"בר מזל" מאת לדיסלב גרוסמן

בתמונה מעצר יהודים הונגרים, בודפשט, אוקטובר 1944

הסופר לדיסלב גרוסמן נולד בעיר הוּמֶנֶה שבסלובקיה ב-1921. במלחמת העולם השנייה גויס על ידי הסלובקים לעבודות כפיה, ירד למחתרת למשך כשנה, ולאחר שנלכד נכלא במחנה עבודה. עשרים ושניים מבני משפחתו שנאלצו לעזוב את עירם, נהרגו בהפגזה גרמנית, בהם הוריו ושלושה מאחיו. לימים עלה לארץ, כאן עסק בכתיבה ובהוראה באוניברסיטה. גרוסמן רכש לעצמו שם בינלאומי כשהסרט "החנות ברחוב הראשי", שאת התסריט שלו כתב בהתבסס על ספרו שלו, זכה באוסקר לסרט הזר הטוב ביותר ב-1965. את כתב היד של "בר מזל", ספרו האחרון, הגיש לנתן יונתן שבועות אחדים לפני מותו בינואר 1981.

הנער בר המזל שבספר הוא רוברט, יליד הוּמֶנֶה, שבהיותו בן שתים עשרה נשלח על ידי הוריו להונגריה, בתקווה להציל אותו מן הרדיפות שהיו מנת חלקם של יהודי סלובקיה. רוברט בר המזל, שמספר את קורותיו בגוף ראשון, עבר גלגולים מייסרים. הוא התאכסן בבתיהם של קרובי משפחה, שם חש כאסיר, משום שנאלץ להסתתר לבל יבולע למארחיו. כשניסה לקחת את גורלו בידיו מצא עצמו בכלא באשמת שווא של כייסות, עליה אמר: "כמה שמחתי שהם חושבים אותי לכייס, כי יותר טוב להיות כייס-ארי מאשר לא-כייס-יהודי". בהמשך נקלע לבית-חרושת ללבנים, שם רוכזו כל יהודי הסביבה. איכשהו הצליח לחמוק ולעשות את דרכו הביתה, רק כדי לגלות שהמזל "האיר פניו" אליו בלבד. איש ממשפחתו לא נותר. לתרגום העברי של הספר נבחר שם קליל לכאורה, שהאירוניה שבו נחשפת בהדרגה. שמו המקורי של הספר בצ'כית בוטה יותר – "אושר מהגיהינום".

הספר כואב וצובט לב, אבל מסופר בסגנונו של נער צעיר, שכאב העולם, ואפילו כאבם של קרוביו, אינו עומד בראש מעייניו. רוברט, שהוא בן שתים עשרה בתחילת הסיפור ובן חמש עשרה בסיומו, הוא נער להגן, עתיר דמיון, להוט אחר ספרי הרפתקאות, על סף התעוררות מינית. הוא מתאהב חדשות לבקרים בכל נערה בסביבתו, והמחשבה מתי "יעשה את זה" מטרידה אותו, כך נדמה, יותר משאלת גורלו וגורל קהילתו. על מכאובים נפשיים ופיזיים הוא אינו מרבה לדבר, מתייחס אליהם כבדרך אגב, אולי בהשלמה של ילד, ואולי כמנגנון הדחקה. כך, לדוגמא, אנו לומדים שספג מכות קשות בחקירתו לפני שהוכנס לכלא, רק כשאסיר זקן שואל אותו מנין הצלקות. אירועים הרי גורל ופרטים שוליים מן היומיום משמשים בערבוביה. האישה, שתיקח אותו ושתי ילדות נוספות להונגריה, מנסה להסביר לילדים איזו התנהגות נדרשת מהם בדרך כדי שלא ייחשפו, ואחיו הצעיר נדחף ביניהם, מנסה לשכנע אותם להפריח בועות סבון; החוקרים מנסים לגרום לו להודות שהוא חבר מחתרת, והוא מספר להם פרקים מן הספרים האהובים עליו; ריח הליזול במשרדי המרכז לפליטים יהודים מעלה בזיכרונו מעשה קונדס בעליית בית הכנסת.

אם לרגעים נדמה, משום סגנונו של הנער המספר, שהוא שווה נפש לכל מה שעובר עליו, הזמן החולף והריחוק ממשפחתו עושים את שלהם. הוא הופך מהורהר יותר, נואש יותר, תוהה אם משפחתו יכלה לקבל החלטות טובות יותר, מנסה לקחת את גורלו בידיו, מאבד לעתים את רוחו הטובה. אחד מקרוביו ניסה בעבר להשפיע על הוריו להתנצר כדי להימלט מן הגורל היהודי, ולמרות שרוברט יודע שאלה שטויות, הוא עדיין מספר כי "בלבי כעסתי מאוד על אבא, כי אילו ידע שכאן, בפרוזדור של בית הספר היהודי, אסתכל לפניי כמו אדיוט, מושפל על ידי המנהל גינצי הג'ינג'י האדיוט, ואילו ידע שאהיה מאחורי סורגים ב'טולונץ-האז' יחד עם פושעים, גנבים, פרוצות וגולים, ואילו ידע שאחר כך אהיה עוד במחנה המאסף בתור פליט, שם יעשו ממני לא-פליט, ואילו ידע עד מה מאוד חולה דוד ארפאד, ואילו ידע שגם דוד ארפאד ואנשים אחרים מפחדים מה יקרה לכולם כאן בהונגריה, אילו אבא ידע את כל זה, אולי היה אז אומר: הבה, נהיה כולנו נוצרים!". כשהוא חוזר לאחר היעדרות לעיר בה הסתתר, ומגלה שכולם מתו משום ש-"כולם הינם אויבי מולדתנו ההונגרית. כולם!", כדברי אחת השכנות, הוא מאבד לראשונה את עשתונותיו: "זו אינה אמת, צרחתי. זו אינה אמת! דודה טונצ'י אינה שום אויב. ג'ולה באצ'י אינו שום אויב של המולדת. ואליקה היא אלמנה ולא שום אויב, צעקתי ובכיתי. את האויב, את! את! פרוצה שכמותך! נורא צעקתי, כלל לא הכרתי את עצמי. את הלשנת עליהם, את, את! התנפלתי עליה, הפלתי אותה ארצה והלמתי בה. הצי-י-י-לו, יהודי מכה אותי, צעקה". מילד תמים ובטוח, שראשו מרחף בדמיונות, הפך למריר: "לא נתתי אמון באיש, אף לא בנשים בלבוש כפרי. כל אדם בלתי ידוע יכול להיות אויבי, ולי כבר לא היו כאן מכרים כלשהם".

אל ספרו של לדיסלב גרוסמן הגעתי בעקבות קריאת ספר עיון חדש, "999 נשים צעירות" מאת הת'ר דיון מאקאדם (הוצאת "מטר"), המתאר את קורותיהן של הנערות שנכללו בטרנספורט הנשים היהודיות הרשמי הראשון לאושוויץ. העדה הראשית בספר היא אדית פרידמן, לימים רעייתו של גרוסמן, וסיפורו של הסופר מוזכר בו. אחת הנערות בטרנספורט הצליחה להבריח פתק לנהג הקטר, וזה העביר אותו למשפחתה: "מה שלא תעשו, אל תתנו שיתפסו ויגרשו אתכם. כאן הורגים אותנו". הורים רבים מיהרו להבריח את ילדיהם להונגריה, שלמרות שהצרה את צעדי היהודים נחשבה בטוחה. "בר מזל" שופך אור על סיפורם של הפליטים הצעירים.

"בר מזל" הוא ספר מיוחד, כתוב בכישרון ובשילוב חודר ללב של כאב ותמימות. מומלץ בהחלט.

נשים יהודיות עצורות, בודפשט, אוקטובר 1944

בר מזל: סיפורו של התלמיד רוברט על חברים, על הגטו, על אהבה ובכלל / לדיסלב גרוסמן
ספרית פועלים, 1982
תרגום מצ'כית: יהודה להב
198 עמודים

אתי סרוסי היא מבקרת הספרים של אתר דיומא ובעלת בלוג סקירות ספרים