עקרונות השיטה הדמוקרטית המודרנית – האמנה החברתית ומעגל המשטרים

בתמונה פסל של פוליביוס, וינה

במאמר הקודם דנו ב-"מצב הטבע" וראינו כי באופן פרדוקסלי, אף ששלטון מטבעו מגביל את החירות של הפרטים הכפופים לו, קיומו מוצדק כיוון שהוא מאפשר יותר חירות ממה שהמצב "הטבעי" מאפשר.

"האמנה החברתית" – הסכמה והמונופול על השימוש בכוח

כדי לחדד את המוסריות של "שלטון", פילוסופים פוליטיים טוענים שקיומו מבוסס על הסכמת הפרט להישלט, וזאת כהתפתחות של "האמנה החברתית" אותה מאמצים בני האדם כמזור לחוליי "מצב הטבע". "האמנה החברתית" נוצרה כאשר בני אדם התכנסו יחד וויתרו באופן הדדי על חלק מהזכויות הטבעית שלהם, ובייחוד על הזכות הטבעית שלהם להפעיל אלימות האחד כלפי השני. כך נוצרת קהילה פוליטית כאשר קבוצת אנשים הסכימה לרכז בידי איש אחד (למשל, מלך) או בידי התכנסות אנשים מסוימת (למשל, פרלמנט), את הזכות הטבעית שלהם למשול בעצמם. וכאשר מקובל על קבוצת האנשים שהשימוש בכוח כפוף לרצונו של שחקן בודד (ולא משנה אם מדובר במלך או בפרלמנט), פערי הכוחות בינו לבינם מאפשרים לו לכפות את "כללי המשחק" על כל חברי הקבוצה.

את מי שמפעיל את הכוח (הריבוני) הזה נהוג להגדיר "ריבון" (Sovereign). הראשון והחשוב בין הכללים, שכל ריבון חייב לקיים תמיד, הוא בלעדיות השימוש בכוח ובכפייה. בלעדיות כזו מצמצמת את הסיכון המיידי לאלימות בין אזרחים ומעניקה לריבון יכולת להכניע אזרחים המפירים את האיסור על שימוש באלימות. באופן זה מבטיח הריבון רמת חירות עדיפה ביחס למצב הטבע. זו ההצדקה הראשונית לקיומו.

צמצום האלימות בין האנשים, מנמיך את רמת האיום הקיומי ולפיכך מגדיל את טווח הסיכונים שיכול כל פרט לקחת במסגרת שיתופי פעולה. יותר קל לחתום על חוזה ולעמוד בו, כשיודעים שיש מי שיעניש את המפר על פי החוקים שנקבעו. ככל שהחוקים הוגנים ונהירים יותר, שוררת במדינה וודאות גדולה יותר ומתאפשרת חירות גדולה יותר להתפתחות וצמיחה.

הבעיה, כפי שהסביר לורד אקטון לפני זמן רב, היא שכוח משחית. אנחנו חייבים לרכז הרבה כוח בידיו של הריבון כדי שהסיכון שאנחנו מהווים אחד לשני באופן טבעי יפחת, אבל השליטה הבלעדית של הריבון בכוח, יוצרת בעיה קשה חדשה, שכן הגבלת הרצונות של הריבון עצמו הופכת למשימה בלתי אפשרית (כל עוד אין כוח נגדי שירסן את כוחו). כוח מוחלט, הוסיף הלורד אקטון, משחית באופן מוחלט.

"מעגל" המשטרים

לפני כ-2,500 שנה נוצרה בקרב הפילוסופים היוונים התפיסה של "מעגל" (Kyklos) המשטרים. בחיבורו הידוע "הפוליטאה" (ידוע בעברית בשם "המדינה" או "הרפובליקה"), הציג אפלטון תפיסה כי גם משטר רצוי כמו זה שהציג בחיבורו, יעבור תהליך של הדרדרות משטרית: בחיבורו "פוליטיקה", הרחיב אריסטו את תפיסת חמשת המשטרים אל מורהו. אריסטו טען שיש שש צורת משטר, המתחלקות לשלושה סוגים, כאשר בכל סוג יש צורת משטר "נכונה" וצאת משטר שהיא "סטייה" מהצורה הנכונה: שלטון יחיד – מלוכה (נכון) וטיראניה (סטייה); שלטון המעטים – אריסטוקרטיה (נכון) ואוליגרכיה (סטייה); שלטון הרבים – פוליטאה, שאפשר לתאר כצורת משטר מעורבת המורכבת משילוב מוצלח של אוליגרכיה ודמוקרטיה הכפוף לשלטון החוק (נכון) ודמוקרטיה (סטייה). כמאתיים שנה לאחר מכן הציג ההיסטוריון היווני פוליביוס בחיבורו "היסטוריות", גרסא של תפיסה זו, לה קרא "מחזור" (anacyclosis) המשטרים.

כפי שאפשר להבין, אפלטון ואריסטו לא התלהבו במיוחד מהדמוקרטיה הישירה שהייתה נהוגה באתונה בשיאה. להערכתם זכתה דווקא שיטת המשטר שהייתה נהוג בספרטה משום שזו הייתה שיטה מעורבת ששילבה יסודות של מונרכיה, אריסטוקרטיה ודמוקרטיה. פוליביוס שיבח את שיטת המשטר של הרפובליקה הרומית על כך שהייתה שיטה מעורבת ששילבה בהצלחה יסודות מונרכיים, אריסטוקרטיים ודמוקרטיים. המלומדים היוונים סברו ששיטת המשטר המעורבת יציבה הרבה יותר משיטות לא מעורבות שכן היא לוקחת את המרכיבים הטובים מכל צורת משטר ואלו מאזנים האחד את השני. עקרונות השיטה המעורבת התגלגלו לתוך התפיסה המודרנית של דמוקרטיה ייצוגית על שלל צורותיה הרפובליקניות והפרלמנטריות.

נגה ארבל היא חוקרת מדיניות, בעלת תואר ראשון בממשל מהמרכז הבינתחומי הרצליה ותואר שני בלימודי ביטחון מאוניברסיטת תל אביב