צדק חלוקתי וציונות – בשולי המאבק בין תושבי בית שאן לחברי קיבוץ ניר דוד

בתמונה נחל האסי

הוויכוח בין תושבי בית שאן ואחרים, לבין חברי קיבוץ ניר דוד על הזכות להשתמש בנחל האסי הזורם בשטח הקיבוץ, מהדהד מאבק ארוך שנים, המלווה במחלוקות על רקע הזדהות פוליטית ומוצא עדתי בין תושבי עיירות הפיתוח לבין הקיבוצים שבסביבתם.

אוכלוסיות הקיבוצים ואוכלוסיות עיירות הפיתוח נבדלו לא רק בצורת היישוב שלהם אלא עמדו בשני צדדים של כל קו חלוקה חברתי – עדתי, דתי, פוליטי וכלכלי. בשנות המדינה הראשונות התבטא המתח בכך שתושבי עיירות הפיתוח היו עובדים שכירים של הקיבוצים, אם כפועלים חקלאים ואם כעובדי מפעלים שבבעלות הקיבוצים. מאוחר יותר, בעקבות המהפך הפוליטי והניסיון של תנועת העבודה לחזור לשלטון, התבטא המתח בניסיון של תושבי הקיבוצים, ערב מערכות בחירות, לבוא לעיירות ולנסות להשפיע עליהם להצביע למפלגת העבודה.

כך תיארו זאת אנשי בית שמש, בספר "פה ושם בארץ ישראל" של עמוס עוז: "לפני כל בחירות באים פה הקיבוצים, צרעה וכל אלה, לבקש את הקולות שלנו. תגיד להם, לחברים שלך: עד שלא יתנו לנו לבוא חופשי לקיבוץ צרעה, להתרחץ בבריכה, לשחק טניס, לצאת עם הבנות של הקיבוץ, עד שלא יקבלו את ילדי בית שמש לבית הספר שלהם או שיביאו את הילדים שלהם ללמוד פה במקום לסחוב אותם באוטובוס מאה קילומטר מפה לבית ספר לבן, עד שלא יורידו את האף, אין להם מה לחפש פה. אנחנו בגין... ותגיד לי עוד דבר: מה הייתם אומרים אם לפני הבחירות היה נכנס אצלכם, באמצע הקיבוץ, אוטובוס מלא צ'חצ'חים מבית שמש, והיו מתפזרים על כל הקיבוץ ומתחילים לדפוק על הדלת ולעשות לכם ביקור בית בשביל לשכנע אתכם להצביע בגין? יד על הלב, מה הייתם עושים? לא מגרשים אותנו כמו כלבים?".

במחצית שנות התשעים עבר הקונפליקט מענייני תעסוקה ובחירות לשאלת הזכות ליהנות ממשאבים ציבוריים. המקרה של נחל האסי, הוא חריג. רוב המאבקים בין עיירות הפיתוח לקיבוצים בשני העשורים האחרונים באו לביטוי במאבקים על שטחי שיפוט מניבי ארנונה בין עיריות ומועצות מקומיות (עיירות פיתוח) לבין מועצות אזוריות (ישובים קהילתיים, קיבוצים ומושבים).

החל מראשית שנות התשעים, מדינת ישראל, על מנת לעזור לרשויות מקומיות, החליטה שגם מחנות צבא, מתקני חברת החשמל ועוד, ישלמו ארנונה לרשות המקומית בה הם נמצאים. ארנונה כזו, כמו ארנונה מתעשייה היא ארנונה רווחית מאד לרשות (בעוד היחס בין ארנונה למגורים לבין השירות הניתן לתושבים הוא לא רווחי במקרה הטוב וגרעוני במקרים רבים).

מתקנים אלו הוקמו, ברובם, בשטחן של מועצות אזוריות בתקופה שהם כמעט ולא שילמו ארנונה ולא הייתה מהם הכנסה כלשהי לרשות המקומית. אולם בעקבות השינוי התברר שהארנונה שמשלמים גופים ציבוריים למועצות אזוריות הופכות את המועצות הללו לעשירות במיוחד. הן מסוגלות להעניק לתושבי המועצות האזוריות, הגרים בריחוק מאזור המרכז, שירותים מעולים, עם עלות נמוכה. ההכנסה של רשויות אלו, בהן לא גרים תושבים רבים, הייתה גבוה לאין ערוך מההכנסה של עיירות הפיתוח מרובות התושבים השכנות להן.

נוצר מצב שבו המדינה חילקה תרנגולות המטילות ביצי זהב, אולם היא חילקה את התרנגולות הללו לא באופן שוויוני. ליחסים הטעונים ממילא בין עיירות הפיתוח לבין הקיבוצים התווספה מחלוקת חדשה, במהלכה עלו לא רק טיעונים של רכוש ועבודה, קרקעות וארנונה. כל ארסנל הטיענים גוייס לעניין. תושבי עיירות הפיתוח טענו שבשם הצדק, מגיע ליישובים עם מספר התושבים הרב יותר חלק נכבד יותר מהכנסות האזור. בתגובה, ענו בני ההתיישבות העובדת שאסור להציגם כטייקונים עושקים, שכן הם אנשי עבודה ועמל.

יועץ תקשורת שנשכר על ידי מועצת רמת הנגב, כתב בתגובה לטור בעיתון שתיאר את המאבק בין המועצה ששכרה את שירותיו לבין ירוחם: "תושבי רמת הנגב אינם בשום צורה ודרך עשירי קיסריה אלא אנשים ערכיים, מתיישבים, המתפרנסים רובם מעבודת כפיים – מלח הארץ. אין וילות מפוארות ברמת הנגב והתושבים מתמודדים עם בעיות הנגזרות מהמרחקים הרבים בין היישובים, מהיותם מלכתחילה בפריפריה, ומקרבת חלקם לגבול. אלו הם ממשיכיו של בן גוריון וצר לי שהפכת אותם בטורך ל״רעים״ בסיפור".

טיעון זה מהדהד את הטיעון של תושבי ניר דוד על כך שהם ישבו שם מאז ימי חומה ומגדל, ייבשו ביצות והדבר מקנה להם את הזכות למנוע שימוש בנחל האסי מאחרים. הצדקת עמדתם של הקיבוצים בעזרת הקשר למעשה החלוצי שעמד בבסיס הקמתם, היא בעייתית.

אכן, תושבי הקיבוצים בנגב, בעמק בית שאן או בכל מקום אחר, היו ראשוני המתיישבים שם, ובתנאים קשים. אולם מדינת ישראל הבינה שעל מנת לבסס את האזור כלכלית וחברתית, יש לעבות את האוכלוסייה בפריפריה. הקמת עיירות הפיתוח הייתה אחד המבצעים המרשימים ביותר של המדינה בראשית שנות החמישים. אולם בניגוד למה שמקובל לחשוב, היא לא נועדה לשרת את העולים החדשים אלא דווקא את צרכיה של המדינה. מתכנני המדינה הבינו שהמקומות בהם יושבים הקיבוצים זקוקים לעיר אזורית על מנת שתתן להם שירותים, ושעיבוי ההתיישבות בצפון ובדרום יכול לבוא רק בצורת הקמת מרכזים עירוניים, מרובי תושבים. את אזורי הפריפריה לא ניתן היה לאכלס ללא שליחת עולים חדשים לשבת שם שכן בהתיישבות החלוצית הוולנטרית לא היה די.

החלוצים, שעל מורשתם מתרפקים תושבי הקיבוצים, האמינו כל חייהם בתפיסה שוויונית. בן גוריון, שבשמו דיברו תושבי רמת הנגב במאבקם על השארת שטחים מניבי ארנונה בתחום השיפוט של המועצה שלהם, פעל למתן פערי שכר בין בעלי משכורות גבוהות ונמוכות. בן גוריון כעס מאד על אנשי התנועה הקיבוצית על יחסם המנוכר לעולים החדשים מארצות האסלאם. בן גוריון, אני מעיז לנחש, היה רואה בחומרה את הנסיון להשתמש בשמו כדי להצדיק את פערי ההכנסה ממתקנים לאומיים, כמו הפערים שהיו בין ירוחם למועצת רמת נגב או בין המועצה האזורית תמר לשכנותיה ערד ודימונה.

אם ניקח לדוגמה את אזור הנגב, תושבי עייירות הפיתוח ובאר שבע היוו, כבר בתום העשור הראשון לקיומה של המדינה, את החלק העיקרי מתושביו היהודיים של הנגב. בזכות תושבי עיירות הפיתוח ובאר שבע עלה מספר היהודים הנגב מ-1,200 תושבים ב-1948 ל-79 אלף תושבים ב-1961 – עלייה של 6,500% כאשר באותה תקופה גדלה אוכלוסיית המדינה כולה רק ב-170%. 93% מתושבי הנגב באותם ימים היו עולים שעלו אחרי 1948, כאשר שלושה רבעים מהם היו יוצאי ארצות האסלאם. רוב העולים התגוררו בבאר שבע ובעיירות הפיתוח. הם היו מיישבי הנגב, גם אם חלקם עשו זאת בעל כורחם.

החל מ-2017 שונתה מדיניות הממשלה, ומתקנים ציבורים אינם משלמים ארנונה לרשויות בהם הם נמצאים אלא לקרן של משרד הפנים, שמחלקת את הסכום באופן שוויוני יותר. מוקד מתיחות אחד בין קיבוצים לעיירות – נרגע. אולם מוקדי מתיחות אחרים צצו. טיעון ייבוש הביצות כמקנה זכות על שטחים – פשוט לא רלוונטי. גם מתיישבי בית שאן עשו מעשה חלוצי, לא רק ראשוני ניר דוד.

ד"ר אבי פיקאר הוא הוא היסטוריון, מרצה בכיר במחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה באוניברסיטת בר אילן, וחוקר של היחסים הבינעדתיים בישראל