יארצייט – ישעיה ברלין

היום חל יארצייט 23 של סר ישעיה ברלין, אחד ההוגים הליברליים הבולטים של המאה העשרים. ברלין שימש כפרופסור לתאוריה חברתית ופוליטית באוניברסיטת אוקספורד, היה הנשיא המייסד של קולג' וולפסון באוקספורד וכיהן כנשיא האקדמיה הבריטית.

ברלין הוא גם גדול הגיבורים האינטלקטואליים שלי ומושא הדוקטורט שאני כותב. ברלין מוכר לקורא הישראלי בעיקר בזכות שתי מסות מפורסמות שלו – "שני מושגים של חירות" ו-"הקיפוד והשועל: מסה על השקפת טולסטוי על ההיסטוריה". לזכרו של המלומד הדגול אספר עליו ארבעה סיפורים שפחות מוכרים לקהל הישראלי.

ארוחת ערב

בזמן מלחמת העולם השנייה, ברלין לא גויס לצבא (ידו השמאלית הייתה פגועה מלידה), אבל הוא התעקש לתרום איכשהו. ברלין עזב את אוקספורד ושירת בשגרירות הבריטית בוושינגטון, כשעיקר תפקידו היה לכתוב סקירות על אודות דעת הקהל האמריקנית בהקשר הבריטי, החל ברכילות מן הקפיטול, המשך בלחשושים באיגודי העובדים האיריים וכלה בטורי דעה בעיתונים.

הקוראים של הסקירות הללו ישבו בווייטהול והחתום עליהן היה לורד הליפקס, השגריר. עם זאת, הכול באנגליה ידעו שהדו"חות העסיסיים נכתבים בידי הדון האוקספורדי הצעיר והמבריק, והקורא והמעריץ מספר אחד שלהם היה לא אחר מאשר ווינסטון צ'רצ'יל, שבנו, רנדולף, אף למד עם "אייזיה" באוקספורד, בזמנו.

בפברואר 1944, סיפרה קלמנטיין צ'רצ'יל לבעלה שברלין הגיע ללונדון, וביקשה שימצא זמן להודות לו על תרומתו למאמץ המלחמתי. קלמנטיין התכוונה ללחיצת יד חמה, אבל וינסטון קשישא הפתיע: "אדרבא, הוא חייב לבוא לארוחת צהרים!". קלמנטיין די הופתעה לנוכח ההתלהבות של המיזנטרופ הידוע, אבל עשתה כדברו והזמינה את ברלין לדאונינג סטריט ב-9 בפברואר, לארוחה שכללה את הרמטכ"ל, הדוכסית מבקליוץ' וכמה אורחים נבחרים נוספים. ג'וק קולוויל, מזכירו של צ'רצ'יל תיעד את המתרחש.

ברלין מיעט לדבר, בעוד צ'רצ'יל, שישב בראש השולחן, לא סתם את הפה לרגע. לקראת סוף הארוחה, ראש הממשלה פנה אל אורח הכבוד: "ובכן, מר ברלין, ספר לנו, מה דעתך על הסיכויים שידידי היקר, הנשיא, ייבחר לתקופת כהונה רביעית." ברלין הסתפק בהנחה שדי יהיה בשמו הגדול של רוזוולט על מנת להבטיח את ניצחונו בבחירות, והוסיף: "אבל אם הוא לא יתמודד מחדש, אינני חושב שאלך להצביע בכלל." הדברים נאמרו במבטא ברוקליני כבד וצ'רצ'יל זקף מיד את אוזניו: "כוונתך לומר, שאתה חושב שתהיה לך זכות הצבעה?" שאל. "אני בהחלט מקווה כך".

צ'רצ'יל מלמל שהענקת זכות הצבעה לפרופסור מהווה סימן למידת שיתוף הפעולה בין שתי המעצמות, ואז פנה לחקור אותו על היקפי הייצור התעשייתי באמריקה, אבל התשובות שקיבל היו מעורפלות ומתחמקות. סבלנותו של צ'רצ'יל התחילה לפקוע, והוא שאל את ברלין, מתי, לדעתו, תסתיים המלחמה.

"אדוני ראש הממשלה, אספר לילדי ולנכדי שצ'רצ'יל שאל אותי את השאלה הזאת".

צ'רצ'יל המבולבל עשה ניסיון אחרון להציל את השיחה: "מה, לדעתך, הדבר החשוב ביותר אשר כתבת?"

התשובה הייתה: "חג מולד לבן".

קלמנטיין הרגישה באסון החברתי המתקרב והעירה שעליהם להודות למר ברלין עבור נדיבותו הרבה, בכל הקשור למאמץ המלחמתי. "נדיבות?!" רטן וינסטון, חורך את השולחן במבטו, וחטף בעיטה קלה מתחת לשולחן ממזכירו. "למה אתה בועט בי?!" זעם צ'רצ'יל והפנה את גבו לברלין.

אחרי סוף הארוחה, קולוויל, שהבין את פשר הטעות בזיהוי, הסביר לבוס שלו שהם אירחו את אירווינג ברלין, המלחין האמריקני המפורסם, וצ'רצ'יל המשועשע סיפר על כך לקבינט. משם זה דלף ל"טיים" וישעיה, בביקור מולדת שערך כעבור חודשיים, הפך לידוען ולאורח מבוקש בכל סעודה של החברה הגבוהה בלונדון.

וינסטון צ'רצ'יל

צ'רצ'יל

ואם בצ'רצ'יל עסקינן ראוי לספר על צמיחת היחסים בין ברלין לבינו. ברלין הצעיר היה איש שמאל, וכמו יתר אנשי חוגו סלד מהמדינאי השמרן והכוחני. הוא אמנם למד באוקספורד יחד עם בנו, רנדולף, אבל ההיכרות עם הצעיר הפוחז הזה לא ממש תרמה להתרשמות מאביו.

כמו לרבים אחרים, נדרשה לברלין המלחמה כדי להתרשם ממנהיגותו של צ'רצ'יל, והמלחמה העניקה לצ'רצ'יל את ההזדמנות להתרשם מברלין. כאמור, בזמן המלחמה ברלין היה מופקד על סקירות המצב הפוליטי בארצות הברית שחוברו בשגרירות הבריטית בוושינגטון והונחו על שולחנות הממשלה בווייטהול מדי שבוע. לצ'רצ'יל, שהכיר היטב את השגריר באמריקה, לורד הליפקס, ובז עמוקות לכישוריו האינטלקטואליים, לא היה ספק קל שבקלים שהסקירות שנושאות את חתימתו לא באמת נכתבו בידו. אי שם בשנת 1944, הוא דרש לדעת, מי המחבר, וכאשר אנתוני אידן הודיע לו שזהו "מר ברלין, ממוצא יהודי-בלטי, פילוסוף במקצועו", החמיא סר וינסטון הן לחריפות המחשבה והן לסגנון הכתיבה.

צ'רצ'יל לא ממש זכר שכבר פגש בפקיד הזוטר הזה אגב שהותו בוושינגטון באוגוסט 1943. ברלין נשלח אז אליו, אל הבית הלבן, על-מנת למסור לו מברק כלשהו. למזלו, צ'רצ'יל היה לבוש בוונזי הכחולה שלו (עובדים רבים בצוות הבית הלבן לא בורכו במזל שכזה, הם תיארו את הרגלי הלבוש של סר וינסטון הקשיש בתור: "סרבל כחול או כלום!"), ולא נתן את דעתו כלל לשליח – רק נטל את המברק, ופטר אותו ב-"עבודה טובה! המשך כך!".

בדצמבר 1947 שיגר צ'רצ'יל לברלין את ששת הפרקים הראשונים מתוך ספר הזיכרונות שכתב על שנות השלושים, "הסופה הקרבה", וביקש את דעתו המקצועית. ברלין אכן העניק לו ביקורת נוקבת ובונה, ווינסטון התעקש לשלם לו 200 גינאות (מעט מעל 33 אלף ש"ח במושגי 2019) כשכר טרחה.

כמו בריטים רבים, גם ברלין לא ראה את מנהיג המלחמה הנערץ כמנהיג של שלום, ובבחירות 1945 הוא הצביע ללייבור. אבל ברלין ביטא את הערצתו לצ'רצ'יל במאמר שכתב על אודותיו בשנת 1949 – "וינסטון צ'רצ'יל בשנות הארבעים".

מסה זו – כותב הביוגרף של ברלין, מייקל איגנטייף – "ידועה, ובדין, כאחד המאמרים שיצרו את המיתוס הצ'רצ'ליאני. זו הייתה בחינה מבריקה, אירונית ומעריצה כאחת, של מבנה הרטוריקה של צ'רצ'יל: כיצד סגנון ארכאי ובארוקי עוצב במודע כך שאישיותו של צ'רצ'יל תמצא את מקומה בהינף הגדול של ההיסטוריה האנגלית, וכיצד נאומיו יצרו מראה מחמיאה של מיתוס, בתוכה יכול העם האנגלי להתבונן בתכונותיו הטובות ביותר, כשהן מתעצמות בצורה הירואית".

צ'רצ'יל הגיב על המאמר בקריצה ערמומית ובגניחה: "טוב מכדי שיהיה אמיתי".

ארנדט

ישעיה ברלין לא אהב את חנה ארנדט. הם הכירו בארצות הברית, בזמן המלחמה, כשהיא עוד הייתה פעילה ציונית, ובזמנו היו יחסיהם תקינים. אחרי המלחמה, כשהיא התחילה לכתוב, הוא לא ממש אהב את מה שקרא. ברלין התחנך על הערכים של האמפיריות האנגלו-סקסית, והייתה לו סבלנות מועטה לזרם התודעה הקונטיננטלי המעורפל. ארנדט הייתה, אמנם, אחת הנציגות הבהירות יותר של הכתיבה הזאת, אבל היא לא ממש טרחה לבסס את ההכללות הגורפות שעשתה ב-"יסודות הטוטליטריות" וב-"מצב האנושי", והסדקים בטיעוניה הלא מבוססים הציקו לו.

כאשר ארנדט הפכה לאנטי ציונית, הביקורתיות שלו הפכה לסלידה, אף שהודה שזכותה המלאה לשנות את דעותיה. אחרי "אייכמן בירושלים" – הסלידה הפכה לתיעוב של ממש. ברלין זעם על שני הטיעונים המרכזיים של הספר – הבנאליות של הרוע הנאצי, והאשמת הקורבנות, ובייחוד ההנהגה היהודית בציות לנאצים ובשיתוף פעולה עמם.

לגבי הבנאליות של הרוע, טען ברלין שהרידוד של התופעה הזאת לטיפשות גרידא הוא טעות מסוכנת. אייכמן ודומיו היו בני אדם אינטליגנטיים, מוכשרים בדרכם המזוויעה, וכלל לא נטולי רגש ואף מבוכה מסוימת הן לגבי פשעיהם והן ביחס לרבדים האחרים של חייהם. ברלין טען שיש לחפש את מקורות המחשבה הנאצית בהיסטוריה המורכבת של הרעיונות הגרמניים, בשילוב הנסיבות הייחודי שהצמיח אותם ובהקצנה שפקדה אותם ככל שגרמניה שקעה עמוק יותר ויותר במלחמה הכוללת. לומר "הם טיפשים כי לא הבינו ולא היו מסוגלים להבין את קאנט" – לא עוזר להבין דבר. הפילופסוף מרטין היידגר והמשפטן קרל שמיט הבינו את קאנט היטב וזה לא מנע מהם להיות נאצים מסורים. ברלין סבר שטיעון הבנאליות של הרוע מייצג את הכשל של ארנדט כהוגה.

הטיעון השני, לעומת זאת, מילא אותו בזעם, היות שהוא הצביע על הכשל שלה בתור אדם מוסרי. איגנטייף, הביוגרף של ברלין, מספר כי "מטבע הדברים, הוא התייחס אל הדברים באופן אישי. המחשבה, שבני עמו הוא, בני משפחת וולשונוק ומשפחת שניארסון העדינים, הלא פוגעניים, הלא הרואיים מריגה, יספגו ביקורת מניו יורק הבטוחה והבוטחת, על שלא התייצבו מול האס.אס. נראתה לו כדוגמה מפלצתית ליוהרה מוסרית. אין מקום לשום שיפוט מוסרי בתנאים של ביטחון על-אודות התנהגותם של מי שנתונים בתנאי סכנה: אפילו שיתוף-פעולה בפועל אינו ראוי לגנאי בוטה".

חנה ארנדט

מדינת היהודים

ישעיה ברלין, גדל כציוני וסייע למפעל הציוני במשך כל חייו, אך סירב לכל ההצעות של וייצמן, בן-גוריון ושאר חבריו בצמרת המדינה לעלות ארצה ולקבל עליו תפקיד בכיר בשירותה.

בתחילת שנות החמישים, ברלין כתב מסה נוקבת, בשם "העבדות היהודית והשחרור". המסה נועדה להתמודד עם הסברה שהשמיעו קולות שונים מאוד ומשפיעים מאוד: שכעת, משקמה מדינת-היהודים-היא-מדינת-ישראל, על יהודי הגולה להכריע אחת ולתמיד בשאלת זהותם. היה ויחליטו להיות יהודים במלוא מובן המילה, עליהם לעלות ארצה, והיה ולא – הם מוכרחים לחדול מהעמדת הפנים ומליבוי שנאתם של שכניהם, ולהתבולל.

הקולות שקראו את הקריאה הזאת באו מן האליטה השמרנית-נוצרית שבמערב, המגולמת במשורר הדגול טי. אס. אליוט, אשר טען שנוכחותם של יהודים חילוניים רבים מדי באנגליה היא תופעה חברתית בלתי רצויה. שוללי הגולה הנחרצים בארץ, שקראו ליהודי התפוצות לחיות בישראל או למענה, סירבו להכיר בערכן של התפוצות שלא במסגרת תמיכתן במדינת ישראל. הקול הרם ביותר מקרבם בתקופה ההיא היה קולו של ארתור קסטלר, הסופר וההוגה הססגוני והמפורסם ולימים מפיצה של התיאוריה הכוזרית. באותה העת היה קסטלר שרוי בשלב הציוני-רוויזיוניסטי שלו, והביע את גרסתו הקיצונית לשלילת הגולה בספר "הבטחה והגשמה: ארץ ישראל 1949 – 1917".

ברלין הרגיש שעליו להגיב – הוא היה מיודד הן עם אליוט והן עם קסטלר, וביקר בארץ בתדירות מספקת על-מנת להתוודע לקולות האנטי-גלותיים כאן. הוא הודה שיש מידה של צדק בקולות הללו, אבל טען שהצדק שוכן במקום אחר ממה שהם סבורים.

הנס שבהקמת המדינה היהודית הריבונית, טען ברלין, גדול אף יותר ממה שקסטלר ושוללי הגולה מישראל נוטים לחשוב. לא זו בלבד שהריבונות העניקה ליהודים מקלט, הגנה ואפשרות לחיות בכבוד לא פחות מכל לאום ריבוני אחר, אלא שהקמתה של המדינה העניקה לכלל היהודים – בארץ ישראל ומחוצה לה – את אפשרות הבחירה לגבי זהותם, ועמה – את הנורמליות.

לפני ניצחון המפעל הציוני, לא עמדה ליהודים הבחירה הזאת – ההיסטוריה הראתה שוויתור קולקטיבי על זהות יהודית אינו אופציה שרירה או רצויה. אפילו בספרד, שם התופעה הייתה הרחבה ביותר, ההמרה לנצרות לוותה בסבל אדיר, העמדת פנים מייסרת, זוועות האינקוויזיציה, גירושים חוזרים וכיוצא באלה. היהודי כפרט, כתב ברלין, עשוי בתנאים מסוימים להתבולל בהצלחה, אבל הנתיב הזה היה סגור מבחינה מעשית בפני הקהילות, והרי התשוקה הבסיסית של הפרט להשתייך לקהילתו הייתה אחד מעמודי התווך בהגותו של ברלין.

ניצחון ההשכלה והנאורות במערב גררו את הקהילות היהודיות החוצה מתוך הסגירות והבידול של ימי-הביניים, אבל ממש לא העניקו להן ביטחון וסובלנות מוגברים. הפרט היהודי פותה להצטרף אל המודרנה, אבל לא כך לגבי הקהילה.

ההיגיון של מדינת לאום ריכוזית וחילונית בא בסתירה מוחלטת לקיום המבודל של הקהילה היהודית. הדוגמה המרכזית לכך היא ניסיון ההשתלבות של יהודי גרמניה, שלא היה אח ורע למאמצי ההיטמעות שלהם בתרבות של ארצם, על כל מופעיה. היהודים דוברי הגרמנית הפכו למובילי התרבות והמדע במקומות מושבם, ורבים מקרבם השליכו מעליהם כל סממן אפשרי ליהדותם. כידוע, זה לא עזר.

במידה פחותה אפשר לטעון את אותו הדבר לגבי כל הקהילות היהודיות באירופה. גם אם יהודי מסוים יכול היה, בתנאים מסוימים ועם הרבה "מזל", להיטמע בניכר, קהילה יהודית לעולם לא התקבלה כקבוצה שווה בין שוות. עם בוא המודרנה, ההתבוללות הייתה אופציה פתוחה בפני הפרט, אבל לקהילה יהודית לא היה עתיד בגולה. הרצל הבין זאת, אבות הציונות האחרים (מלבד אחד העם וחסידיו) הבינו זאת, וגם ברלין הבין זאת. קיום שהוא במלוא מובן המילה גם מודרני וגם יהודי הפך אפשרי רק במדינה יהודית מודרנית וריבונית.

במאמרו, השתמש ברלין בדימוי נוקב – הוא הקביל את יהודי הגולה לפני קום המדינה לבעלי גיבנת. הם נחלקו לשלוש קבוצות מרכזיות: היו שם כאלה שהתכחשו לקיומה, ונהגו לצטט את דברי ההוגים הליברליים או האינטרנציונל-סוציאליסטיים למיניהם, שטענו שהגיבנת לא באמת קיימת במציאות, שהיא תוצר של תודעה כוזבת, או שאינה רלוונטית. כך, למשל, לא מעט רבנים רפורמיים יצאו מגדרם כדי לשכנע גויים שהיהדות אינה אלא אמונה דתית פרטית ולא לאום או גזע נפרדים. איכשהו הבפטיסטים, המתודיסטים ואפילו המורמוניים מעולם לא חשו צורך להסביר זאת לבני האמונות השונות מהם.

לעומת זאת, גיבנים אחרים ראו בגיבנת הזאת שלהם אות כבוד, סמל ייחודי להיותם קבוצה נבחרת ומיוחדת, וסיבה לגאווה, ומי שמתעמר בהם וזורק עליהם אבנים – עושה זאת אך ורק מתוך קנאה מודעת או לא מודעת, מפאת חוסר האפשרות לזכות בגיבנת כזאת בעצמו.

היה גם סוג שלישי, כותב ברלין, של "גיבנים ביישניים ומכובדים". אלו סברו שהפתרון לבעיה הוא לא להזכיר כלל את קיומה של הגיבנת ולהתייחס לאזכורים כאלה מפי אחרים בתור חוסר-טקט משווע, וקיוו שעם הזמן ההשתקה הזאת תשכיח מלב הבריות את עצם קיומה של הגיבנת. הם נהגו ללבוש גלימות גדולות כדי להסוות את מתארי גופם והחליפו, בינם לבין עצמם, מתכונים למשחות שתיאורטית עשויות להעלים את הגיבנות, מה עוד שהם אכן שמעו על מקרים כאלה, במקומות רחוקים ובזמנים אחרים.

חברי כל אחת מן הקבוצות לא ראו בעין יפה את התנהלותן של שתי הקבוצות האחרות, וסברו שרק הפתרון שלהן הוא מענה ראוי לבעיה.

הציונים, כתב ברלין, היו הראשונים שהציעו את הפתרון הרדיקלי של הסרת הגיבנת: ניתוח מסוכן, מייסר למדי, שיוביל, מטבע הדברים, להופעת בעיות חדשות שידרשו פתרונות משלהן. הגשמת החזון שלהם – מקום שבו תוסר הגיבנת הקיימת, ושייוולדו בו ילדים נטולי גיבנת, הוא שהעניק, לראשונה מזה אלפיים שנים, אלטרנטיבה אמיתית לגיבנים השונים.

כעת, יש בין הגיבנים כאלה שהחליטו כי הניתוח הוא מסוכן מדי או כואב מדי; יש כאלה שלא מוכנים לוותר על הגיבנת באופן עקרוני; עם זאת, הפתרון הציוני הקטין משמעותית את משאם, בין אם הם רוצים בכך או לא, ובין אם הם מודים בכך, או לא. מבחינות רבות, יהודי שחי כעת באירלנד, זהה לאירי שחי בברזיל, וגם זה מצב שלא היה קיים במשך אלפיים שנים.

בנקודה אחת ברלין הסכים עם שוללי הגולה – הוא לא האמין בעתידן של קהילות יהודיות בניכר. ברלין סבר שמבחינת היהודי, חיים אזרחיים ורוחניים מלאים אפשריים רק במדינת ישראל. ברור היה לו שקהילות שאינן חרדיות – עתידן להתבולל בתוך דורות ספורים, גם (ואולי במיוחד) בתנאיי הסובלנות הגוברת של המדינות הדמוקרטיות-ליברליות.

השאלה של ברלין הייתה רק: "מי אמר שהפרט היהודי בגולה מוכרח לבחור בחירה רדיקלית כל-כך?!". המקטרגים מקרב הגויים טענו שהיהודי אינו יכול להיות אזרח טוב של מדינה נוכרית, היות שהנאמנות שלו נתונה לעם אחר, דת אחרת ומדינה אחרת. שוללי הגולה הציוניים טענו שאזרח נאמן של מדינה נוכרית – אינו יהודי די הצורך.

לעומתם, ברלין טען שגם אם היהודי הגלותי לא יהיה היהודי המושלם, או אזרח מושלם של מדינתו, מה בכך?

התרומה האדירה של הקמת המדינה היא הענקת הבחירה ליהודי הזה – כעת הוא יכול לבחור ב-"שלמות" או ב-"פשרה", אפשרות שלפני כן הייתה נתונה לכל בני הלאומים הריבוניים מלבד העם היהודי. כמו היפנים בקנדה או הגרמנים בארצות הברית, הוא קיבל כעת את זכות הבחירה בדבר זהותו. סביר להניח שילך בדרכם ויתבולל בתוך דור או שניים, אבל זכות הבחירה האנושית שלו קודמת לחובותיו כיהודי, ודווקא הקמתה של מדינת ישראל היא שהעניקה לו את הזכות הזאת באמת ובתמים.

נטול אפשרות הבחירה, האדם אינו באמת אדם, הוא עבד. ייסוד המדינה היהודית התיר את כבלי היהודים בכל העולם.

ישעיה ברלין

יגאל ליברנט הוא דוקטורנט בבית הספר להיסטוריה של אוניברסיטת תל-אביב, וחוקר תולדות של רעיונות פוליטיים