מה מניע את מקדמי הרפורמה המשפטית-משטרית?

בשעה שחסידי הרפורמה המשפטית-משטרית עולזים לנוכח קידומה המזורז ומתחרים בינם לבין עצמם מי יציע הצעה רדיקלית יותר לשלביה הבאים, המתנגדים לרפורמה חוששים יותר ויותר מפני הפגיעה שהיא תגרום, בסופו של דבר, לזכויות אדם ולטוהר המידות. ברם, במאמר זה לא אעסוק בשאלה האם הרפורמה המדוברת מועילה או רצויה אלא אנסה לעמוד על המניעים של אלו המקדמים אותה.

מנהיגי הרפורמה ותומכיה טוענים כי מטרתה המרכזית היא העברת מנגנון קבלת ההחלטות מהאליטה המשפטית חזרה לידי "העם". הם מוסיפים ומסבירים שהואיל והאליטה המשפטית אינה נבחרת, אין לה זכות להחליט החלטות בסוגיות ערכיות או בעניינים הנוגעים לזהותה של המדינה ולערכי היסוד שלה.

יש המשתכנעים מטענה זו. אולם, עיון בתזכירי החוק של הרפורמה (ראו "פסיקתא – תזכיר חוק-יסוד: השפיטה (תיקון – רפורמה במשפט)" ו-"פסיקתא – הצעת חוק יסוד: הממשלה (תיקון – סמכויות הממשלה בענייניה המשפטיים)") מלמד כי מנגנון קבלת ההחלטות יעבור מהאליטה המשפטית לידי הממשלה ולא לידי העם. יתרה מכך, אם יוזמי הרפורמה באמת היו חפצים להעביר את סמכויות ההחלטה לעם הריבון, הם היו מעבירים את עקרונות היסוד החוקתיים המוצעים במשאל עם. אולם, חברי הקואליציה לא מתכננים להעמיד את הרפורמה למשאל עם ולא ראיתי קריאה למשאל עם מקרב תומכיה. יש שיטענו כי הבחירות האחרונות היו, הלכה למעשה, בגדר משאל עם על הרפורמה, אבל זו תהיה טענה כוזבת. הרפורמה לא עמדה במוקד קמפיין הבחירות של מפלגות הקואליציה ויש רבים וטובים שהצביעו עבורן מטעמים שאינם קשורים בה. לא זאת בלבד, אם היה רצון אמיתי להעביר את כוח ההכרעה לעם, מתכנני הרפורמה היו מוסיפים לה מנגנון קבוע לעריכת משאלי עם כך שההחלטות החשובות ביותר בחיי המדינה תתקבלנה מעתה ואילך לא על ידי הממשלה והכנסת כי אם על ידי חבר האזרחים (בדומה למנגנון משאלי העם המקובל בשווייץ). בדרך זו, אפשר יהיה להכריע באמצעות משאל עם בסוגיות לאומיות שנויות במחלוקת ציבורית כגון השאלה "מיהו יהודי?" או עתיד ההתנחלויות בשטחים הכבושים. למעשה, בישראל כבר יש תקדים לדרישה למשאל עם לצורך הכרעה בסוגיה עקרונית. חוק יסוד: משאל עם תובע כי חתימה על הסכם מדיני או אשרור הסכם מדיני "שלפיו המשפט, השיפוט והמינהל של מדינת ישראל לא יחולו עוד על שטח שהם חלים בו" טעונים משאל עם (או אישור ברוב של שמונים חברי כנסת).

אמנם, ממשלה בדמוקרטיה פרלמנטרית פועלת מכוח אמון הפרלמנט, אולם בהתחשב במבנה הקואליציוני הנוכחי קשה לומר כי ההחלטות של ממשלת ישראל מייצגות את העם או אפילו את רוב העם. לפיכך, בהינתן שהתמיכה ברפורמה לא באמת מעבירה את הכוח מהאליטה המשפטית לעם, צריך לשאול מה מניע את תומכיה לתמוך בה. התשובה, לדעתי, היא שמרבית התומכים ברפורמה מאמינים כי ההחלטות שתתקבלנה בעקבותיה, תהיינה החלטות טובות יותר וראויות יותר מהחלטות המתקבלות תחת פיקוח ובקרה של מנגנונים משפטיים, כפי שמקובל היום. יש לנסות ולהעריך אפוא באילו אופנים תשנה הרפורמה את מנגנון קבלת ההחלטות והאם ההחלטות אכן תהיינה טובות יותר.

כדי לבצע הערכה זו חובה להבין אילו שאיפות פרטיקולריות רוצים מקדמי הרפורמה להגשים באמצעותה. להתרשמותי, אלו נחלקים לשתי קבוצות עיקריות. קבוצה אחת מורכבת מחרדים, דתיים ומסורתיים החפצים לחזק את האופי היהודי (הדתי ו/או הלאומי) של מדינת ישראל באמצעות החלשת ההגנות המשפטיות על מיעוטים דוגמת פלסטינים, מבקשי מקלט, להט"בים ונשים או באמצעות פיקוח הדוק יותר על החברה האזרחית וארגונים חוץ ממשלתיים. הקבוצה האחרת מורכבת מורכבת ממושחתים השואפים לחזק את הכוח השלטוני כדי לחלק כספי ציבור ומשרות ציבוריות למגזר שלהם. כלומר, התמיכה הרחבה ברפורמה בגוש הימין-חרדים משקפת את הרצון להפוך את מדינת ישראל ליהודית יותר (ויש שיאמרו לדמוקרטית פחות) מחד גיסא, ולהשתמש בכוח השלטוני כדי לקדם אינטרסים סקטוריאליים באופן חוקי ואולי גם בלתי חוקי.

מכאן גם נובעת מסקנתי המרכזית. הניסיון של מתנגדי הרפורמה לשכנע את תומכיה בסכנות הטמונות בה, כגון החשש מהפגיעה בזכויות אדם ומהתעצמות השחיתות המוסדית, נדון לכישלון מראש. זאת משום שמבחינת תומכי הרפורמה אלו לא סכנות אלא התכליות העומדות ביסודה. לפיכך, ככל שמתנגדי הרפורמה יציגו טיעון חזק יותר לגבי הפגיעה הפוטנציאלית של הרפורמה בזכויות אדם ובטוהר המידות של השלטון, מנהיגי הרפורמה רק ישתכנעו יותר בנחיצותה.

אלון הראל הוא פרופ' למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים, ומחזיק הקתדרה למשפט פלילי ומנהלי על שם פיליפ ואסטל מייזוק וחבר מרכז פדרמן לחקר הרציונליות