מי יגן על הג'ינג'ים? – השלטון היוריסטוקרטי והמרד הדמוקרטי

במאמר הקודם עמדנו על כך שבעשורים האחרונים שקעה קרנה של הדמוקרטיה הליברלית ועלתה תפיסה חדשה המדגישה ערכים על פני כללי משחק ותופסת את הדרג המקצועי הלא-נבחר כגורם חשוב יותר מהדרג הנבחר (יגיל הנקין, "מי יגן על הג'ינג'ים? – 'הטריבונל המכובד'"). גישה זו הושפעה מהלך רוח טכנוקרטי שזכה לפופולריות גוברת במדינות המערב, החל מגישות כמו הטיילוריזם (תיאוריה מתחום הניהול הגורסת שניתן לנהל באופן מדעי) והלאה. גישות אלו גרסו כי יש דרך נכונה לעשות דברים, ואנשי המקצוע הם שיקבעו אותה.

• מי יגן על הג'ינג'ים? – על עריצות הרוב, דיקטטורה ושחיקה דמוקרטית

• מי יגן על הג'ינג'ים? – עיקרון ההפיכות, מחיר השינוי וההתחרות על תמיכת המיעוט

• מי יגן על הג'ינג'ים? – מדוע נוח יותר להשיג שינוי חברתי דרך בית המשפט?

• מי יגן על הג'ינג'ים? – מדוע בתי המשפט הם כלי גרוע לביצוע שינויים חברתיים ומשטריים משמעותיים?

• מי יגן על הג'ינג'ים? – "הטריבונל המכובד"

בספרו The Profession of Arms מ-1983 טען הגנרל הבריטי ג'ון האקט כי הגישה הניהולית-הטכנית שעלתה בשנות החמישים השפיעה לרעה על הצבא האמריקאי "במה שנראה כמעט כניסיון להחליף את המנהיגות בניהול", כתוצאה של "האופי האמריקאי וההצלחה העצומה של הגישה הלאומית [האמריקאית] לתעשייה". נראה שדבריו נכונים לעוד אומות ולעוד תחומים. אמנם, האקט דיבר על גישה ניהולית, אבל לא ארך הזמן עד אשר הגישה הניהולית גם היא נכנסה לתחומים ערכיים. אנשי המקצוע יודעים לא רק את הדרך הנכונה לעשות דברים, אלא מה הם הדברים שנכון לעשות.

הגישה המשפטית הקלאסית גרסה שתפקידו של בית המשפט הוא לאכוף כללים ופרוצדורות. "אינני חופשי לשקול את מידת הצדק שבחוק" הסביר השופט אוליבר וונדל הולמס לפני כמעט מאה שנה (Untermyer v. Anderson). לעומת זאת, כיום רווחת הגישה המשפטית הגורסת שתפקידו בית המשפט לזהות ערכים ראויים ולאוכפם על הציבור. זיהוי של זכויות יסוד והגנה עליהן הם חלק מתמשך מהחובה השיפוטית לפרש את החוקה, הסביר השופט אנתוני קנדי, אך "אחריות זו 'לא צומצמה לשום נוסחה'" (Obergefell v. Hodges).

שלטון השופטים

ביקורת שיפוטית שבה השופטים בודקים האם גופי שלטון פעלו בהתאם לכללים שנקבעו על ידי נבחרי העם אינה דומה לביקורת שיפוטית שבה השופטים קובעים מהם הערכים הראויים למדינה, האם חוק מסוים מתאים לאותם ערכים והאם החלטה מנהלית היא "סבירה" על פי ערכיהם. הביקורת השיפוטית ממוקדת הערכים מושפעת מתפיסה שבה זכות הבחירה האוניברסלית ושלטון העם אינם הבסיס לדמוקרטיה, אלא הסכנה לדמוקרטיה, והדרג הלא נבחר – אנשי המקצוע – חייב להגן על הדמוקרטיה מפני העם.

ביטוי קיצוני לגישה זו אפשר למצוא כבר במאמר שכתב פרופ' יוסף אדרעי, חודשים ספורים אחר פסק דין בנק המזרחי, לפיו בית המשפט העליון הוא מנהיגות רוחנית הבאה להדריך את העם הנבער, לשפרו ולאתר את עקרונות העל הנכונים עבורו:

"הרשות השופטת אינה משמשת רק בתפקיד פסיבי של הבנת רוח העם, כי אם גם בתפקיד של מנהיגות רוחנית. הרשות השופטת קוראת וחשה את רוח העם אך גם מקרינה עליה, משפרת אותה ומנסה להעלותה לרמות גבוהות יותר. הרשות השופטת מסננת את הלכי הרוח, מתעלמת מן הרוחות הרעות ומרוממת את הטובות. הרשות השופטת בכשרותה הגבוהה ביותר מאתרת את עקרונות העל, את הנחות היסוד של האמנה החברתית עליה מושתת החברה. בהיותה בלתי תלויה לא ברצונו המיידי והפופוליסטי של הבוחר ולא ברשות המבצעת, היא משמשת בתפקיד הנביא" (יוסף אדרעי, "מהפכה חוקתית: האומנם?").

מהטקסט התיאולוגי המרשים הזה ברי שהתיאוקרטיה של הרשות השופטת, ובית המשפט העליון בראשה, לא יכולה להיות כפופה לעקרונות כמו שלטון העם, שלטון החוק והפרדת הרשויות, אשר רלוונטיים רק לרשויות שלטון חילוניות. אבל למי שמודאג מכך שהעדר איזונים ובלמים יביאו את המנהיגות הרוחנית של שופטי העליון להידרדר מדרגת הטוב העליון בו היא מצויה עתה לרמות ארציות יותר, יכול להרגיע את ספקותיו המכרסמים. אמנם, נביאי ישראל החדשים אינם חסינים מפני טעויות, הסביר פרופ' אדרעי, אולם יש בלם מוסדי משמעותי על כוחו של בית המשפט העליון: "מטבע הדברים בית המשפט גם טועה וכנראה גם יטעה בעתיד ובשל כך – בין היתר – משלם המסים הישראלי מממן את שכרי, גם כדי שאלמד, גם כדי שאחקור וגם כדי שאשמש ככלב השמירה גם על בית המשפט העליון".

כמו כדי להוכיח את אותו כושר נבואי של משפטנים, חזה פרופ' אדרעי כבר ב-1996 שיגיע יום ובו יצטרך בית המשפט העליון לפסול חוקי יסוד. למרבה המזל יכולתו של מוסד זה לחוש את רוח העם שמה אותו מעל הכנסת, גם בכובעה כרשותו מכוננת, ומאפשרת לו לבטל חוקי יסוד בשם העם שהוא הריבון הפורמלי (גם אם לא הריבון המהותי):

"ביטולו של חוק-יסוד יהיה אפשרי רק על-ידי הריבון. רוח העם תקבע אימתי עבר הצורך להגן על זכות יסוד מסוימת. רוח העם תוכל לבוא לידי ביטוי באמצעות הרשות המכוננת, או אף באמצעות הרשות השופטת. כל חקיקה אחרת שתעמוד בניגוד לרוח העם לא תצלח. ואין צריך לומר, כי הרשות האמורה לחוש את רוח העם וכיוון נשיבתה היא, בסופו של דבר, הרשות השופטת".

ניכר שאדרעי לא מתאר רשות שופטת בדמוקרטיה שתפקידה לוודא כי הכללים נשמרים אלא רשות שלטונית עליונה המשמשת כפיו של העם הריבון אך היא טובה יותר מהעם הריבון ובפועל מצויה גם מעליו. ומתוקף תפקידה כריבון המהותי חובתה של אותה רשות שלטונית עליונה היא לקבוע את הערכים הנכונים עבור הריבון המצוי תחת שלטונה.

נשיא בית המשפט העליון לשעבר, פרופ' אהרן ברק הביע עמדות דומות כאשר קבע כי "העדר הצורך לעמוד לבחירה מחודשת מדי פעם בפעם, מאפשר לשופט לשקף את ה'אני-מאמין' הבסיסי של האומה, גם אם לאור אירועי השעה אין החברה נאמנה ל'אני-מאמין' זה" (אהרן ברק, פרשנות במשפט, כרך שלישי: פרשנות חוקתית).

ברק ואדרעי משקפים אפוא תפיסה מבית מדרשו של רוסו, לפיה ישנו "הרצון הכללי" (volonté générale), המייצג את הרצון האמיתי, המצפוני, הנקי מהטיות והשפעות זרות, של כלל הפרטים השותפים לאמנה החברתית (ז'אן-ז'אק רוסו, על האמנה החברתית). הרצון הכללי אמנם עלול לסתור את הרצונות הפרטיים של חלק מהפרטים בחברה, אך הוא עולה עליהם. ההיסטוריון יעקב טלמון טען שתפיסת הרצון הכללי עלולה להוביל דמוקרטיה למצב שכינה "דמוקרטיה טוטליטרית" כמו שקרה במהפכה הצרפתית כאשר תפיסה זו עמדה ביסוד שלטון הטרור של היעקובינים (יעקב טלמון, ראשיתה של הדמוקרטיה הטוטליטרית). אולם, ברק ואדרעי מצאו פתרון לסכנה שמהווה תפיסת הרצון הכללי לדמוקרטיה הליברלית, משום שלשיטתם השופטים הם אלו המכירים את רוח העם ואת ה-"אני מאמין" הבסיסי של האומה – כלומר הרצון הכללי האמיתי – בעוד העם ונבחריו הם בעלי רצונות פרטיים הכפופים להטיות ואינטרסים. לפיכך, תפקיד השופטים הוא לשמור שהעם לא סוטה מהרצון הכללי שלו גם אם העם מחליט באמצעות נציגיו לסטות מרצון זה.

אהרן ברק: "העדר הצורך לעמוד לבחירה מחודשת מדי פעם בפעם, מאפשר לשופט לשקף את ה'אני-מאמין' הבסיסי של האומה"

"כעין דיקטטורה שיפוטית"

במערכת שבה תפקידו לאכוף כללים ופרוצדורות, כוחו של בית המשפט העליון שונה לגמרי מאשר במערכת שבה תפקידו הוא להכתיב ערכים. בריאיון לארי שביט בשנת 2000, העביר נשיא בית המשפט העליון בדימוס משה לנדוי ביקורת יוצאת דופן בחריפותה על על גישת בית המשפט כמייצג את "רוח העם" וערכיו (ארי שביט, "מדינה על הטיטאניק: ראיון עם משה לנדוי").

על ברק שכיהן אז כנשיא בית המשפט העליון אמר לנדוי כי הוא "לא השלים ולא משלים עם המקום הראוי שצריך להיות לבית המשפט בין רשויות המשטר שלנו". כששביט שאל אותו האם היעד של ברק הוא להשליט את המשפט על כל תחומי חיינו, השיב לנדוי "לא להשליט את המשפט, אלא להשליט ערכים מוסריים מסוימים כפי שהם נראים לו. וזו כעין דיקטטורה שיפוטית שאינה נראית לי כלל".

לאורך הריאיון שב לנדוי ותיאר את התמורה מבית המשפט העליון הישן לבית המשפט העליון הברקיסטי ואת ההתנגדות הציבורית שתמורה זו עוררה: "אפלטון בספר המדינה שלו הציע להעניק את השלטון במדינה לשכבה של חכמים שקיבלו חינוך מיוחד לצורך זה. לעתים נדמה לי שרוב השופטים בבית המשפט העליון מעמידים את עצמם בערך במצב כזה של שלטון החכמים. אבל בעיני המגמה הזאת איננה נכונה. קודם כל מפני שהשופטים מקבלים על עצמם תפקיד שהם לא מסוגלים למלא. שהם לא הוכשרו למלא אותו. כי הם הוכשרו לשפוט, לא לשלוט. אבל מעבר לכך יש פה כרסום ברעיון של הפרלמנט כריבון. יש פה הצבה של בית המשפט מעל הפרלמנט... לבית המשפט ולאותם שופטים ההולכים עם אהרן ברק יש גישה מסוימת לשאלות המעסיקות את הציבור. לנשיא ברק יש תפישה משלו בנוגע למה שהוא מכנה ערכי העומק של החברה הישראלית. אבל התפישה הזאת של ערכי העומק של החברה הישראלית היא בעצם מה שאהרן ברק מאמין בו ברגע מסוים. ובעוד שנה זה בכלל יכול להשתנות. ומה שחמור לא פחות הוא, שערכי העומק שבהם מדובר הם בעצם ערכי העומק של מגזר מסוים בציבוריות שלנו. ולכן כאשר בית המשפט מדבר בשמם ופוסק בשמם הוא חורג מהניטרליות שלו ומעורר התנגדות... השופטים של בית המשפט הישן לא העמידו את עצמם כמורי הדור. לא חשבנו שתפקידנו ללמד את הציבור ערכי יסוד או ערכי עומק של מוסר פרטי וציבורי. אין זה אומר שלא הקדשנו תשומת לב לערכים. אין זה אומר שלא היתה לנו פסיקה ערכית. אבל ידענו את המגבלות של סמכות בית המשפט. והקפדנו על כך שמה שבית המשפט קובע בנוגע לערכים ינבע הנושאים שהובאו לפניו".

ברק אדרעי ולנדוי, הבינו לפני שנים רבות את הכיוון המשטרי אליו מוביל בית המשפט העליון, רק שהראשונים סברו שזה המצב המשטרי הראוי, או אפילו האפשרות הראויה היחידה, ואילו לנדוי ראה בכך אסון משטרי וחברתי שאסור להגיע אליו. הבדלי הגישה בין משפטנים אלו שבים ומשתקפים ביתר שאת בוויכוח בו משתתף הציבור הישראלי כולו היום – מי צריכה להיות הרשות השלטונית העליונה שבסמכותה להכתיב ערכים דרך קביעת הנורמה השלטונית העליונה?

שאלה זו התעוררה תכף לאחר פסק דין בנק המזרחי ובשנים האחרונות הפכה חשובה יותר, לאחר שבית המשפט העליון הסמיך עצמו לפסול גם חוקי יסוד ולחוקק נורמות על-חוקתיות מעל חוקי היסוד. אולם, בעקבותיה התעוררה שאלה נוספת – מה יקרה אם בית המשפט העליון יכריז בגלוי על עליונותו המשטרית המוחלטת, למשל בפסילת חוק יסוד, והכנסת והממשלה יסרבו לקבל זאת, למשל בהכרזה על פסק הדין כבטל מיסודו (void ab initio)?

משה לנדוי: "יש פה הצבה של בית המשפט מעל הפרלמנט"

נבחרי העם נגד בחירי העם

האפשרות שהרשויות הנבחרות יעזו להנהיג מרד דמוקרטי כנגד ההנהגה הרוחנית של בית המשפט העליון החדש, הטרידה את מנוחתו של ברק, שנים רבות לפני הרפורמה המשפטית.

בשנת 2015 כאשר התראיין לד"ר דניאל בן-אוליאל ויובל יועז התייחס ברק למקרה בו הממשלה לא תיענה להוראה של בג"ץ: "עוד לא ראיתי מקרה אחד שבו הממשלה באה ואמרה 'הבג"ץ אמר כך, אבל אני אנהג אחרת', בבחינת הכלבים נבחו אך השיירה עוברת. שואלים אותי: מה יהיה כאשר ראש הממשלה, או מי שזה לא יהיה בראש הרשות המבצעת, יגיד שצו של בג"ץ אינו חוקי ואין כוונה לקיים אותו? תשובתי: זו מהפכה, זה פוטש. ומי שיכריע בפוטש הם הטנקים. אם הרמטכ"ל יפקוד לשלוח טנקים להגן על בית המשפט, ייגמר העניין בדרך אחת, ואם הוא ישלח את הטנקים להגן על הממשלה, אזי העניין ייגמר בדרך אחרת. מה שנשאר לשופט לעשות אם הרמטכ"ל שולח טנקים להגן על הממשלה זה להתפטר. לא הגענו לזה" (דניאל בן-אוליאל ויובל יועז, "היועץ המשפטי לממשלה – דברי ימי המחלוקת: שיחה עם אהרן ברק").

גם כיום עדיין לא הגענו לזה, אבל ייתכן שאנחנו מתקרבים והולכים. אז מה באמת יקרה אם הכנסת ו/או הממשלה יסרבו לציית לפסק דין של בג"ץ? ובכן, למרות תחזיתו העגומה של ברק בהחלט ייתכן שהסוגייה תיפתר ללא קרבות שריון בתווך שבין בית המשפט העליון לבין משכן הכנסת. הרי בעבר כבר היו מקרים בהן הרשויות הנבחרות סירבו לציית להוראה של בית המשפט. כך, למשל, הסירוב של ממשלת ישראל למלא את הצו שהוציא בית המשפט ב-1951 לאפשר לעקורי איקרית ובירעם לשוב לביתם. זכור גם סירובו של יושב ראש הכנסת שלמה הלל למלא את פסק הדין של בג"ץ שהורה לו להניח את הצעות החוק הגזעניות של חבר הכנסת מאיר כהנא על שולחן הכנסת. גם כאשר בג"ץ פסל את החלטת ועדת הכנסת שלא להסיר את חסינותו של חבר הכנסת מיכאל גורלובסקי והורה להחזיר את הסוגייה להצבעה, עמדה ועדת הכנסת על שלה ושבה והצביעה נגד הסרת החסינות. בכל מקרים אלו נמצא פתרון – או שלא נמצא פתרון, והחיים המשיכו – בלי התערבות הצבא במחלוקת.

חוסר ציות לפסקי דין אינו תופעה שהומצאה בישראל. לפני כמאתיים שנה, כאשר בית המשפט העליון של ארצות הברית, בהנהגת נשיאו רב העוצמה ג'ון מרשל, הורה לבטל חוק מסוים של מדינת ג'ורג'יה בשל היותו לא חוקתי, מדינת ג'ורג'יה כמו גם נשיא ארצות הברית דאז, אנדרו ג'קסון, שהתנגדה לפסיקה, בחרו שלא לאכוף אותה. בעקבות סירובו של נשיא ג'קסון לאכוף את הפסיקה, מיוחסת לו האמירה האפוקריפית "ג'ון מרשל החליט, עכשיו שהוא יאכוף זאת". בזמן מלחמת האזרחים החליט הנשיא אברהם לינקולן להשעות את צו הביאס קורפוס המעוגן בחוקת ארצות הברית. כאשר בית המשפט הפדרלי פסק שהסמכות לעשות זאת היא של הקונגרס ולא של הנשיא, לינקולן בחר להתעלם מפסק דין זה.

דרך סטנדרטית יותר לעקוף פסק דין היא לקבוע את הנורמה מחדש. כך עשה יושב ראש הכנסת הלל כאשר הביא לשינוי תקנון הכנסת כדי שסמכותו תאפשר לו לא להניח את הצעות החוק של הרב כהנא על שולחן הכנסת.

למרות שסביר להניח שאי ציות לפסיקת בית המשפט העליון לא יוביל להתערבות של הטנקים כפי שברק חזה, התפיסה שהוא הביע לגבי עימות בין רשויות מלמדת על גישה משונה מאוד ביחס לדמוקרטיה. ראשית, העם אינו פקטור כלל בתפיסתו של ברק. המחלוקת היא אך ורק בין גורמים מוסדיים בעלי כוח. השאלה מי הסמכות העליונה במדינה היא, לשיטתו, סוגיה שהריבון – העם – אינו בעל שום אמירה והשפעה לגביו, ולכן נדרשת הכרעה צבאית בין הגורמים המוסדיים החלוקים. שנית, אם הרמטכ"ל ישלח טנקים נגד הממשלה והכנסת כדי לכפות עליהן ציות לצווי בית המשפט העליון, הרי השימוש בכוח צבאי כדי לכפות את רצון השופטים על נבחרי הציבור הוא החרבה של הדמוקרטיה יותר מאשר כל מאבק חוקתי בין רשויות. וכפי שהדוגמא הטורקית מלמדת אותנו, גם במקום בו ניתנה לצבא סמכות חוקתית לבצע התערבות צבאית כדי "להציל" את הדמוקרטיה מפני בחירת העם, אפשר לומר בוודאות שההתערבות לא הובילה למשטר ליברלי הממוקד בזכויות אדם.

לאמיתו של דבר, עלייתו של האקטיביזם השיפוטי הרדיקלי בארצנו – זה שביקש לקבוע עליונות ערכית ומשטרית של בית המשפט העליון על הרשויות – הייתה אפשרית רק משום שהציבור הישראלי היה דמוקרטי מספיק, חשדני מספיק כלפי נבחרי הציבור ורוחש אמון מספיק כלפי בית המשפט. רק שילוב התנאים הזה אפשר לציבור לקבל – מי ברצון ומי בחירוק שיניים – פסילת חוקים על ידי בית המשפט כאשר סמכותו לעשות זאת לא ניתנה לו באופן מפורש על ידי הכנסת ולא התבססה על עליונות נורמטיבית שנתנה הכנסת לכלל חוקי היסוד. האם הסכמה זו תחזיק מעמד אם בית המשפט יפסול חוק יסוד על בסיס הסמכה עצמית ויקבע נורמות על-חוקתיות מעל חוקי היסוד כאוות נפשו? ובכן, ייתכן שגישה זו תצליח להביא עלינו לרעה את חזונו האפוקליפטי של הנביא ברק אודות בית המשפט עליון הנשען על כידוני הצבא.

יתר על כן, האקטיביזם שמתיימר להגן על הליברליזם מפני הדמוקרטיה, תורם, לדעתי, תרומה משמעותית לצמיחתן של מגמות הדה-ליברליזציה שהוא אמור להגן מפניהן. הרי התנגדות ציבורית לאקטיביזם שיפוטי עמדה ביסודם של תהליכי דה-ליברליזציה במדינות אחרות (כך, למשל, בהונגריה). אפשר לתמוה כיצד כל אלו המתלוננים על "גירעון דמוקרטי" במערב לא שואלים את עצמם כיצד המזור שהם מציעים לבעיית הגירעון הדמוקרטי הוא עוד מאותו דבר שלא הצליח לפתור בעיה זו מלכתחילה, ואולי אפילו תרם ליצירתו. יש לציין שצמיחת מגמות אנטי ליברליות בדמוקרטיות ודאי מושפעת מגורמים רבים שאינם קשורים לאקטיביזם שיפוטי רדיקלי, כגון מחלוקות פוליטיות עמוקות, שסעים חברתיים, קיטוב אידיאולוגי ועוד. אבל בניגוד לאקטיביזם שיפוטי רדיקלי שמיושם על ידי קומץ קטן של אנשים שהגיעו לתפקיד שיפוטי נישא, מחלוקות פוליטיות, שסעים חברתיים וקיטוב אידיאולוגי הן תופעות חברתיות הנוצרות בקרב העם.

החוקה והג'ינג'ים

כל עוד אין הסכמה גורפת מהם הערכים המאחדים את רוב רובו של הציבור בישראל, התקווה של רבים שתכונן חוקה במהרה בימינו היא כפי הנראה, תקוות שווא. אמנם, ייתכן שתיקבע חוקה (או למצער חוק יסוד: החקיקה) ברוב של 61 או קצת יותר, ואולי אף ברוב רגיל, אבל החברה הישראלית כבר לא מצויה בימי התום של חוקי היסוד של 1992, וסביר להניח שמהלך כזה יביא לתגובת נגד פראית למדי בהמשך.

אם תושג הסכמה רחבה, אז חוקה שתכונן בישראל תוכל להתקבל ולזכות ללגיטימציה חברתית ודמוקרטית. ואם לא תושג הסכמה כזו, יהיה זו ניסיון של מי שמחזיק ברוב מקרי לקבע את הערכים שלו ולמנוע כל שינוי לאחר מכן – כלומר, הפעלה של עריצות הרוב. האם חוקה במחטף תוביל ליציבות ארוכת טווח? ספק גדול. הרי חוקה מעולם לא הייתה פתרון קסם דמוקרטי. רוב המדינות הלא דמוקרטיות בעולם יכולות להתגאות בחוקה, אך המשטר שלהן לא דמוקרטי. גם להונגריה ופולין שתומכי השלטון היוריסטוקרטי אוהבים להביא כדוגמאות להידרדרות של דמוקרטיות, יש חוקות ואפילו בית משפט חוקתי חזק, אך זה לא מנע את הידרדרותן הדמוקרטית. לעומת זאת, גם ללא חוקה פורמלית, הצליחה ישראל לעבור תהליך ברור ועקבי של דמוקרטיזציה וליברליזציה במשך 47 השנים שקדמו להכרזה של ברק בפסק דין בנק המזרחי על קיומה של חוקה בישראל, וכמובן שבריטניה וניו זילנד נטולות החוקה הפורמלית הן דמוקרטיות ליברליות לעילא ולעילא.

ומה עם הג'ינג'ים עימם פתחנו את סדרת מאמרים זו? ובכן, עם חוקה או בלעדיה, עם אקטיביזם יוריסטוקרטי או בלעדיו, ניכר שגם בעתיד הנראה לעין אין להם סיבה מיוחדת לדאגה שמא הרוב יחליט לחוקק חוק שצריך להרוג את כל הג'ינג'ים – לפחות לא כל עוד הם חיים בדמוקרטיה.