להגיע להתנגשות רשויות חזיתית עכשיו

כפי שזה נראה כרגע, במהלך השבועות הקרובים יחליט בית המשפט העליון לפסול תיקונים לחוקי יסוד, או לפחות יודיע ברבים שיש לו, לדעתו, את הסמכות לעשות זאת על בסיס הגבלת הסמכות המכוננת (או הנמקה "משפטית" אחרת שימציאו השופטים אד-הוק). אני רואה שהאפשרות הזו מעוררת בהלה רבה אצל חלק מן האנשים ולפיכך אנסה להסביר מדוע, לעניות דעתי, יש להתקדם כבר עתה להתנגשות רשויות מלאה.

ודאי – עדיף היה לכולנו אם בית המשפט העליון היה מכיר באיזשהן מגבלות הגיוניות על כוחו השיפוטי, אבל נראה שלא זה המצב. משנקלענו לנסיבות האלו, אני סבור שכדאי להגיע להתנגשות הרשויות באופן חזיתי ככל הניתן, וזאת מן הסיבות שאציין להלן.

במשך שנים רבות שמעתי את הדעה לפיה "בית המשפט רק מיישם את החוק, אם זה לא מוצא חן בעיניך תדאג לשנות אותו", וגם הסכמתי איתה. ברם, התברר שהייתה זו אשליה גמורה, שכן בית המשפט העליון לא רק מיישם את החוק, אלא גם מרשה לעצמו להחליט מה יהיה החוק, וכעת, כאשר השופטים ירהיבו בנפשם לפסול חוקי יסוד, הם מודים באופן סופי בכך שהם דיקטטורים גמורים אשר המגבלה היחידה על שלטונם היא רצונם הטוב.

כאשר השופטים השתמשו בחוקי היסוד לפסול חוקים אחרים ירדה הסבירות של טענותיהם, וכאשר הם פוסלים חוקי יסוד – זהו על פניו המסמר האחרון בארון המתים של הלוגיקה היוריסטוקרטית. כל אדם סביר יבין מעתה ואילך שאנו חיים במעין דמוקרטיה מוגבלת, משהו כמו שלטון האייתולות באיראן, משטר שבו האזרחים יכולים לרצות מה שמתחשק להם אבל יש מועצה ממונה של עוטי גלימות שהכוח האמיתי – זה שמגובה בשליטה על הצבא והמשטרה – נמצא בידם, ומכאן שהליך השלכת הפתקים לקלפי הוא במידה רבה בגדר "ישחקו הנערים לפנינו".

האם התובנה הזו תחלחל לטייסים או למפגיני קפלן? רמות ההיסטריה ואופני ההתנהגות הברוטליים וההזויים שאנו נחשפים אליהם יכולים להביא אותנו לחשוב שהתשובה לשאלה זו היא שלילית, אבל אני איני בטוח בכך. ראשית, בקרב המוחים נגד הרפורמה המשפטית ישנה הרבה אנשי אמצע ובעלי עמדות מורכבות שקולם, בדיוק מסיבה זו, אינו נשמע. שנית, גם לטירוף ההמונים יש תאריך תפוגה. לנוכח מה שנראה כסיכון מיידי וחריף (גם אם מדומיין לגמרי) לדמוקרטיה הישראלית אנשים מרשים לעצמם להתפרע ולהזיק, אבל הזמן החולף מעניק לא פעם פרספקטיבה רציונלית יותר לאירועים. יכול להיות שגם במציאות שלנו נראה תהליך כזה.

ההשתוללות של בית המשפט העליון, בתמיכת הטייסים והגנרלים למיניהם, תביא לרציונליזציה של הליך ההצבעה. כל אזרח יידע מעתה והלאה שגם אם ישנם דברים אותם פתק ההצבעה שלו יכול לשנות, קיימים נושאים אחרים בהם האפשרות לפתרון לא אלים של הקונפליקטים החברתיים חוסלה בידי השופטים וסייעניהם. אם אתה רוצה שהמדינה תתפיל יותר מים או תגדיל את משכורות המורים אז תצביע למפלגה המבטיחה זאת, אבל אם אתה רוצה לשנות את מדיניות ההגירה, למשל, אין בכך שום טעם כל עוד לא ניתן לפרק את מנגנוני הכוח הלא דמוקרטיים המאיינים את ריבונות העם. זהו לקח חשוב שימנע בזבוז של זמן ומאמצים לשווא.

בסופו של יום תישבר, כך אני מאמין, גם הפריבילגיה הגדולה של בית המשפט העליון – נטילת הסמכות בלי הנשיאה באחריות. כאשר יתברר בפומבי שהם השליטים האמיתיים וכל היתר הוא רק פרטנזיה של שלטון דמוקרטי, השופטים לא יוכלו לעצור בפוליטיקאים – אפילו יהיו אלו אנשי שמאל – מלהטיל עליהם את האחריות על כל דבר שישתבש. מה יותר נוח לפוליטיקאי מאשר שעיר לעזאזל כזה? אני תוהה אם המשפטנים יוכלו לעמוד בסיטואציה כזאת לאורך זמן.

מכל מקום, חייבים להבין שאין כאן מקום ל-"פשרה" במובנה המקובל של מילה זו. במקרה שלנו השאלה היא מיהו הריבון, העם באמצעות נציגיו או בית המשפט באמצעות טייסיו וגנרליו. התשובה לשאלה זו היא שהריבון הוא מי שבמקרה של קונפליקט יוכל לכפות את רצונו. אם הכוח הוא אצל בית המשפט העליון – וכך נראית הסיטואציה כרגע – אזי הוא כבר הריבון, גם אם יחליטו לעשות הפסקה של שנה בחקיקת הרפורמה או לחזור לבית הנשיא או לקבל מתווה כזה או אחר. מטרת הדיון המשטרי איננה לייצר רגשות אחווה מזויפים אלא להבין אחת ולתמיד היכן אנו עומדים. הכרת המציאות, מרה ככל שתהיה, עדיפה על אמונה באשליות.

פרופ' נדב שנרב הוא מרצה וחוקר במחלקה לפיזיקה של אוניברסיטת בר אילן