האם נפרץ הסכר?

בתמונה נשיא מדינת ישראל ראובן ריבלין מתייעץ עם חברי הרשימה המשותפת לגבי הטלת מלאכת הרכבת הממשלה לאחר הבחירות לכנסת העשרים

ההתפתחויות האחרונות ביחסי הליכוד בהנהגת בנימין נתניהו עם המיעוט הערבי בישראל תופסות לא רק מקום נכבד בשיח הציבורי ובפרשנויות הפוליטיות, אלא גם מעלות את האפשרות של צירוף מפלגה ערבית לקואליציה עתידית. למעשה, האפשרות הזו עלתה כבר לאחר הבחירות האחרונות כאשר הגוש בהובלת כחול לבן שקל להקים ממשלה צרה בגיבוי "הרשימה המשותפת".

למרות שגורמים בכחול לבן שקלו ברצינות התבססות על הרשימה המשותפת כדי להדיח את בנימין נתניהו מהשלטון, נפלה אפשרות זו בסופו של דבר. יועז הנדל וצבי האוזר ממפלגת תל"ם התנגדו לשיתוף פעולה עם הרשימה המשותפת וזאת למרות שראש המפלגה, משה יעלון, תמך בכך. גם אורלי לוי ממפלגת "גשר" התנגדה לכך על אף ששותפה לרשימה, מנהיג העבודה עמיר פרץ הסכים לכך. בני גנץ חתם את הגולל על אפשרות זאת כאשר חבר לממשלה משותפת עם נתניהו.

עתה, נשמעת בקרב חוגים מסוימים הטענה כי הרומן המלבלב בין ראש הממשלה לבין מגזר הערבי שובר את הטאבו ארוך השנים על שיתוף של מפלגות ערביות לא ציוניות בקואליציה או בממשלה. הסכר נפרץ, טוענים חוגים אלו, ואפילו נתניהו לא יוכל לטעון עוד בגנות מפלגה אשר תצרף את "הרשימה המשותפת" לקואליציה עתידית.

לכאורה, הטענה הזו נשמעת סבירה בהינתן התחממות היחסים בין מנהיג הליכוד לבין האוכלוסייה הערבית ובמציאות שבה הפסילה הפוליטית-תרבותית של נתניהו את הערבים – "המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי" – הולכת ונשחקת לטובת פוליטיקה פרגמטית. המהלך הפרגמטי של נתניהו לא רק מעמעם את קווי השבר הלאומיים, אלא שוחק עוד יותר את ההבדלים בין השמאל לימין.

ואולם, הטענה שהסכר נפרץ משקפת משאלת לב פוליטית של הטוענים טענה זאת, יותר מאשר מציאות פוליטית בת קיימא.

אמת, נכונות לפרוץ את קווי המתאר הקלאסיים של הפוליטיקה היהודית-ערבית נוכחת בקרב ליברלים רבים בישראל. חלקם מצביע למפלגת השמאל המובהק היחידה שנותרה מעל אחוז החסימה – מרצ – שבנסיבות מסוימות אולי גם הייתה שוקלת ריצה משותפת עם רשימה ערבית, ואילו חלק אחר מצביע למפלגות מרכז דוגמת יש עתיד (יאיר לפיד כבר הביע נכונות להקים ממשלה בתמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת). יתרה מזאת, עוצמת התיעוב כלפי נתניהו כבר דחפה גורמים פוליטיים "ימניים" כמו מפלגת ישראל ביתנו בהנהגת אביגדור ליברמן ומפלגת תל"ם בהנהגת משה יעלון להסכים להקמת קואליציה המבוססת על תמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת.

ועם כל זאת, בחינה רצינית של הנושא מרמזת שלא הכצעקתה.

לאורך ההיסטוריה של מדינת ישראל התקיים שיתוף פעולה פוליטי בין יהודים ובין ערבים ברמה כזו או אחרת. הניסיון לשרטט מציאות בינארית של הכול או כלום בהקשר הזה הוא מוטעה מן היסוד. דוד בן-גוריון, שהטיל על הערבים ממשל צבאי דכאני למדי, לא מנע מהם את הזכות לבחור ולהיבחר. מפא"י הריצה מפלגות לוויין ערביות, כגון "קידמה ועבודה" ו-"קידמה ופיתוח", שאף היו חברות בקואליציה. עם הזמן קמו מפלגות ערביות עצמאיות וערבים שירתו כחברי כנסת מטעם מפלגות ציוניות, וחלקים אף כיהנו כשרים. שיתופי פעולה פוליטיים בין מפלגות ערביות ויהודיות גם הן לא דבר חדש. שיתופי פעולה כגון אלו התקיימו לא רק עם מפלגות שמאל, אלא גם עם מפלגות ימין, גם אם על בסיס נקודתי ופונקציונאלי.

אולם, למרות שמפלגות ערביות כבר היו חברות בקואליציות שמאל או תמכו בהן מבחוץ, מעולם לא נכנסה מפלגה ערבית שאינה ציונית לממשלה יהודית-ציונית, וזאת לא רק מטעמים של דחייה מהצד היהודי. בעניין הזה התקיימה סימטריה מוחלטת בין עמדת המפלגות היהודיות הציוניות לבין עמדת המפלגות הערביות הלא-ציוניות. פריצת הטאבו של הפוליטיקה הישראלית בדמות הכלה של מפלגות לא-ציוניות בממשלה ציונית כרוכה בשינוי דרמטי של עיקרון המפתח של הפוליטיקה הישראלית. מיום הקמת המדינה, תהליך קבלת ההחלטות ברמה הלאומית – להבדיל מהרמה המקומית – נמצא באופן בלעדי ברשות הרוב היהודי. לרוב היהודי גם שמורה עמדת הבכורה בכל הנוגע לעיצוב המרחב הסמלי-ציבורי של מדינת ישראל.

לחוגים הליברלים-אזרחיים בישראל הרוצים לשנות עיקרון מפתח זה אין תמיכה פוליטית מספקת בעם. וקשה לראות את "ימינה" של נפתלי בנט ואת "תקווה לישראל" של גדעון סער, שכנראה יהוו גורם מרכזי בבחירות הבאות, שותפות להקמת קואליציה ציונית בהשתתפות מפלגות ערביות שאינן ציוניות.

התהליך המבורך לכשעצמו של עמעום המימד האידיאולוגי בפוליטיקה הישראלית אינו שקול לביטול מוחלט של פוליטיקת הזהויות הקלאסית שעודנה חי ונושמת. במסגרתה של תפיסה פוליטית זו יהודים הם עדיין יהודים ופלסטינים הם עדיין פלסטינים; ציונים הם עדיין ציונים ואלו שאינם ציונים עדיין נחשבים ללא ציונים על כל המשתמע מכך. נדמה היכולת לייצר מפגשי אינטרסים בין יהודים וערבים בישראל מתקיימת במקביל לשימור קווי נבדלות לאומיים, אתניים ותרבותיים. היסודות של הקונפליקט ההיסטורי עדיין נוכחים בתודעתם של יהודים ושל ערבים כאחוד.

קווי הנבדלות בין שתי הקבוצות עדיין מגבילים את אמנות האפשרי של הפוליטיקה. עמעום המימד האידיאולוגי בפוליטיקה הישראלית והתחזקות המימד הפרגמטי ביחסים בין ערבים ליהודים בתוך ישראל וגם במרחב המזרח תיכוני – מעודדים שילוב נרחב יותר של המיעוט הערבי בפוליטיקה הישראלית. ברם, השילוב הנרחב יותר מתקיים בתנאים שאינם חורגים מעיקרון המפתח של הפוליטיקה הישראלית, שעדיין מגדיר מה אפשרי ומה בלתי אפשרי במסגרתו.

המגמות העכשוויות כנראה ייצרו הזדמנויות פוליטיות רבות יותר בהקשר היהודי-ערבי. כך, למשל, ייתכן שילוב של שרים ערבים בממשלה עתידית על בסיס פרסונלי, הגדלת הייצוג של נציגים ערבים במפלגות יהודיות בשמאל ובימין ומינוי יותר ויותר ערבים לתפקידים ממשלתיים. סביר להניח שיימשכו גם שיתופי פעולה פוליטיים אד-הוק לצורך קידום נושאים כלכליים וחברתיים שהמגזר הערבי חפץ בהם (כמו שיתוף הפעולה בין הממשלה בהובלת הליכוד לבין המגזר הערבי ביישום החלטת ממשלה 922 והחלטת ממשלה 1480). לא מן הנמנע שתהיה גם הישענות קצרת טווח על מפלגות ערביות לצורך יצירת גוש חוסם. אולם, כל האפשרויות הללו הן בבחינת "עוד מאותו הדבר".

נפח ההשתתפות הערבית בפוליטיקה הישראלית מתרחב – וטוב שכך. עם זאת, ניכר שכללי המשחק הוותיקים המתקיימים בדיאלקטיקה בין הקבוצה היהודית לבין הקבוצה הערבית לא נעלמו מהזירה פוליטית וימשיכו להשפיע על עיצובה. הסכר עדיין לא נפרץ.

ד"ר דורון מצא הוא חוקר ומרצה בתחום הסכסוך היהודי-ערבי והחברה הישראלית ובכיר לשעבר בשירות הביטחון הכללי