בתמונה אסירות יהודיות בבירקנאו (אושוויץ II), 1944
ב-26 במרץ 1942 הגיע לאושוויץ טרנספורט הנשים היהודיות הרשמי הראשון. תשע מאות תשעים ותשע נשים היו אמורות להיכלל בו, כולן רווקות צעירות, תושבות סלובקיה או יהודיות שמצאו בה מקלט. תשע מאות תשעים ושבע צעירות – הפקידים טעו במיספור הרשימה – נותקו ממשפחותיהן. הנשים נקראו להתגייס לעבודה לתקופה של שלושה חודשים – "חוזים לתרומות" היא הכותרת שבראש רשימת שמותיהן, כאילו התנדבו מרצונן. חלקן חשו שהן ממלאות את חובתן לארצן, אחרות ראו בכך הרפתקה, והיו גם כאלה שרצו להוכיח שהיהודיות חזקות ובעלות ערך לחברה. אחרי תקופה ארוכה של השפלה, של חוקים שבודדו את היהודים והגבילו אותם, ניתנה לבנות, לכאורה, הזדמנות להשתלב מחדש.
ימים ספורים בלבד אחרי שהגיעו לאושוויץ, הגיע הטרנספורט השני, ובו בנות משפחה וחברות. הבאות לא זיהו את ה-"ותיקות". "חשבנו שהן משוגעות", מעידות ניצולות הטרנספורט השני. לא רק השיער שגולח שינה אותן לבלי הכר. הנערות, שיצאו לדרך ברוח טובה, פחות או יותר, עברו בימים שחלפו מאז תהליך מזורז וברוטלי של מחיקת זהות. ברגע שנסגרה הדלת מאחוריהן בנקודת הכינוס, ובעוד הוריהן עומדים בחוץ ומקווים שיחזירו להם את בנותיהם, נעלמו החיוכים של המלווים. הן אולצו להתפשט תחת מבטי הזימה של שומריהן, כאילו לצורך בדיקה רפואית, אוכסנו בתנאים לא תנאים, נמנע מהן מזון מספק, ובקרונות בקר שוגרו אל הלא נודע, שם חיכתה להן קבלת פנים אכזרית עוד יותר.
רק אתמול היית נערה תמימה, מתפקעת מהתרגשות לקראת חתונתה של חברה, משוטטת בשוק שלובת זרוע עם חברותיך, סועדת בחברת בני משפחתך המגוננים. והיום את עומדת על ספסל, עירומה, רועדת מקור ומרעב, ערוותך בגובה עיניו של גבר זר, המגלח אותך מכף רגל ועד ראש. אתמול רקמת חלומות רומנטיים, והיום פולשת אל תוכך יד אכזרית, פוצעת, מחפשת דברי ערך. אתמול ארזת בגדים נאים לנסיעה, והיום את עטופה בקושי בבגדים קרועים ומטונפים מדמם של שבויים שהוצאו להורג. אף אחת כבר לא ידעה במה להאמין. כל הציפיות שלהן נמחצו בגלגלי הטרנספורט. עד היום, עשרות שנים אחר כך, העדות הקשישות עדיין חשות בושה על העירום ועל ההשפלה המינית, מתקשות לדבר עליהם.
הת'ר דיון מאקאדם מתארת את קורותיהן של נשות הטרנספורט הראשון עד לשחרורן של הבודדות ששרדו. סיפורה מסתמך על עדויות של ניצולות שהצליחה לאתר ועל תחקיר. במקומות שאין לה מידע מדויק, היא מציגה את הפרטים החלקיים שהצליחה לברר, ואינה מנסה להמציא דבר מדמיונה. היא מספרת את המציאות כפי שהייתה, מתייחסת בכבוד ובחמלה לאלה שהפגינו גבורה ולאלה שדאגו בעיקר לעצמן. אלה ואלה היו קורבנות, והאשם במה שעבר שעליהן הוא כולו של מי שדחף אותן אל תחתית הגיהינום. אדית פרידמן, אחת מבנות הטרנספורט, ולימים רעייתו של הסופר לדיסלב גרוסמן, זוכרת היטב, כמו כולן, את מי שגנבה ממנה מזון, ואת מי שהגניבה לה תוספת, אבל היא יודעת כי "עד שלא חווית בפועל איך זה לגווע ברעב, לא תדע מה אתה מסוגל לעשות לבן אנוש אחר".
אם קבלת את תפקיד מחלקת המרק, יכולת לבחוש אותו ולתת לכל אחת מהבנות מעט בשר וירקות, ויכולת לא לבחוש ולשמור את המשקע המזין יחסית לעצמך ולחברותיך. אם עבדת ב-"קנדה", יכולת להבריח נעליים וגרביים לחברותיך שעבדו באזור פתוח, ולהסתכן בעונש מוות, או לשמור על עצמך ולהימנע מלעזור לאחרות. מי רשאי לשפוט? הנשים שפטו, לא תמיד בצדק. רייה, אחת הנשים שעמדו לצאת אל צעדת המוות, האמינה לשמועה לפיה הגרמנים עומדים להעלות באש את המחנה ואת החולים שיישארו בו. בחמלה ובאהבה הזריקה לאחותה הגוססת מורפיום כדי לזכות אותה במוות נטול כאבים. כל חברותיה גינו אותה, והיא נאלצה לחיות כל חייה עם תחושת האשם כשהתברר שהשמועה הייתה כוזבת. ארבע האחיות צימרשפיץ נחשבו קליקה סגורה ומתנשאת, ונחשדו בשיתוף פעולה עם הגרמנים. בפועל עבדו עבור המחתרת, וניתקו קשר עם האחרות כדי שלא יינזקו אחרי בריחתן. הלנה התחננה בפני קצין גרמני, שהיה מאוהב בה, שיציל מתאי הגזים את אחותה רוזינקה, שהגיעה בטרנספורט שנתיים אחריה, ונאלצה להתמודד עם האשמותיה של רוזינקה על שבגללה שני ילדיה נספו לבדם.
רגשות האשם היו גם נחלתם של בני משפחותיהן של הבנות. הוריהן של מגדושקה ונוסי, התלוננו במכתביהן לקרובת משפחתן, שהתברגה לתפקיד שאיפשר לה לקיים התכתבות חלקית, על שהבנות אינן כותבות. כשקיבלו הודעה מוצפנת על גורלן של הבנות לא חדלו לייסר את עצמם בשל התלונות: "קיבלתי דואר מבתך מגדושקה ומאחייניתך נוסי, בגן עדן. הן בסדר. הן מבקשות שתבקר לעתים קרובות את הדוד קדיש". עמנואל, אביהן של אדית ושל לאה, לא סלח לעצמו על שהתיר להן להצטרף לטרנספורט מתוך גישה שזהו החוק, ויהודי אינו יכול להפר אותו מבלי לשאת בהשלכות החמורות. החלטות הרות גורל התקבלו בתוך ערפל כבד של חוסר ידיעה, וייסרו את מקבליהן.
איך ניתן היה לשרוד במקום שבו גורלות נחרצו בהינף אצבע שרירותי? שבו תנאי החיים נועדו בקושי לספק קיום מינימלי? שבו אדם עבד עד אפיסת כוחות והוחלף בקלות בקורבן הבא? אחות או חברה היו נכס שלא ניתן היה בלעדיו – "אובדן של אחות היה שקול לאובדן יד או רגל, או איבר פנימי חיוני. אחיות העניקו, נוסף על תמיכה גשמית, גם קשר רוחני עמוק וחיבור בין נשמות […] לא היה שום סיכוי לשרוד במערבולת הרשע של אושוויץ בלי מישהו שיספק לך עוגן רוחני". אחיות וחברות סעדו את החולות, גוננו על החלשות, ניצלו שיבוץ בעבודה פונקציונרית כדי להבריח בגדים או תוספת מזון. אבל בסופו של דבר ההישרדות הייתה מקרית, ענין של נס או של מזל או של צירוף מקרים.
"999 נשים צעירות" מציב יד זיכרון מרשימה ומכבדת לנשות הטרנספורט הראשון. הת'ר דיון מקאקדם הלכה בעקבות כל קצה חוט כדי לתת שם ופנים לכל אישה, שאודותיה ניתן היה למצוא מידע. היא כותבת בתחושת הזדהות עמוקה, ונותנת לאירועים הדרמטיים לספר את עצמם. כך, ורק כך, יש לכתוב על השואה.
999 נשים צעירות: סיפורו של הטרנספורט הראשון לאושוויץ / הת'ר דיון מאקאדם
מטר, 2021
תרגום מאנגלית: אסף כהן
אתי סרוסי היא מבקרת הספרים של אתר דיומא ובעלת בלוג סקירות ספרים
Report