות הנושא ועל ההתפתחות ההדרגתית והמתמשכת של סדר הדין האזרחי בישראל, כפי שנהוג במשפט המקובל.

יתרה מזאת, מאחר שבישראל רק בית המשפט העליון קובע תקדימים מחייבים, תעבורנה שנים ארוכות עד שהבעיות החדשות שייווצרו בעקבות הרפורמה תתלבנה ברמת ודאות סבירה. עד שהתקדימים ייקבעו, יוכל כל בית משפט שלום וכל בית משפט מחוזי לפרש את התקנות כראות עיניו.

הרפורמה בתקנות – סוף מעשה ללא מחשבה תחילה

מאחר שערעור הוודאות הוא ודאי, מתבקש לשאול מה היתרונות הצפויים מהרפורמה. לשם כך יש להשיב על השאלות הבאות:
1. האם נערך איתור של הבעיות הקיימות במערכת?
2. האם התקנות החדשות נותנות מענה לבעיות שאותרו?
3. האם נקבעו יעדים מדידים שעל פיהם ניתן יהיה לברר את ההצלחה?

אולם, בפני לשכת עורכי הדין לא הוצגה בחינה של הבעיות שהביאו לעומס המורגש בבתי המשפט. וללא איתור וניתוח הבעיות מהן סובלת מערכת המשפט אין זה אפשרי לבחון האם התקנות החדשות עשויות לסייע בפתרונן.

בדו"ח הנהלת בתי המשפט לשנת 2017 נאמר שתיק אזרחי בבית משפט המחוזי מסתיים ב-16.4 חודשים בממוצע, ובבית משפט שלום השלום ב-11.5 חודשים בממוצע. משמע שלא בכל התיקים יש עומס. סוגי תיקים שונים מעלים בעיות שונות. כדי לתת לכל "מחלה" את ה"תרופה" הנכונה, יש להציג נתונים שאינם "ממוצעים" אלא מפולחים. אפיון הבעיות בסוגי התיקים חיוני גם כדי לקבוע מדדים צפויים באופן שיאפשר לבחון את ההצלחה או הכישלון של הרפורמה בכלים מדידים.

שופט העליון יצחק עמית עומד בראש הוועדת לבחינת התקנות החדשות

עלויות הרפורמה לתקציב המדינה ולכיס המתדיין

כל חקיקה מצריכה בחינה של עלויות מול תועלת. עניין זה, החשוב גם בזמנים כתיקונם, מקבל משנה תוקף בעת הזאת, כשהמדינה נתונה במשבר הכלכלי העמוק עקב ממגיפת הקורונה.

דו"ח ה-OECD מיוני 2013 מעלה כי ישראל משקיעה ברשות השופטת (כאחוז מהתמ"ג) באופן משמעותי יותר מכל מדינה אחרת בארגון. יתרה מזאת, הדו"חות השנתיים של הרשות השופטת בישראל, לגבי השנים 2013, 2017 ו-2018, מצביעים על זינוק ניכר בהשקעת המדינה. למשל, ההוצאה על שכר השופטים זינקה מכ-500 מיליון שקל בשנת 2013 לכ-600 מיליון שקל בשנת 2017 ואז לכ-800 מיליון שקל בשנת 2018. ההוצאות על שכר רשמים, עובדי מינהל, עוזרים משפטיים, קלדניות ומתמחים עלה מ-462 מיליון שקל ב-2013 ל-564 מיליון שקל ב-2018.

לעניין מספר השופטים, ההשוואה הראויה היא בין ישראל לבין מדינות שסדרי הדין שלהן הם בשיטת המשפט המקובל. לפי דו"ח מועצת אירופה מ-2018, בישראל יש בממוצע 9 שופטים על כל 100 אלף אזרחים, מספר הנמוך אמנם מממוצע ה-OECD, אבל גבוה בהרבה ממדינות המשפט המקובל. באנגליה, המספר הוא 4 שופטים לכל 100 אלף איש ובוויילס, סקוטלנד ואירלנד – 3 שופטים לכל 100 אלף איש. הטענה, כאילו אין בישראל די שופטים, איננה מבוססת.

מהנתונים דלעיל עולה כי העומס הקיים בבתי המשפט בישראל איננו נובע מתקצוב חסר של הרשות השופטת ולא ממחסור בשופטים.

אימוץ הרפורמה מחייב עריכת בחינה כלכלית של השלכותיה על תקציב המדינה, מחד גיסא, ועל העלויות למתדיינים, מאידך גיסא. בחינה כזאת לא נעשתה למרות שהיא מתחייבת הן מהנחיית היועמ"ש לגבי חקיקת משנה והן מהחלטת הממשלה להקטנת נטל הרגולציה, שהמדינה מחויבת לה כלפי ה-OECD. גם חוק יסודות התקציב מחייב את תקצוב הרפורמה.

בחינה כלכלית יסודית של הרפורמה המוצעת הייתה צריכה להביא בחשבון את הנושאים הבאים:
1. המשרה החדשה של מזכירים משפטיים שנוצרה במסגרת הרפורמה – סמכויות המזכיר המשפטי אינן טכניות וחורגות מסמכות השר להתקין תקנות. לכל הפחות, יש לדרוש לפני יצירת התפקיד החדש את אישורה של ועדת החוקה, חוק ומשפט. כפי שנדרשה הוועדה בעבר לתת את אישורה לסמכויות שהוענקו לרשמים, מתוך מטרה לפקח על העברת סמכויות שיפוטיות למי שלא עברו את ועדת המינוי לשופטים.
2. שינוי כללי הסמכות המקומית יביא לשינוי בעומסים בבתי המשפט – שינוי העומסים יחייב מינוי שופטים נוספים בערכאות שתיהפכנה עמוסות, וכן בניית לשכות, שכירת עוזרים משפטיים וכיוצא באלה.
3. הורדת סף ישיבות גישור המהו"ת ("מידע, הערכה ותיאום") – כלומר הליכי גישור שהצדדים יהיו חייבים לקיים עוד קודם שעניינם בא בפני שופט – מ-75 אלף שקלים ל-40 אלף שקלים. הורדת הסף תחייב ישיבות רבות יותר, כשכל פגישה מחייבת השקעת זמן של חמישה גורמים לכל הפחות (בהנחה שיש רק תובע אחד ורק נתבע אחד – התובע ובא כוחו, הנתבע ובא כוחו והמגשר). לכך יש מחיר משקי משמעותי, שכן יידרשו מגשרים נוספים. החלת הליכי גישור טרום משפט על הליכים שערכם נמוך תגרום לכך שלא יהיה כדאי לאזרח להגיש הליכים כאלה, מה שיפגע בנגישות של הציבור לבית המשפט.
4. שמיעת הליכים ברצף עלולה להביא לבזבוז זמן יקר של השופטים ועורכי הדין. שכן אם בית המשפט קבע מספר ימים ברצף, והצדדים התפשרו בתחילת הדיון, הרי שבית המשפט ייוותר עם "ימי רצף" שקשה לנצלם. יש גם השלכות אם עד או מומחה חלה ולא יוכל להגיע להעיד במהלך ימי הרצף וכן לדרישה ממומחים ומעדים להיות זמינים למשך זמן רב. עודף העבודה וכוח האדם יגולגלו למתדיין הפרטי או לתקציב המדינה, כאשר המדינה היא הצד לדיון.
5. תוספת תקציב לפרקליטים המייצגים את המדינה בהליכים אזרחיים. ועד הפרקליטים הודיע על הצורך בתוספות ניכרות בכוח אדם ובמשכורות לצורך הפעלת התקנות.
6. ניהול ההליך בעל פה הוא בזבוז זמן שיפוטי יקר שגם לו השלכות כלכליות (עוד על ניהול ההליך בעל פה להלן).

הרפורמה – רשימת תקלות (לא ממצה)

שיקול דעת רחב מאין כמוהו לשופטים

אין דמוקרטיה מערבית המסתפקת ב-180 תקנות. בכל הדמוקרטיות המתוקנות קיימות מאות רבות של תקנות ובכולן יש הגבלות ניכרות על שיקול הדעת של השופט. ובמקום שהתקנות מאפשרות שיקול דעת לשופט, הן קובעות פרמטרים להפעלת שיקול הדעת השיפוטי. זאת כדי שהשופטים לא יחליטו כל אחד לפי חוש הצדק שלו, דבר שיוביל לשרירותיות ואף להשחתת המערכת.

במיוחד, פרק עקרונות היסוד בתקנות החדשות מסמיך את השופט "ליזום, אם נדרש, ולהחליט כל החלטה לפי תקנות אלה במטרה לקדם את התנהלותו של הליך ראוי והוגן", דבר זה המנוגד לאופי האדוורסרי של ההליך המקובל בישראל. גם חובת השופט "לאזן, לפי הצורך, בין האינטרס של בעלי הדין ובין האינטרס הציבורי" בעייתית, שהרי כאשר ההליכים מתנהלים כהלכה על ידי בית המשפט המקפיד על קיום התקנות, גם האינטרס הציבורי יוצא נשכר.

טקס השבעת שופטים לבית משפט שלום ולבית משפט מחוזי בתקופת שרת המשפטים איילת שקד שיזמה את הרפורמה בתקנות

הגבלת יכולתם של הצדדים ובאי כוחם לנהל את ההליך

בניגוד גמור לשיקול הדעת הרחב שנמסר לשופטים, הרפורמה מגבילה מאוד את יכולת הצדדים ובאי כוחם לנהל את ההליך, כמקובל בשיטה האדוורסרית. דוגמאות ניתן למצוא בהגבלת כתבי הטענות למספר עמודים נמוך באופן לא סביר (גם המבנה חדש הנדרש מכתבי הטענות הוא משונה וחסר היגיון). מהתקנות החדשות עולה כי אותו מספר עמודים מתאים לתיקים פשוטים ולתיקים מורכבים ביותר.

ההליך יתנהל בעיקרו בעל פה, ועדים לא יידרשו להגיש תצהירי עדות ראשית קודם לדיון. ואולם ללא תצהירים יקשה מאוד על השופט לברר את האמת. השופט הרי צריך להכריע על פי דין בין גרסאות של בעלי דין שאינם בעצמם משפטנים. דווקא רמאים ונוכלים מיטיבים לא פעם לעמוד על דוכן העדים ולהציג גירסה קוהרנטית בעוד שבעל הדין הישר והתמים מתבלבל מהשאלות ומאמציו לומר את האמת אינם בהכרח מתפרשים כהלכה. החובה לתת גירסה כתובה בתצהיר מאלצת כל צד למסור גירסה סדורה שעליה ניתן לחקור אותו כהלכה ולהוכיח, או להפריך, את מהימנותה. בקיום הליכים בעל פה יהיה בזבוז זמן שיפוטי – המשאב היקר ביותר של הרשות השופטת.

האיסור על בעלי דין לנקוט "פעולה בלתי מידתית לאופי הדיון, לעלותו או למורכבותו" בעייתי מאוד. האיסור המנוסח בעמימות, עלול לשמש שוט בידי שופט המבקש להשתיק צד שטיעוניו אינם נושאים חן בעיניו. מה עוד שלצד עקרון היסוד הזה נתנה הרפורמה בידי בית המשפט סנקציות חמורות ביותר, דוגמת מחיקה והוצאות, אף לעורך הדין המייצג.

הסרת חובות מבתי המשפט

כנגד ההכבדה הגדולה מאוד על עורכי הדין, באה הקלה גדולה על בתי המשפט. חובה ראשונה במעלה של בית המשפט על פי סדרי הדין הקיימים היא העמדת הפלוגתות האמיתיות שבמחלוקת בין בעלי הדין, מיקודן, בירורן וההכרעה בהן (כך גם באנגליה). והנה, בפרק עקרונות היסוד הוסרה החובה המרכזית הזאת מבתי המשפט והוטלה על בעלי הדין.

בדפים הבודדים מדו"ח החברה לייעוץ אסטרטגי "שלדור" שנמסרו ללשכת עורכי הדין נאמר כי "ניהול בלתי אפקטיבי של הליך קדם המשפט האזרחי הוא פקטור משמעותי בהתארכות ההליכים". בדו"ח יש רשימה של הוראות לגבי הפעולות שעל השופט לבצע לקראת קדם המשפט הראשון – "הכרה מוקדמת של התיק, עם חוזקותיו וחולשותיו והנושאים שבמחלוקת הינה הכלי המרכזי לצמצום מחלוקות וקידום מוקדם של פשרות. על השופט לקרוא את כתבי הטענות תוך שימת לב לנקודות החוזקה והחולשה של הצדדים, והבנת הפרמטרים של הוויכוח". ובהמשך – "בישיבה הזו נקבע מועד לתצהירים, או לו"ז להשלמת צעדים עד קבלת הוראה לתצהירים".

הפעולות שעל השופט לבצע בקדם המשפט הראשון על פי דו"ח שלדור תואמות גם את התקנות המקבילות באנגליה. אין להבין מדוע מחברי הרפורמה בחרו לסטות בעניין כה משמעותי מהמלצות חברת שלדור, בהטילם על עורכי הדין לבצע את הפעולות המוטלות בדו"ח על השופט. בדו"ח שלדור גם נדרש שהשופט יקבע מועד מוקדם לתצהירים לאחר קדם המשפט הראשון וכן שיקבע קדם משפט שני ("הקדם המסכם") אחרי מועד התצהירים להערכת משך הזמן הנדרש להוכחות. מחברי הדו"ח כלל לא העלו על דעתם שלא יהיו תצהירי עדות ראשית.

מבתי המשפט הוסרו החובות לתת פסק דין תוך 30 ימים לאחר תום הדיון ולהחליט בבקשה לסעד זמני בתוך 15 ימים, ואם השופט לא עשה כן עליו לתת הודעה מנומקת בכתב לנשיא בית המשפט. היינו מצפים להיפוכו של דבר, שהרי אם המסמכים מתקצרים באופן כה ניכר והעדויות נשמעות בעל פה, מן הראוי שהשופט ייתן את פסק דין כאשר הדברים – וההתרשמויות – עדיין "טריים" במחשבתו.

הסמכות שניתנה לבית המשפט הדן בערעור על פסק דין שניתן בערכאה נמוכה יותר – לדחות ערעור על הסף ללא הנמקה ובדחיית ערעור בכלל, להסתפק בקביעה לקונית בדבר דחייתו – סותרת את תקנת הציבור ופוגעת קשות בזכות המתדיין לקיום דיון בערכאה נוספת שתבחן את החלטות הערכאה הדיונית.

השמטת סוגי הליכים קצרים ויעילים ללא מתן תחליף ראוי

בשם היעילות התאדו סוגי הליכים קצרים ויעילים, כגון המרצת פתיחה (להליכים שאינם מעוררים כמעט בעיות עובדתיות), תביעה למתן חשבונות, טען ביניים (כשבידי פלוני – בנק או בית מכירות פומביות, למשל – נכס והוא אינו יודע למי עליו למוסרו, לראובן או לשמעון), ואבעיות (אמצעי חשוב לבוררים לברר את סמכותם). בדיקה אמפירית לא ממצה מראה שיש, לכל הפחות, מאות המרצות פתיחה שנידונות מידי שנה בבתי המשפט.

גורן עומד על החשיבות הרבה בהליכים הקצרים והיעילים שנוצרו בתקנות סדר הדין האזרחי הישנות "השימוש בהליך זה הוא פונקציה ישירה של העומס בבית משפט מסוים. הליך זה נוצר על ידי המציאות והפסיקה לצורך פתרון עניינים דחופים ובלתי מסובכים מבחינה עובדתית, שאין טעם להמתין לפתרונם בתור המשפטים הרגיל הממתין לדיון, שכן ייתכן שבהגיע המועד לדיון לא יהיה העניין אקטואלי עוד. יש לזכור כי סיבוך וקושי מבחינה משפטית אינם מונעים את השימוש בהליך".

עו"ד אבי חימי, יו"ר לשכת עורכי הדין. חימי נכנס לעימות עם השופט יצחק עמית בגין התנהלות הוועדה לבחינת התקנות החדשות 

מודרניזציה?

בעידן הגלובליזציה, שיטות המשפט השונות עושות כל מאמץ כדי להתאים את סדרי הדין הקיימים למקרים שבהם מעורבים לא רק תושבי אותה מדינה אלא גם זרים – אנשים פרטיים ומשקיעים זרים כאחד.

מחברי התקנות לא התחשבו כלל בבעיות הקיימות בניהול תיקים שמעורב בהם גורם זר. דבר מפתיע בהתחשב ביומרה להתקין תקנות ההולמות את צורכי הזמן. יש בכוחן של התקנות להרתיע משקיעים זרים, שתהיה להם סיבה סבירה לחשוש שימצאו עצמם לכודים בבית משפט ישראלי בהליכים הפוגעים בזכויותיהם הדיוניות והמהותיות. הערות שנכתבו בפסיקה על בעיות בהקשר דנן בתקנות הקיימות, לא תוקנו ברפורמה.

כך, למשל, הרפורמה לא רק שאיננה מתקנת את הבעיות הקשורות בהחלת סמכות השיפוט הבינלאומית של בתי המשפט בישראל על אנשים ותאגידים שאינם בנמצא בישראל, אלא מחמירה אותן. סמכות השיפוט הזאת הורחבה בפסיקת בית המשפט העליון מעל ומעבר למקובל בדמוקרטיות מערביות, כביכול מפני שבכפר הגלובלי שבו כולנו חיים אין זה משנה עוד היכן מתקיים הדיון בעניינו של אותו אדם. וזאת למרות הקשיים המובהקים שיש לזרים להתדיין בישראל – פורום לא מוכר ומרוחק מבחינתם. שהדיונים בו מתנהלים בעברית ושהקשיים הקיימים בו כרוכים גם בעלויות נוספות המייקרות את הדיון במידה ניכרת. והנה, במקום שהרפורמה תצמצמם את סמכות השיפוט הבינלאומית על סטנדרטים מקובלים בעולם, היא פותחת את הדלת לסמכות שיפוט בינלאומית רחבה עוד יותר.

בנוסף, כשהתביעה העיקרית מתנהלת מחוץ לישראל התקנות החדשות אינן מספקות דרך לקבל צווי ביניים, דוגמת עיקול או צו הגבלת שימוש בנכס, בישראל. מדובר בעניין רב חשיבות ששיטות משפט מודרניות נותנות לו מענה. אפילו התקנה הקובעת כיצד מאשרים פסק דין ישראלי לצורך אכיפתו מחוץ לישראל, חסרה בתקנות החדשות.

סיכום ומסקנות – תקלות ללא תקנה

הרפורמה אינה הולמת מדינה מודרנית במאה ה-21. לעם ישראל מגיעות תקנות טובות בסטנדרט המקובל בדמוקרטיות מערביות, שתאפשרנה למתדיינים לממש את זכויותיהם המהותיות, ולא תקנות שהחלתן תחריב את המשפט הפרטי.

לפני שמציעים רפורמה כל כך מרחיקת לכת, בבחינת "עולם ישן עד היסוד נחריבה", היה צריך לאתר את הבעיות הקיימות במערכת, לקבוע יעדים מדידים לשיפור, ולבחון האם המצב מחייב מהפכה בסדרי הדין שרק עוד שנים קשות (שעלולות להימשך לנצח), נזכה לכך שיהיה לנו סדר דין אזרחי כראוי לדמוקרטיה מערבית עם שיטת משפט מתוקנת.

קודם שתיכנסנה התקנות החדשות לתוקף מוצע לבצע את הדברים הבאים:
1. לערוך בחינה כלכלית של השלכות הרפורמה על תקציב המדינה, מחד גיסא, ועל העלויות למתדיינים, מאידך גיסא.
2. שהכנסת תתקן את חוק בתי המשפט באופן שרפורמה כל כך משמעותית, שהשלכותיה התקציביות גדולות גם כן, תקבל את אישור ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת קודם שתיכנס לתוקף. המצב הקיים על פיו די בחתימת שר המשפטים על התקנות כדי להכניסן לתוקף, אינו הולם רפורמה כזאת.
3. השינויים המוצעים בתקנות שאינם בסמכות השר, למשל יצירת המשרה החדש של המזכירים המשפטיים והענקת הסמכויות לעוזרים המשפטיים – טעונים בכל מקרה אישור של ועדת החוקה, חוק ומשפט.
4. יש לתרגם את התקנות החדשות לשפה האנגלית ולבקש ממומחים זרים בסדר הדין האזרחי בשיטה האדוורסרית שיחוו את דעתם על יתרונותיהן וחסרונותיהן.

מערכת המשפט היא מראה מיוחדת במינה. מצד אחד, היא משקפת את הבעיות שאנו רואים במציאות, אך מהצד האחר, בניגוד למראה הרגילה, יש בכוחה להשפיע על המציאות. כללים משפטיים רעים מייצרים מציאות עקומה. הרפורמה בסדר הדין האזרחי, אם חלילה תיכנס לתוקף, תייצר מציאות שבה לא ניתן יהיה לתושבי ישראל, פרטים ואנשי עסקים כאחד, לממש את הזכויות הנתונות להם על פי דין באמצעות בתי משפט שידונו דין אמת לאמיתו. נושא כל כך משמעותי לחיי כל אחד מאיתנו טעון בחינה מחודשת ויפה שעה אחת קודם.

טליה איינהורן היא פרופסור מן המניין באוניברסיטת אריאל, חברה קבועה באקדמיה הבינלאומית למשפט השוואתי וחברה בוועדה המייעצת למינוי בכירים בשירות המדינה

* פרופ' איינהורן הייתה חברה בוועדה שמינה שר המשפטים אמיר אוחנה ב-2019 לבחינת הרפורמה בתקנות סדר הדין האזרחי