"לפרק את החבילה" – ישראל ויהדות התפוצות

בתמונה בית הכנסת הרפורמי טמפל יזראל בממפיס טנסי

הפער בין הציבור הישראלי לבין יהדות אמריקה

הבחירות בארצות הברית היוו תזכורת נוספת לפער העצום שבין יהודי ארצות הברית לבין הציבור היהודי בישראל. תומכיו ומתנגדיו של דונלד טראמפ יכולים להסכים, שההצלחה הגדולה ביותר של כהונתו היא פריצות הדרך המדיניות בין ישראל לבין מדינות ערב, ובמיוחד "הסכמי אברהם" עם בחריין והאמירויות.

הנשיא האמריקני שהעביר את השגרירות האמריקאית לירושלים, הכיר בסיפוח רמת הגולן, וקידם הסכם שלום עם הפלסטינים בתנאים שגורמים ל-"תוכנית אלון" להיראות כמו מצע הפת"ח, זכה לפופולריות רבה בקרב הציבור היהודי בישראל. אך התמיכה הזו נעצרה – כצפוי – בגבולות המדינה. יהדות ארצות הברית היא הקבוצה הדמוגרפית שבחרה בג'ו ביידן בשיעורים הגדולים ביותר.

אבל הפער בין ישראל לארצות הברית לא מתמצה רק בכך. עם התמוטטות פתרון שתי המדינות, גם השמאל הישראלי והאמריקני, שפעם צעדו יחדיו, הולכים ומתפצלים. עד לפני עשר שנים בערך, השמאל הליברלי בארצות הברית תמך בפתרון שתי המדינות והאמין שהשמאל הישראלי מקדם ויקדם את הפתרון הזה. כיום, האפשרות הזו ירדה מהפרק. גם אם לאחר הבחירות הקרובות, או אלו שאחריהן, תוקם קואליציה בראשות מפלגות שמאל-מרכז כמו יש עתיד והעבודה, תהיה זו קואליציה שתיתמך על ידי קולות של אנשי ימין מובהק כמו אביגדור ליברמן ואולי גם גדעון סער ונפתלי בנט. מה שלא תעשה קואליציה שכזו, היא לא תגיע להסדר על בסיס "מפת הדרכים" של בוש או הפרמטרים של קלינטון. תהיינה אשר תהיינה הסיבות לכך, השמאל הישראלי זנח את הנושא הפלסטיני, וכעת המאבקים שלו מכוונים בעיקר כדי להפיל את שלטון נתניהו וכדי לשמר את האוטונומיה של בית המשפט העליון.

קריסתו של פתרון שתי המדינות התקבלה במשיכת כתפיים בקרב רוב הציבור היהודי בישראל. בקרב היהודים הליברלים בארצות הברית, לעומת זאת, הקריסה הביאה להתרחקות מישראל. העיתונאי פיטר ביינארט, ציוני ליברלי, הודיע שהוא כבר לא תומך בפתרון שתי המדינות, אלא במדינה דמוקרטית אחת לשני העמים. מבט חטוף בפיד טוויטר של "ג'יי סטריט" מלמד שעיקר מאמציה כרגע מכוונים לביקורת על דונלד טראמפ ולעידוד החזרה להסכם הגרעין עם איראן. לעומת זאת, פתרון המדינה האחת נדחה אפילו על ידי מרצ, והפופולריות של הסכם הגרעין בחברה הישראלית לא גדולה בהרבה מזו של משטר האייתולות איתו הוא נחתם.

מלבד הנושא המדיני, שבו ישראל ויהדות ארצות הברית הולכות ומתרחקות, ישנו גם הנושא הדתי. ממשלת ישראל, בתמיכה חזקה של המפלגות החרדיות והדתיות-לאומיות, מצויה בקונפליקט תמידי עם יהדות אמריקה, שהיא ברובה רפורמית וקונסרבטיבית. רשויות המדינה בדרך כלל מקבלות החלטות לעומתיות לאינטרסים של הקונסרבטיבים והרפורמים (לעתים בג"ץ מתערב ומשנה מקצת מהחלטות לכיוון יותר פלורליסטי)

המצב הזה, של הקרע ההולך וגובר בין ישראל לבין יהדות ארצות הברית, הוא מצב שמדאיג ישראלים רבים, מימין ומשמאל. לקרע זה קשור גם הפחד הקמאי מנישואים בין יהודים ללא-יהודים. גם יהודים ליברלים לכאורה, כמו בוז'י הרצוג, יו"ר הסוכנות היהודית, יוצאים במוצהר נגד נישואים בין-דתיים: "חייבת להיות מערכה, וצריך להיות פיתרון. צריך לשבור את הראש איך פותרים את הדבר הזה".

לדעתי הגיע הזמן לחשוב ברצינות למה אכפת לנו מה יהודי ארצות הברית חושבים על ישראל, על הפלסטינים ועל היהדות ולמה אכפת לנו עם מי הם מתחתנים. ואת ההרהור הזה אפשר להרחיב מיהדות אמריקה לכלל יהדות התפוצות.

האם יש סיבה לשמור על קשר עם יהדות התפוצות?

כששאלו את עומר ינקלוביץ', שרת התפוצות, מדוע צריך שר לענייני יהדות התפוצות, התשובה שלה הייתה למעשה לא תשובה: "זו שאלה קשה כי היא מעידה על הניתוק של ישראלים מהעם היהודי בתפוצות, ומהמושג 'כל ישראל ערבים לזה לזה'".

שיהיה ברור, אני לא קורא לבטל את חוק השבות או למנוע מיהודי העולם להגר לישראל. כל הבא – ברוך הבא. אבל מי שלא מעוניין להצטרף אלינו בארץ הקודש, אלא רק להעביר ביקורת (או שבחים), ממקומו על נהרות ההדסון, התמזה או הסיין – למה אכפת לנו מה הוא חושב? ולמה שנשקיע משאבים ב-"טיפוח היחסים" עם אחינו שבוחרים להישאר בגולה?

ישנה, אולי, תשובה דתית. ברם, שווה להזכיר שמטרת המדיניות של ישראל היא לא להחזיר יהודים בתשובה, אלא לשמר ולחזק את הקשר התרבותי-לאומי שלהם לישראל. על כל פנים, האם יש לנו סיבה לא-תיאולוגית לדאוג לקשר בין ישראל לתפוצות?

כמובן, יהדות אמריקה מחזיקה בכוח רב – באופן לא פרופורציונלי לגודלה בחברה האמריקאית. ככל שאנחנו יכולים להשפיע דרכם על המדיניות של ארצות הברית, זו בוודאי סיבה סבירה לשמר את הקשר איתם. אבל אילו ראיות היו בשנים האחרונות לניצול מוצלח של הקול היהודי כדי להשפיע מדיניות ארצות הברית? לא רק שהיהודים לא מצביעים למועמד הפרו-ישראלי לנשיאות, הם גם לא תומכים במדיניות שישראל חפצה לקדם. כך, למשל, בקמפיין שניהל נתניהו נגד עסקת הגרעין האיראני, סקרי דעת הקהל הראו שהיהודים תמכו בנשיא האמריקאי ולא בראש הממשלה הישראלי. ככל שישראל הופכת לבעלת ברית הדוקה יותר של המפלגה הרפובליקנית, מגמה שהולכת ומתחזקת בעשרים השנים האחרונות, קשה לראות את ההיגיון בהכוונת ההסברה הישראלית אל אחת הקהילות הדמוקרטיות ביותר בארצות הברית.

מדובר בתופעה בעייתית גם משום ששיתוף פעולה עם יהודי ארצות הברית מחייב מתן תשומת לב רבה יותר לעמדות שלהם, אשר מנוגדות לעמדות של רוב הציבור הישראלי. באופן אישי, אשמח אם ישראל תאמץ עמדות שקרובות לאלו של ג'יי סטריט מול הפלסטינים. אבל זה יטריד גם אותי אם ממשלת ישראל תעשה זאת בניגוד לדעתו של העם היושב בציון – רק בגלל שיהודי ארצות הברית חושבים שזה הדבר הנכון לעשותו. מטרת הציונות הייתה לשחרר את היהודים משלטון זר, לא להכפיף אותם לשלטון מרוחק של בני משפחה מדרגה עשירית. ישראלים, ולא זרים, צריכים לקבוע את האינטרס הלאומי הישראלי.

תרומות ומעשרות

האם יש לנו אינטרס כלכלי בהמשך הקשר עם יהדות העולם? אציין כי אינני מתנגד לתרומות של יהודים אינדיווידואלים למוסדות ישראלים – מלכ"רים ישראלים, ככל מלכ"ר אחר, יכולים לנסות ולגייס כספים בכל מקום שירצו. אבל כמה מדינת ישראל מרוויחה מהתרומות הרשמיות של יהדות העולם לגופים ישראלים?

הסוכנות היהודית למשל, מקבלת כ-100 מיליון דולר מתרומות. אבל יותר ממחצית מהתקציב של הסוכנות הולך לתוכניות לשימור הקשר בין ישראל לתפוצות, כמו תוכנית "תגלית" ושליחת מתנדבים ישראליים כמדריכים לקהילות יהודיות בחו"ל. התרומות הישירות לישראל הן כ-50 מיליון דולר, לפני הוצאות.

כמובן שהסוכנות היא רק ארגון אחד. גופי מדינה אחרים, כדוגמת צה"ל, עורכים מגביות עצמאיות בקרב יהדות העולם, וכך גם מוסדות ציבוריים כמו בתי חולים ואוניברסיטאות. מנגד, ישראל משקיעה כספים בקשר עם יהדות העולם באמצעות משרד התפוצות ושלל גופים ממשלתיים אחרים. בסופו של דבר, גם אם הנטו של כל הפעילות הזו חיובי למדינת ישראל, עלינו לשאול את עצמנו האם כל התרומות והמגביות האלו טובות לנו?

כאשר ישראל הייתה בתחילת דרכה, "לשנורר" כסף מיהדות התפוצות היה חיוני כדי להגן על המדינה ולקלוט מיליון עולים. אבל אנחנו כבר לא בתקופת סאלח שבתי. כיום, מדינת ישראל היא מעצמה אזורית עם כלכלה מערבית מודרנית ורמת חיים גבוהה. לדעתי, הגיע הזמן שנפסיק לבקש נדבות.

הדמוגרפיה ומציאות החיים בארץ הופכות את ישראל למדינה "ימנית" עם מרכיב דתי גדל והולך. במקביל, יהדות העולם, ובמיוחד יהדות ארצות הברית, נהיית ליברלית וחילונית יותר. הפערים בינינו נהיים בלתי ניתנים לגישור – אך למעשה, אין סיבה של ממש לגשר ביניהם. אפשר לזכור את הברית שהייתה בין ישראל ליהדות העולם בעבר, אבל לא כדאי להעמיד פנים שהיא עדיין קיימת. במקום להישאר בנישואים אומללים, הגיע הזמן שניתן לקרובי המשפחה שמעבר לים ללכת לדרכם.

עומר בלסקי הוא בעל תואר ראשון במשפטים מהמרכז הבינתחומי בהרצליה ותואר ראשון במנהל עסקים וכלכלה ממכללת וסאליוס בבריסל