ללכת ב-"דרך האמצע" אבל בצליעה – על הבעיה העיקרית של "ממשלת השינוי"

הבעיה העיקרית של "ממשלת השינוי" אינה נוגעת להיותה ממשלת שמאל כפי שטוענים רבים ממתנגדיה. למעשה, בהרבה מאד מובנים, ממשלת בנט-לפיד מתנהלת בנושאים המגדירים את סדר היום הלאומי כמו ממשיכתן של ממשלות נתניהו.

בהקשר הזה יש להקדים ולומר כי כשם שהממשלה הנוכחית אינה ממשלת שמאל גם הממשלות בהנהגת בנימין נתניהו לא היו ממשלות ימין בפרמטרים של קביעת מדיניות, הגם שהדבר נתפס כך בתודעה הציבורית. האמת היא כזו – שנות נתניהו עמדו בסימן של "דרך אמצע" תכליתית ופרגמטית. אמנם, הסגנון היה עם גוון רוויזיוניסטי, אבל התוכן לא היה מבייש את מפא"י ההיסטורית, מה שהפך את הליכוד ליורשת אמיתית למפלגת השלטון שקדמה לה.

הדוגמאות לכך הן רבות. כך, למשל, בתחום הביטחוני ממשלות נתניהו אימצו גישה ביטחונית תקיפה אבל נזהרו מהסתבכות בעימותים צבאיים ישירים. בתחום המדיני, ממשלות נתניהו קברו את תפיסת "פתרון הסכסוך" אבל לא סיפחו אפילו קילומטר רבוע אחד והרשות הפלסטינית הפכה שותף למאבק בטרור. מבחינה כלכלית, ממשלות נתניהו עודדו כלכלה ניאו-ליברלית אך נקטו במגוון מאמצים לריכוך האפקטים החברתיים שלה. מבחינת מדיניות פנים, ממשלות נתניהו חוקקו את חוק יסוד הלאום בו סימנו גבולות לאומיים סימבוליים בפני המיעוט הערבי ובמקביל חתרו לשילוב כלכלי שלו.

גם כאשר בוחנים את מעשיהם של מי שהתיימרו לייצר "שינוי" בישראל, הרי שמתחת לסיסמאות הגדולות על רפורמות, ממשלת בנט-לפיד פוסעת באותה "דרך האמצע" שהתוו ממשלות נתניהו. אמנם, עקב חוסר הקוהרנטיות האידיאולוגי של הקואליציה, למפלגות החברות בה קופץ לעתים ה-"פיוז" האידיאולוגי, אבל זה בטל בשישים כאשר בוחנים את התמונה הגדולה. כך, למשל, גם תחת הממשלה הנוכחית אין תקומה לסוגיה הפלסטינית. הרומן בין שר הביטחון בני גנץ לבין יושב ראש הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס בא לתחזק את האוטונומיה הפלסטינית שעוצבה על ידי נתניהו. בסוגית איראן נמשך הריקוד האינסופי בין המודעות לגודל האתגר לבין הרתיעה מהרפתקה צבאית. גם הלבלוב ביחסים עם מצרים וירדן לא בא להחליף את "השלום הכלכלי" שכונן נתניהו עם עשירות המפרץ. וככלל, ישראל לא הפכה במחצית השנה הזו ליותר פרוגרסיבית/ליברלית ממה שהייתה במהלך שנות נתניהו.

אבל ההמשכיות בין הממשלות אינה מפתיעה במיוחד אם מבינים שמבחינה רעיונית ענייני ימין-שמאל כבר אינם מגדירים את ניהול סדר היום הלאומי. תפיסות ימין-שמאל נוכחות בשיח הפוליטי רק על פני השטח וגם זאת רק משום שהתודעה הציבורית מתקשה להיפרד מהגדרות ישנות נושנות. בעשור האחרון, ישראל עברה תהליך של התמרכזות רעיונית ובקרב המפלגות המצויות בתווך שבין מרצ לבין הציונות הדתית הפער האידיאולוגי הצטמצם באופן ניכר. תהליך זה קיבל גושפנקא פוליטית כאשר המפלגות שהתאגדו לצורך הקמת הקואליציה, הבינו שהדרך היחידה בה אפשר לקיימה היא באמצעות טשטוש ההבדלים האידיאולוגיים ביניהן ויצירת מכנה משותף תפעולי המבוסס על "דרך האמצע".

אז אם ממשלת השינוי פוסעת ב-"דרך האמצע" ובכך מאמצת, הלכה למעשה, את גישתן של ממשלות עבר, מה בכל זאת הבעיה העיקרית שלה? ובכן, האתגר האמיתי העומד בפני הממשלה הנוכחית אינו שינוי הרעיון המסדר כי אם היכולת להמשיך ולנהל את "דרך האמצע" בצורה אפקטיבית.

בניהול אפקטיבי של "דרך האמצע" היה מונח יתרונו המובהק של בנימין נתניהו וקשה להשתחרר מן הרושם כי "ממשלת השינוי" עושה עבודה פחות טובה במישור זה. ניכר שבאספקטים מסוימים ממשלת בנט-לפיד פשוט מתקשה להיכנס לנעלי הממשלות הקודמות: המעידות המביכות של שר החוץ; התנהלותה של שרת החינוך בסוגיית ההתחסנות בבתי הספר; גחמותיה של שרת האנרגיה שהשעתה ללא שום סיבה הגיונית מתן רישיונות חדשים לחיפושי גז טבעי; ומעל הכול אופן ניהול משבר הקורונה על ידי ראש הממשלה "הממליץ".

ישנן שתי סיבות מרכזיות לקשיי ההסתגלות שחווה ממשלת בנט-לפיד. האחת, חלק מהשרים חסרים ניסיון ניהולי (ואולי מדובר גם בחוסר בשלות אישית); והשנייה, המעבר של הפוליטיקה הישראלית ממודל אנכי המבוסס על דומיננטיות של מפלגה גדולה ועל סמכותיות של מנהיג בולט, למודל רשתי המבוסס על חיבורים אד-הוק בין מפלגות קטנות ובינוניות המתנהלות בממשלה כאוטונומיות עצמאיות למחצה.

השילוב בין העדר הניסיון של חלק מהשרים לבין ההתנהלות האוטונומית שלהם בתוך הממשלה – וזאת כאשר המדינה עומדת בפני אתגרים עצומים מבחינת משמעותם הלאומית – יוצר בעיה משמעותית ביותר ל-"ממשלת השינוי" והופך את משימת הנהגתה לקשה במיוחד.

ד"ר דורון מצא הוא חוקר ומרצה בתחום הסכסוך היהודי-ערבי והחברה הישראלית ובכיר לשעבר בשירות הביטחון הכללי