פרשת פגסוס – אנדרטת הניצחון של רוני אלשיך, שי ניצן ואביחי מנדלבליט

בתמונה מפכ"ל המשטרה לשעבר, רב ניצב רוני אלשיך

בסדרה של מאמרים חשף תומר גנון מעיתון "כלכליסט" שהמשטרה השתמשה בתוכנות ריגול כדי לפרוץ באופן לא חוקי לטלפונים סלולריים של אזרחים. היום הודתה המשטרה כי שאבה מידע מטלפונים בניגוד לחוק בעשרות תיקים. בנוסף, מידת המעורבות של הפרקליטות בפרשה עדיין לא נחקרה לעומקה. אולם, למרות שהפרשה נחשפה לפני כחודש, הגופים שאמורים לפקח על המשטרה ועל הפרקליטות ושצריכים לחקור אותן כאשר הם פועלים בניגוד לחוק, עדיין לא התחילו לפעול.

אז היכן מי שאמורים לשמור על השומרים?

פירוק ארגונים עוינים

במחצית השנייה של שנות השמונים הייתי חבר בוועדת הכנסת לביקורת המדינה. באחת הישיבות נקבע דיון בנושא: "כיצד למנוע מהמשטרה לחקור את עצמה?". להפתעתי, התברר לי כי באותן שנים, תלונות נגד שוטרים נחקרו בידי המשטרה עצמה. באותה ישיבה הופיעו בכירי המשטרה והסבירו בארשת רצינית כי אם יוקם גוף חיצוני לחקירת תלונות נגד שוטרים, המשטרה לא תוכל לתפקד. רק כעבור שנים של עימותים קשים מאוד עם צמרת המשטרה, הוקמה ב-1992 המחלקה לחקירת שוטרים (מח"ש).

מח"ש הוקמה כמחלקה בתוך הפרקליטות, כדי שלא תהיה כפופה למשטרה אותה היא אמורה לחקור. למח"ש ישנם חוקרים עם סמכויות של חוקרי משטרה ובראש המחלקה עומד פרקליט מפרקליטות המדינה.

למרות שמח"ש מעולם לא הייתה חזקה כפי שהיא צריכה להיות, היא שיפרה באופן ניכר את הפיקוח והבקרה על המשטרה, ובעיקר בין 2011 ל-2018, כאשר הייתה תחת פיקודו של עורך הדין אורי כרמל. במהלך כהונתו של כרמל, חלה עלייה עקבית הן בשיעור מיצוי החקירות (כלומר פענוח תיקי חקירה), והן בשיעור ההחלטות להעמיד לדין פלילי או משמעתי בעקבות חקירה. כך, למשל, ב-2017 מתוך למעלה מ-640 תיקים בהם נחקרו באזהרה שוטרים, נתקבלו החלטות על העמדה לדין לגבי שוטר אחד או יותר ב-39% מהתיקים (249 תיקים).

אבל אז הגיעו רוני אלשיך, שי ניצן ואביחי מנדלבליט.

מפכ"ל המשטרה אלשיך לא אהב ביקורת, והוא ממש לא אהב את הביקורת של מח"ש.

ב-2017 שלח מפקד מח"ש מכתב לניצן ולמנדלבליט בו כתב על "ירידה דרמטית בכמות המידע המודיעיני שמועבר ממשטרת ישראל לגבי עבירות שוטרים". כרמל הוסיף וטען שלפני מינויו של אלשיך "הייתה העברת מידע 'און ליין' למח"ש, שיח פתוח ושת"פ", אך מאז שזה מונה "המידע מועבר, אם בכלל, לאחר שרשרת ארוכה של ידיים, ככל הנראה לאחר סינון פנימי תוך פגיעה בביטחון מידע ושיהוי שעלול לסכן את הפעילות המבצעית".

כאשר כרמל התעקש שמח"ש תמלא את תפקידה ותמשיך לחקור חשדות נגד שוטרים, אלשיך זעם. "אני מומחה בפירוק ארגונים עוינים" אמר אלשיך לכרמל, כך מספר חוקר מח"ש רב פקד דובי שרצר.

המלחמה של אלשיך נגד מח"ש הגיע לשיאה במסגרת פרשת אום אל-חיראן במהלכה השוטרים ירו ביעקוב אבו אל-קיעאן והלה שהיה ברכבו דרס שוטר למוות. אלשיך הזדרז להכריז שמדובר בפיגוע שבוצע על ידי "מחבל בן עוולה". אולם, ממצאי חקירת מח"ש שכנעו את כרמל שהדריסה של השוטר לא הייתה ניסיון פיגוע. אלשיך רתח על מסקנות מח"ש, "הם חורגים מהסמכות שלהם ושכחו את תפקידם. המשטרה תקבע אם מדובר בפיגוע, לא מח"ש" הוא אמר בשיחות סגורות.

חודש לאחר הירי באום אל-חיראן, בצעד חריג, התכנסה ישיבה בלשכתו של פרקליט המדינה, ובנוכחותו של היועץ המשפטי לממשלה, בעקבות הטענות של מח"ש בעניין הלחצים שמפעיל המפכ"ל על מנת להימנע מחקירת האירוע. לפי המסופר, אלשיך דרש לערוך "שינוי מבני במח"ש ולהפריד את מח"ש מהפרקליטות" והשתלח במח"ש במילים קשות.

למרות השתלחותו של המפכ"ל במח"ש, פרקליט המדינה והיועץ המשפטי לממשלה לא יצאו להגן על הגוף שאמור לחקור את המשטרה – לא במהלך הפגישה ההיא ולא לאחריה. ההפך הוא הנכון, ניצן ומנדלבליט עשו כל לאל ידם כדי לספק למשטרה "הגנה" מפני מח"ש. כך, למשל, כאשר מח"ש ביקשו לחקור את אחד מהשוטרים שירו על יעקוב אל-קיעאן בחשד לגרימת מוות ברשלנות ולעדות שקר, פרקליט המדינה דחה את הבקשה. בסופו של דבר, סגר ניצן את התיק נגד השוטרים המעורבים בירי מבלי שאיש מהם נחקר – וזאת בניגוד לעמדת מח"ש – ונמנע מלקבוע אם מדובר היה בפיגוע או לא – וגם זאת בניגוד לעמדת מח"ש שגרסה שאין מדובר בפיגוע.

ומה עשה ניצן כאשר כרמל ביקש ממנו לצאת בפומבי נגד אלשיך שלטענתו של כרמל הדליף כי מח"ש משבשת את החקירה בפרשת אום אל-חיראן? ובכן, ניצן הסביר לכרמל כי הוא מתלבט: "מחד, זו התנהגות בלתי נסבלת. מאידך, ללכת בדרך המפכ"ל ולפעול כמוהו קשה לי. מה גם שאם מתרוממים מעל האירוע ומסתכלים במבט על כלל מערכת יחסי הפרקליטות-משטרה, להסלים כעת את המריבה רק יעשה טוב למי שרוצה ברעת מערכת אכיפת החוק, וד"ל [ודי לחכימא]. המפכ"ל אכן פעל פה באופן שערורייתי, אך יש אינטרסים של המדינה שצריך לשקול". כלומר, גם לדעת ניצן, אלשיך הדליף נגד מח"ש, אולם פרקליט המדינה לשעבר סבור היה שאסור למתוח ביקורת פומבית על התנהלות פסולה של המפכ"ל כי זה עלול להועיל למבקרים של גורמי האכיפה (המבקרים כמובן רוצים "ברעת מערכת אכיפת החוק" בתפיסתו המעוותת של ניצן) ויש "אינטרסים של המדינה שצריך לשקול". וכך, פרקליט המדינה המשיך להתיר את דמה של מח"ש בפני זעמו של המפכ"ל.

כמו פרקליט המדינה, גם היועץ המשפטי לממשלה נתן גיבוי מוחלט למפכ"ל במלחמתו נגד מח"ש. "הגשנו תלונה רשמית על התנהגות פלילית של אלשיך לשי ניצן, והוא קימט את זה, אחר כך העברנו ליועמ"ש, והם אפילו לא בדקו את זה", סיפרו בכירים במח"ש. "נתנו לו לסרס את מח"ש ואין מי שלא ידע, מאורי כרמל, ראש מח"ש לשעבר, ועד להרצל שבירו, קודמו בתפקיד שפנה לניצן עם הטענות נגד אלשיך וקיבל את התשובה: 'עדיף שלא תפנה לשרת המשפטים'".

אביחי מנדלבליט – "הגשנו תלונה רשמית על התנהגות פלילית של אלשיך לשי ניצן, והוא קימט את זה, אחר כך העברנו ליועמ"ש, והם אפילו לא בדקו את זה"

אבל המלחמה נגד מח"ש שניהל מפכ"ל המשטרה בגיבוים של פרקליט המדינה ושל היועץ המשפטי לממשלה לא נעצרה רק בהשתלחויות או בהדלפות שכן את הארגון העוין צריך היה לפרק.

בשנת 2017, עזב כרמל את תפקידו. הסיבה הרשמית לפרישה הייתה "סיבות אישיות" אבל הכל ידעו מה הסיבה האמיתית. "אני חש בשל להשתחרר מהעול הכבד הכרוך בתפקיד המחייב לעתים קרובות מדי לחתור נגד הזרם במעלה הנהר" כתב כרמל במכתב ששלח לעובדי מח"ש לרגל סיום תפקידו. כרמל לא הסתפק באמירות עמומות והסביר כי "על רקע המתח המובנה בין המשטרה למח"ש, לנוכח מצוקה שאליה נקלע פיקוד המשטרה בעקבות מספר אירועים מביכים, נאלצה המחלקה לספוג במהלך השנה מתקפות פומביות, חסרות תקדים בגסותן ומשוללות יסוד בטיבן, מצד גורמים שונים במשטרה".

עם פרישתו של כרמל, מונתה לתפקיד ראשת מח"ש עורכת הדין קרן בר-מנחם, פרקליטה ממחוז מרכז בפרקליטות המדינה. מינויה של בר-מנחם נחשב מפתיע היות שהיא גברה על שני מועמדים בכירים בתוך מח"ש וכן על שתי מועמדות שנחשבו לבעלות סיכויים גבוהים יותר. על פי הדיווחים היו אלו אלשיך וניצן שדחפו למנותה. התנהלותה של בר-מנחם מרגע מינויה ואילך, מלמדת מדוע תמכו בה אלשיך וניצן.

תכף לאחר כניסתה לתפקיד, אמרה בר-מנחם בשיחות סגורות כי יש להימנע ככל האפשר ממעצר שוטרים החשודים בפלילים ומהבאתם לבתי המשפט. היא הסבירה כי תפקידה של מח"ש הוא בעצם "לתת שירות למשטרה". אבל בר-מנחם לא הסתפקה רק באמירות בעלמא ופעלה בנחישות לתת למשטרה שירות טוב ככל האפשר.

כאשר ביקשו במח"ש לעצור מספר שוטרים שנחשדו בעבירות חמורות, התנגדותה של בר-מנחם למעצרים הביאה לשחרור החשודים בתנאים מגבילים. כאשר קיבלה מידע על מערכת יחסים אסורה לכאורה שקיים מפקד מג"ב בירושלים, תנ"צ עימאד חסן, עם פקודה שלו, הורתה בר-מנחם להעביר את התיק לטיפול משמעתי במשטרה מבלי לבצע פעולות חקירה כלשהן. כאשר ראשת אגף משאבי אנוש במשטרה, ניצב גילה גזיאל נחשדה בקידום מכירת דירות במחיר מוזל לבכירים בארגון אף שלא היו זכאים לכך, ובהם המפכ"ל לשעבר אלשיך ומפקד אגף החקירות לשעבר מני יצחקי, החליטה ראשת מח"ש, בגיבוי פרקליט המדינה ניצן, לסגור את התיק – בניגוד לעמדתם הנחרצת של חוקרי המחלקה. כאשר בר-מנחם גילתה שהשוטרים שהיו מעורבים במותו של אהוביה סנדק, הגיעו למשרדי מח"ש מלווים בסנגוריהם לאחר שזומנו לחקירה, היא הורתה לחוקרי מח"ש לשחרר את השוטרים בלי לחקור אותם. כאשר גורם חקירתי שהיה מעורב בתיקי נתניהו חשב שנעשתה שם פעילות גובלת בפלילים וביקש להיפגש עם שרצר בחשאי, בר-מנחם אסרה על חוקר מח"ש להיפגש עם המקור או לקבל ממנו כל מידע. בר-מנחם אמרה לשרצר שאם אותו גורם חקירתי רוצה לדווח על התנהלות פלילית "שימסור זאת במסגרת תלונה ולא כמידע". כאשר מקרה זה פורסם על ידי עמית סגל, בר-מנחם הכחישה את הדברים. כאשר הדברים הגיעו לנציב תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות, דוד רוזן, הוא ביקש משרצר, ומשני בכירי מח"ש שתמכו בגרסתו – סגן ראש מח"ש, משה סעדה, וראש זרוע המודיעין במח"ש לשעבר, עמרי נבות – לעבור בדיקות פוליגרף. השלושה הסכימו מיד. לעומת זאת, בר-מנחם לא נתנה את הסכמתה והבדיקה לא יצאה אל הפועל. רוזן קבע שמדובר "בשתי גרסאות מתנגשות חמורות וקשות" והוסיף כי "בנסיבות אלו אין בידי להכריע". עם זאת, על התנהלות מח"ש והפרקליטות בפרשה זו ובפרשה נוספת שגם היא נחשפה על ידי סגל, קבע רוזן כי אותן פרשות "אופפות ענן מכביד שראוי לפרקליטות לעשות כל אשר בידה להסירו ובהקדם". מיותר לציין שהפרקליטות לא עשתה דבר כדי לפזר את אותו ענן מכביד.

גם מספר כתבי האישום שהוגשו עקב חקירות מח"ש מלמד על הרצון של בר-מנחם שלא לחקור את המשטרה. ב-2017, השנה האחרונה לכהונתו של כרמל, הוגשו 124 כתבי אישום נגד שוטרים. גם ב-2015 ו-2016 הוגשו יותר ממאה כתבי אישום בשנה. לעומת זאת, ב-2018, השנה הראשונה של בר-מנחם בתפקיד ראשת מח"ש, הוגשו רק 69 כתבי אישום נגד שוטרים, ב-2019 הוגשו 66 כתבי אישום ואילו ב-11 החודשים הראשונים של 2020 הוגשו 31 כתבי אישום בלבד. בחודש דצמבר 2020 הוגשו, באופן מפתיע, 30 כתבי אישום בבת אחת. לפי מקורות ששוחחו עם כתב "הארץ" ג'וש בריינר, בנובמבר הנחתה בר-מנחם את פרקליטי מח"ש לעבור על כל התיקים שנותרו פתוחים כדי להימנע מביקורת על מיעוט כתבי אישום.

אבל בר-מנחם לא הסתפקה בהפרעה לחקירות פעילות וחתרה להחריב באופן סופי ומוחלט את המחלקה לחקירות שוטרים. במהלך כהונתה של בר-מנחם חלה ירידה חדה במספר החקירות שיזמה מח"ש והמחלקה כמעט ולא חקרה קצינים בכירים. חוקר שפרש במהלך כהונתה של בר-מנחם סיפר כי "בכל פעם ששם של קצין בכיר עולה, ממש מחפשים דרך להימנע מהחקירה. מבקשים עוד פעולות חקירה, מחפשים את האפשרות להעביר את זה למחלקת משמעת, אולי ליחידת ביטחון המידע של המשטרה – העיקר לא לחקור ולא להביך את המשטרה". באופן לא מפתיע, הביאה התנהלותה של בר-מנחם לכך ששיעור משמעותי מחוקרי מח"ש החליט לעזוב את המחלקה. כך, למשל, בחציון השני של 2019 עזבו את מח"ש שמונה חוקרים מתוך ארבעים המאיישים את המחלקה כולה.

רוני אלשיך – "אני מומחה בפירוק ארגונים עוינים"

גוף שיש בו היום משהו חולה

בעת כהונתי כשר המשפטים, הגיע לידי מחקר שערך עורך הדין גיל אבריאל על "המשרד לאחריות מקצועית" (OPR) שהוקם ב-1975 בתוך משרד המשפטים של ארצות הברית. למחקר צורפה הצעה להקים גוף דומה בישראל. שקלתי את ההצעה בכובד ראש. מצד אחד, לא השלמתי עם שיכרון הכוח המוליד תופעות בלתי נסבלות, אך מצד שני, ידעתי שכל ניסיון של רשות לפקח על עצמה מוליד רע ושאין להקים גוף פיקוח על הפרקליטות בתוך משרד המשפטים. לפיכך, ביקשתי לאסוף חומר נוסף ולהכין הצעת חוק להקמת נציבות תלונות על פרקליטים בשירות המדינה.

היו מי שהזהירו אותי שלא להתחיל את כהונתי במשרד המשפטים בעימות עם אנשי הפרקליטות. האזהרה רק חידדה את תחושתי שהמצב חמור. השבתי למבקשי טובתי: "אני מתעמת עם פרקליטות המדינה על 101 נושאים מדי יום – איך ייתכן שבנושא הפיקוח עליה, שבעיני הוא אולי החשוב ביותר, לא אתעמת?"
התחלתי אפוא לקדם את הצעת החוק, וגם לאחר שנאלצתי להתפטר מתפקידי לא ויתרתי עליה. כאשר שבתי לממשלה ב-2007, כמשנה לראש הממשלה, פניתי לשר המשפטים דניאל פרידמן שהערכתי והוקרתי. פרידמן תמך בהתלהבות בהצעת החוק, אך מאחר שהיה עסוק וטרוד בעניינים דחופים שביקש לקדם, סיכמנו שאמשיך לטפל בנושא ושאנסה לגייס רוב לתמיכה בהצעת החוק בממשלה ובאישורה בכנסת. לצערי, עם הקמת ממשלת נתניהו ב-2009 ומינויו של יעקב נאמן לשר המשפטים, הטיפול בנושא הוקפא. הגורם היחיד שהמשיך לעסוק בו היה הוועדה לענייני ביקורת המדינה בראשות חבר הכנסת אורי אריאל.

יחד עם זאת, לא הייתי האיש היחידי שחשב שיש להקים גוף פיקוח וביקורת על הפרקליטות. בישיבה של הפורום הפלילי בלשכת עורכי הדין, בדצמבר 2008, התארחו הפרופסורים אמנון רובינשטיין ומנחם מאוטנר. השניים דרשו להקים גוף שיפקח על הפרקליטות ויגן על זכויות חשודים ונאשמים. רובינשטיין הסביר כי "כל מי שמבקש לקבל אינפורמציה מהפרקליטות עומד מול חומה בצורה. דה-פקטו, אין ביקורת שיפוטית, פרלמנטרית ועיתונאית, גם לא לאחר מעשה. נוסף לכך, לפרקליטות שלנו יש סמכויות שאין לפרקליטויות במדינות אחרות" והוסיף את מה שאמור להיות מובן מאליו "ככלל, כוח מוחלט בלי מגבלה הוא אויב שלטון החוק". מאוטנר אמר כי מטריד הדבר "שניתן כוח כל כך רב לפרקליטות עם אפס ביקורת, בלי דין וחשבון לעם". מאוטנר ציין כי העיתונות לא רק אינה מותחת ביקורת על הפרקליטות, אלא גם עובדת עם הפרקליטות ומסייעת לה. העיתונות יותר בצד של הפרקליטות משל האזרחים, טען מאוטנר.

מאוטנר סיפר כי אחרי שאמנון רובינשטיין הציע את ההצעה, הוא קיבל תגובה קשה מאוד מרות דוד שנחכה גם היא בישיבה. וכך תיאר מאוטנר את הדברים: "אני זוכר את המילים שהיא אמרה: 'מה שאתה מציע לנו, זה אפלה בצהריים!'. לא ייאמן. איך אפשר להגיד דבר כזה לאמנון רובינשטיין, האיש שהוא 'מר משפט' החוקתי של ישראל?".

תגובתה הרשמית של הפרקליטות לקריאתם של מאוטנר ושל רובינשטיין לקדם יוזמות פיקוח על הפרקליטות, לא איחרה לבוא, וצריך לקרוא את הדברים כדי להאמין שנכתבו: "נזק רב, ממש כך, ייגרם לאינטרס הציבורי – לשמר את הפרקליטות כיחידה ערכית הפועלת בשליחותו – אם יקודמו יוזמות בלתי נחוצות ומלאכותיות שכאלה, כך שלבסוף הן תשמשנה גם כלי ניגוח כנגד אוכפי החוק".

ב-2013 הקימה ציפי לבני, אז שרת המשפטים בממשלת נתניהו, את נציבות הביקורת על מערך התביעה ומייצגי המדינה בערכאות, וזאת בתיאום ובהסכמה עם היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין. כמחווה של פשרה לנוכח עמדתם התוקפנית של פרקליטי המדינה נגד כל גוף ביקורת עליהם, הקימה לבני את הנציבות בתוך משרד המשפטים ולא מתוקף חוק מיוחד.

לראשות הנציבות מינתה לבני את נשיאת בית המשפט המחוזי לשעבר, הילה גרסטל. במהלך תקופת כהונתה כנציבת הביקורת שנמשכה כשנתיים, גרסטל פרסמה ארבעה דוחות מרכזיים עם מסקנות קשות מאוד על התנהלות הפרקליטות.

לכל אורך כהונתה של גרסטל ניהלו הפרקליטות ואיגוד הפרקליטים מלחמה חסרת רסן נגדה – וזאת בגיבויו של פרקליט המדינה. בשלב הראשון, הורה ארגון פרקליטי המדינה לחבריו שלא לשתף פעולה עם גוף הביקורת. בשלב השני, הכריז הארגון על סכסוך עבודה עקב התנגדותו לקיומה של נציבות הביקורת. נציגות הפרקליטות אף שכרה יחצ"ן כדי להשחיר את דמותה של גרסטל.

פרקליט המדינה ניצן, הסביר מדוע הפרקליטות מתנגדת לביקורת עליה, ושוב צריך לקרוא כדי להאמין: "ביקורת, בדומה לאנטיביוטיקה, מועילה רק כשהיא נעשית במידה, אם מגזימים עם הביקורת, זה מסוכן. ביקורת יתר היא כמו מתן תרופות יתר".

ב-2015, כתב פרופ' מרדכי קרמניצר בעיתון "מקור ראשון" כי "ביסוד ההתקפה משולחת הרסן נגד הנציבה עומד הסירוב העיקש של ועד הפרקליטים שנקט עיצומים נגד הנציבות, ושבאחרונה הורה שוב לא לשתף עמה פעולה ולא לאפשר לה לבצע את מלאכת ביקורת. התנהלות שתכליתה סיכול ביקורת פוגעת קשות באמון הציבור בסרבני הביקורת. למעשה, הציבור מתבונן בחיזיון המתרחש לנגד עיניו, משפשף אותן ושואל את עצמו כיצד ייתכן שמי שמדברים השכם והערב בשם נורמות ציבוריות ראויות פועלים לסיכול ביקורת מקצועית עליהם. מן הבחינה הזו, יש לקבוע בצער שראשי הפרקליטות פוגעים בהתנהגותם במוסד החשוב שבראשו הם עומדים".

בעקבות הדו"ח שכתבה גרסטל על המכון הלאומי לרפואה משפטית, עתרו לבג"ץ 11 פרקליטים שהדו"ח מתח עליהם ביקורת, בדרישה לאסור את פרסומו. גרסטל ביקשה, מנימוקים ברורים, להיות מיוצגת בבג"ץ על ידי עורך דין שאינו נמנה עם שורות הפרקליטות. היועץ המשפטי לממשלה החדש דאז, ד"ר אביחי מנדלבליט, סירב לבקשתה. גרסטל הבינה שהמערכת כולה – מהפרקליטים בפרקליטות, דרך פרקליט המדינה ועד היועץ המשפטי לממשלה – התגייסה לסכל כל פעולת ביקורת ושאין ביכולתה לגבור על קונגלומרט רב עוצמה זה, ולכן החליטה להתפטר מתפקידה.

לאחר התפטרותה, סיפרה גרסטל כי על אף שחבריה השופטים הזהירו אותה, בטרם התמנתה לתפקיד, ואמרו שהיא אינה יודעת למה היא נכנסת, היא האמינה שהפרקליטות היא גוף של אנשים חרוצים וישרים שהאינטרס הציבורי עומד לנגד עיניהם, ולכן לא יהיו מוכנים לעגל פינות. גרסטל סיכמה כי "הפרקליטות היא גוף שיש בו היום משהו חולה, גם ברמה הניהולית וגם ברמה הערכית. אם אנשים מסוגלים לצאת למלחמה אישית כזאת נגד נשיאת בית משפט מחוזי שבאה לערוך ביקורת בונה – איך הם מתנהגים מול אנשים חלשים?". על ניצן אמרה גרסטל כי "בתקשורת בינינו היו מספר פעמים שהתרשמתי... שיש קושי עם העניין הזה... של דיוק ושל אמירת אמת". כאשר נשאלה אם ניצן ראוי להיות פרקליט המדינה, השיבה: "באמות המידה שלי, הסובייקטיביות, לא. מתוך ההיכרות שלי איתו, לא".

מספר חודשים לאחר התפטרותה של גרסטל, העבירה שרת המשפטים איילת שקד את חוק נציבות תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות, שאפשר לה להקים את נציבות לנושא. שופט המחוזי בדימוס, דוד רוזן, מונה לעמוד בראש הנציבות החדשה. ברם, החוק ייצג פשרה עם היועץ המשפטי לממשלה ועם הפרקליטות, ונציבות תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות נוצרה מלכתחילה כגוף חסר שיניים. אף על פי כן, פרסם רוזן מספר דו"חות קשים על הפרקליטות. באופן לא מפתיע, הפרקליטות בחרה להתעלם מהביקורת עליה. לקראת סיום תפקידו הסביר רוזן כי במצב הנוכחי, אפילו ביקורת חסרת שיניים, לא יכולה נציבות תלונות הציבור להעביר על הפרקליטות. "חבל לתת משכורות לאנשים, עדיף לסגור", הוא סיכם.

שי ניצן – "ביקורת יתר היא כמו מתן תרופות יתר"

פירות הניצחון

לא במקרה אלשיך, ניצן ומנדלבליט פעלו להחליש את שני הגופים שאמורים לבדוק ולחקור התנהלות פסולה של המשטרה ושל הפרקליטות. המפכ"ל, פרקליט המדינה והיועץ המשפטי לממשלה רצו שהמערכות המצויות תחת שליטתם תמשכנה לפעול ללא שום בקרה ופיקוח משמעותיים עליהן. המטרה של השלושה הייתה שהפרקליטות והמשטרה תוכלנה להמשיך ולנהוג ככל העולה על רוחן, גם כאשר הדבר כרוך בפגיעה קשה בזכויות האדם של אזרחי המדינה.

פרשת תוכנות הריגול, חשפה את הצלחתם הכבירה של אלשיך, ניצן ומנדלבליט בחיסול גופי הבקרה והפיקוח על המשטרה והפרקליטות, שכן בזכות השלושה לא רק שאין מי שישמור על השומרים, אלא גם אין מי שיחקור אותם כאשר הם פועלים בניגוד לחוק.

חיים רמון כיהן כחבר כנסת וכשר בממשלות ישראל