עקרונות השיטה הדמוקרטית המודרנית – חירות, "מצב הטבע" והצורך בשלטון

בתמונה תומאס הובס

השיח הישראלי אודות שיטת המשטר הדמוקרטית הוא מאד מבלבל. בשיח הזה משמשים שלל קודים שאין הסכמה לגביהם ושנאמרים ללא הקשר. כך, למשל, יש הטוענים כי דמוקרטיה היא שיטה שבה "הרוב קובע" ואחרים טוענים שדמוקרטיה היא "הגנה על זכויות המיעוט". שיח זה מנסה לתמצת לרמה של ציוץ בטוויטר, דיונים פילוסופיים עמוקים שהחלו לפני אלפי שנים.

המונח "דמוקרטיה" הוא קידוד מתומצת של קונספטים מורכבים מאד הנוגעים לטבע האדם, החברה, החירות והשלטון ואם אנחנו לא מספרים את הסיפור המכונן המצוי מאחוריו, המשמעות שלו מתעוותת. בישראל, למשל, המשמעות המוסכמת היחידה שקיימת ביחס למילה "דמוקרטיה" היא שזו שיטת הממשל "הנכונה". אבל בהעדר ההקשר התיאורטי וההיסטורי, אנחנו לא באמת יודעים למה הדמוקרטיה עדיפה כשיטת ממשל ומה הופך אותה לכזאת.

אם אין הסכמה על משמעות המונח "דמוקרטיה", משיכות החבל בין שני צדדים הטוענים שהם "דמוקרטיים" הן מאמץ מיותר. בלי המשא הכבד של ההיסטוריה שלה, המילה היא מדבקה ריקה מתוכן. לכן, לפני שמנסים לנהל דיון על מאפיינים רצויים בדמוקרטיה, צריך קודם להבין את ה-raison d'etre של הדמוקרטיה. בלי הגדרה מוסכמת על יעדים משטריים, הדיון על האמצעים להשגתם הוא שיח חרשים עקר.

אז לפני שצוללים עמוק יותר לשאלות כגון מי צריך למנות את השופטים לבית המשפט העליון, איזה רוב צריך כדי לפסול חוק ומה צריך להיות משקלה של חוות הדעת של היועץ המשפטי לממשלה, ראוי שניתן את הדעת להצדקות של הרעיון הדמוקרטי ולהגדרותיו, וכך נעשה בסדרת מאמרים זו.

כדי להסביר את עליונותו של משטר מסוג מסוים על פני משטרים אחרים אנחנו צריכים מדד להשוואה. השאלה המכוננת של מדע המדינה היא אפוא: מה מצדיק את קיומו של שלטון בכלל?

זכויות היסוד האנושיות: שיוויון וחירות

בפתיח של הכרזת העצמאות של ארצות הברית מוזכרות שתי הנחות יסוד לגבי טבע האדם הבסיסי שמעוררות את הצורך להצדיק את עצם קיומו של שלטון. ההנחה הראשונה היא "שכל בני האדם נבראו שווים". ההנחה השנייה היא "שהבורא העניק להם זכויות מסוימות שאי אפשר לשלול מהם, וביניהן הזכות לחיים, לחירות ולרדיפת האושר". אם ננסח מחדש את ההנחה השנייה בלשון עכשווית יותר – אין הצדקה מוסרית טבעית להגבלה של אדם אחד, לשם טובתו של האחר או בשל רצונו של האחר.

היות שבני האדם הם יצורים חברתיים נוצרת מגבלה אוטומטית לעיקרון זה עם קביעתו: בחברה מוסרית, חירות צריכה להיות זמינה לכולם באופן שווה ולכן חירותו של כל אחד מוגבלת, לכל הפחות, לאי פגיעה בחירותו של אחר.

כיוון שאנחנו יצורים שווים אבל גם חברתיים, עם קביעת העיקרון הזה, נוצרת לו מגבלה אוטומטית: בחברה מוסרית, חירות צריכה להיות זמינה לכולם באופן שווה. חירותו של כל אחד מוגבלת לכן, לכל הפחות, לאי-פגיעה בחירותו של אחר.

חירות ב"מצב הטבע"

במאות השנים שקדמו להצהרת העצמות של ארצות הברית, שסימנה את תחילתו של העידן הדמוקרטי המודרני, דמיינו הפילוסופים הפוליטיים שהגו בהצדקות לקיומו של שלטון, "נקודת אפס" היסטורית תיאורטית, שהפשיטה כל פרט ממוסרות החברה שסביבו. במצב זה, המכונה "מצב הטבע" (State of nature), לא קיימים חוקים חקוקים וודאי שלא משטרים עם כוח כפייה, ויש חירות לאדם לפעול כפי שהוא מוצא לנכון.

"מצב הטבע" הוא מסוכן ולא יציב מעצם טיבו. באופן תיאורטי, "חיה ותן לחיות" אמור להיות כלל מוסכם והגיוני שממקסם את החירות של הפרט. אבל במצב הטבע, אין מניעה מוסרית או מחסום מוחשי גם בפני ביצוע פשעים כגון רצח, שוד ואונס. האיום הקיומי במצב זה, יכול לדחוף כל צד להתגונן מפני התקפה אפשרית באמצעות התקפת מנע, כלומר זהו מצב של מלחמה מתמדת. תומאס הובס תיאר זאת כמלחמה של כל אדם כנגד כל אדם.

למרות החירות הבלתי מוגבלת שקיימת לפרט במצב זה, בלי שלטון, במצב של מלחמת הכל בכל, יהיו חייהם של מרבית האנשים מאבק הישרדות יומיומי בו שולטים הכוח והניצול. "מצב הטבע", הקוסם לשוחרי חירות מבחינה תיאורטית, יאפשר בפועל מידה נמוכה יותר של חירות מזו שמאפשר כל שלטון, אפילו משטר עריצות לשיטתו של הובס, כיוון שהוא יכול לאכוף כללי התנהגות מוסכמים ובכך למנוע מלחמת הכל בכל.

ג'ון לוק וז'אן ז'אק רוסו שהגותם נכתבה עשרות שנים מאוחר יותר האמינו ששלום אפשרי גם ב"מצב הטבע" אף שגם הם זיהו צורך בהסדרה מכוונת של זכויות וגבולות גזרה בין אנשים, מעבר לזו שמאפשרים "חוקים טבעיים". גם לוק ורוסו האמינו שישנם משטרים שעשויים לשפר את רמת החירות האפשרית ביחס למצב הטבע האידילי יותר שתיארו, אף שבשונה מהובס, הצדקות אלו לא יחולו על כל משטר שהוא.

למרות השונות הבולטת בגישתם לטבע האדם, המדד שהפעילו כל השלושה להצדקה ובחינה של טיב השלטון הוא יכולתו לשפר את מידת החירות ממנה נהנים בני אדם ביחס למצבם "הטבעי" בלעדיו. לשון אחר, בשל הצורך המובנה לאזן בין החירויות של פרטים בחברה, חירות מוחלטת איננה אפשרית במבנים חברתיים. כללים חברתיים מוסריים הם אפוא אלגוריתם שמאפשר למירב האנשים, בחלק הגדול ביותר של הזמן, את רמת החירות הגבוהה ביותר האפשרית. בהתאם, אפשר לומר כי משטר שמאפשר חירות רבה יותר לפרטים רבים יותר הוא משטר מוסרי יותר.

נגה ארבל היא חוקרת מדיניות, בעלת תואר ראשון בממשל מאוניברסיטת רייכמן ותואר שני בלימודי ביטחון מאוניברסיטת תל אביב