מדוע למרות ההתנגדות העזה לרפורמה, הממשלה לא מפסיקה אותה?

הפגנה נגד הרפורמה המשפטית סמוך לבית המשפט העליון, 20 בפברואר 2023

חלק גדול מהמתנגדים לרפורמה המשפטית תוהים מדוע הממשלה לא מפסיקה אותה לחלוטין לנוכח ההתנגדות העזה שהיא מעוררת. הם טוענים (ובצדק) שבחברה הישראלית רווחות עתה תחושות של ייאוש עמוק ושל התפרקות כללית. לכן, הם מסבירים, הממשלה חייבת לעצור את הרפורמה כדי להרגיע את השטח. החלטת הממשלה להמשיך עם הרפורמה, נתפסת אפוא בעיניהם כטירוף הדעת.

שרשרת מסקנות זו של מתנגדי הרפורמה ממחישה היטב את הנקודה העיוורת המרכזית בגישתם. הם פשוט לא מצליחים לגלות הבנה לעמדה של תומכי הרפורמה. עם זאת, קשה להאשים את מתנגדי הרפורמה בחוסר אמפתיה לעמדתם של תומכי הרפורמה שכן הם בקושי נחשפים לעמדה זו.

מתנגדי הרפורמה שצורכים מידע מחדשות 12 או חדשות 13, מידיעות או מהארץ, כמעט ולא רואים את אנשים שהרפורמה קרובה לליבם. הם רואים בחדשות את המתנגד הטייס, את המתנגדת ההייטקיסטית, את המתנגד הלהט"ב ואת המתנגדת הפנסיונרית – כולם מבטאים את תחושות החרדה, חוסר האמון והכעס שלהם בהקשר של הרפורמה. היות שמדובר ברגשות כנים ואותנטיים הם מביאים את הצופה להזדהות עימם, אפילו כשרגשות אלו מלווים בטענות חסרות שחר. לעומת זאת, הם לא נחשפים כמעט בכלל לתומכי הרפורמה שיכולים להסביר מדוע הרפורמה חשובה להם כל כך ולא רק מהפן העקרוני אלא גם מהפן הרגשי. וזו לא מקריות. זו מדיניות. זו מניפולציה שמבצעים אמצעי התקשורת שמתנגדים לרפורמה על צופיהם וקוראיהם. אמצעי תקשורת אלו פועלים במרץ רב כדי למנוע ממתנגדי הרפורמה להיחשף לתומכי רפורמה מנומקים ומעוררי אמפטיה, פן חלילה ישמעו מהם משהו שיסכימו עימו.

וברגע שאין אמפטיה לצד השני – לא רק שאין הבנה לעמדתו אלא שאין אפילו רצון להקשיב לו. אין יותר שתי דעות בשיח, אלא יש רק דעה אחת, הדעה "הנכונה" של האנשים "הטובים" מול עדר מוסת שרוצה את כל מה שרע. ולמה זה? כי תומכי הרפורמה הם פונדמנטליסטים, הם פשיסטים, הם מרושעים.

כדי שהמתנגדים לרפורמה יבינו את מקורות התמיכה בה, צריך לנהל דיון לא רק על עקרונות משטריים אלא גם להאניש את תומכי הרפורמה ולדבר על תחושות החרדה, חוסר האמון והכעס שלהם.

בשבוע שעבר השתתפתי בוובינר מעניין שבמהלכו עלה אחד המאזינים – תומך רפורמה – וסיפר את הסיפור שלו, סיפור שהתחיל בהתנתקות. הוא תיאר כיצד כמפגין נגד מהלך ההתנתקות הוא גילה לתדהמתו שמערכות החוק והמשפט שאמורות היו לשמור על הזכויות שלו אל מול עריצות הרוב, התגייסו בלב חפץ כדי לסייע לדיכויו. רשויות האכיפה פעלו במרץ לדכא את חופש ההפגנה ואת חופש הביטוי שלו – ואף אחד לא הגן עליו. אפילו בית המשפט העליון לא בא לעזרת חבריו ולעזרתו. אז הוא הבין שהמערכת המשפטית היא פוליטית לגמרי ושהיא לא רואה בו אזרח הראוי לאותה הגנה שמקבל אזרח עם דעה אחרת. היא רואה בו אדם שצריך להשתיקו ושמותר, לשם כך, לפגוע בזכויות האזרח שלו. שם התחיל השבר שלו.

אבל זו לא רק ההתנתקות. החרדים, למשל, מרגישים כבר משנות התשעים שבית המשפט העליון מתנכל להם. הם רואים כיצד כל האמירות היפות של השופטים על "הגנה על מיעוטים" מתפוגגות כשזה מגיע למיעוט החרדי, וכיצד בית המשפט העליון מתאנה להם. גם אם לא מסכימים עם הכעס של החרדים על בית המשפט העליון – ואני לא מסכים איתו – אפשר בהחלט להבין כעס זה.

ויש, כמובן, את מחנה הימין. לאו דווקא מתנחלים, חרד"לים או אנשי ימין קיצוני אלא ימנים מתונים – רבים מהם חילונים או מסורתיים – שאיבדו כל אמון בבית המשפט העליון. אותם אנשי ימין מתונים לא מצליחים להבין איך שופטים עם אג'נדה פרוגרסיבית לוקחים לעצמם חירות לקבוע מדיניות בנושאים קריטיים כמו הגירה, ביטחון או כלכלה, תוך נטילת הכוח מנבחרי הציבור ללא שום הסמכה או הסמכה של העם הריבון ועל סמך עילות שרירותיות. למשל, כשהם קוראים שבג"ץ החליט להמציא עילת פליטות חדשה יש מאין, זה מרתיח אותם – ובצדק. בית המשפט לא אמור לקבוע מדיניות הגירה או לקשור למדינה את הידיים ולכפות עליה לקלוט מהגרי עבודה לא חוקיים.

חוסר האמון העמוק בבית המשפט העליון המשותף לציבורים נרחבים – ימנים, חרדים, דתיים, מסורתיים (אגב, גם ערבים) – הוא מסוכן ביותר. מתנגדי הרפורמה חווים כיום תחושת משבר מול הממשלה והקואליציה – וראו מה תחושה זו הובילה אותם לעשות. החששות והפחדים של מתנגדי הרפורמה מופרזים מאוד לדעתי, אך איני מפקפק בכנותם. אולם תחושות כאלו בדיוק היו מנת חלקם של ימנים, חרדים ודתיים מזה עשורים, וזאת למרות (שלכאורה) היו בשלטון. אמנם, הציבורים האלו כבר התרגלו במידת מה לטירוף היוריסטוקרטי – בכל זאת הם חיים איתו לא חודשים ספורים אלא שנים רבות – אבל כל פסק דין בו הם רואים את שופטי בית המשפט העליון עושים דין לעצמם ופוסקים לפי מה שמתחשק להם באותו רגע – זו עוד דקירה בלב ועוד לבנה שמתווספת לחומת חוסר האמון. מתנגדי הרפורמה הקוראים מאמר זה לבטח כעסו כששמעו איזושהי אמירה בעלמא של חבר הכנסת פינדרוס – אמירה שלא ייצא ממנה שום דבר קונקרטי. נסו אפוא להבין מה קורה לימני או לחרדי שרואה פעם נוספת כיצד השופטים הופכים את הרצון הפוליטי האישי שלהם לדין מחייב שפוגע בו באופן ממשי.

הרפורמה באה, בין היתר, לרפא את חוסר האמון של ימנים, חרדים, דתיים ומסורתיים במערכת המשפטית – על ידי שילוב בין ריסון כוחה של המערכת לבין הגברת הייצוגיות של ציבורים אלו בה. זהו נושא שמחנה הימין, על כל גווניו, תופס כבעל חשיבות ראשונה במעלה ולא במקרה הוא הפך להיות ספינת הדגל של הממשלה הנוכחית (וזאת למורת רוחו של ראש הממשלה שבעבר נמנע באופן מכוון מלעסוק בנושא זה ושאף סיכל כמה וכמה ניסיונות לריסון המערכת המשפטית). הרפורמה המשפטית-משטרית, שאפשר להתווכח על התיקונים שהיא מציעה, באה לגרום למחנה עצום ורב במדינה – אגב, מחנה שגם זכה בבחירות – להרגיש שהמערכת המשפטית לא פועלת נגדו דווקא.

ואז התחילה המחאה. והמחאה הייתה בעוצמות שאף אחד לא שיער שיגיעו אליהן ובדרכי התנגדות שאף אחד לא האמין שינקטו בהן. ורבים מתומכי הרפורמה – ואני ביניהם – הגיעו למסקנה שלנוכח ההתנגדות העזה צריך להשהות את הרפורמה ולחשב מסלול מחדש.

ומה שמתנגדי הרפורמה לא מבינים (או אפילו לא יודעים) זה שתומכי הרפורמה, שחשבו שסוף סוף מתחיל המהלך של התיקון המשטרי עליו חלמו, חוו אכזבה איומה ומפח נפש גדול כשהרפורמה נעצרה. רבים במחנה הימין חיכו במשך שנים ארוכות ולא קלות להזדמנות להשיב למכונם את האיזונים הדמוקרטיים שנרמסו על ידי ההשתוללות היוריסטוקרטית, וכשההזדמנות הזו סוף סוף ניתנה להם – על בסיס רוב מוצק בכנסת – שוב דרסו אותם ושוב לא כיבדו את ההכרעה הדמוקרטית כשהיא הייתה לטובתם.

ואם עד עכשיו חוו ימנים משבר אמון שהוגבל בעיקר למערכת המשפטית, חשבו מה הם מרגישים עתה. איך אמור להגיב מצביע ימין שמגלה לתדהמתו שהפעם לא הסתפקו בלסכל את חופש ההפגנה שלו, אלא ביטלו בפועל את ההצבעה שלו בקלפי? עצירת הרפורמה גרמה להעמקת הייאוש של אנשי ימין, שהחלו לחוש שהם אזרחים סוג ב' או נתינים שאין שום משמעות להכרעה דמוקרטית לטובתם. אם הם מפסידים בבחירות הם מאבדים את השלטון ואם הם מנצחים בבחירות הם לא זוכים בשלטון.

כאשר אזרחים אינם יכולים להשפיע על ההכרעות המרכזיות שמקבלת המדינה שלהם, הדבר עלול להוביל לתוצאות רעות מאוד מבחינה חברתית ופוליטית. ראו מה הרגשה כזו עוללה מבחינה רגשית למתנגדי הרפורמה, ונסו להבין מה מציאות כזו עלולה לעשות מבחינה רגשית לתומכי הרפורמה. נסו להבין איך סיכול הרפורמה גורם לתומכיה להרגיש.

הקואליציה מודעת היטב לרגשות של מצביעיה. חברי הקואליציה לא צריכים לראות חדשות כדי להרגיש את התסכול של המצביעים שלהם, כי אלו דואגים להבהיר להם זאת חדשות לבקרים. ומכיוון שהממשלה והקואליציה לא רוצות שהבוחרים שלהן ירגישו אזרחים סוג ב', הן חייבות להתייחס גם לרצונם, ולא רק לתביעותיהם של מתנגדי הרפורמה.

זו הסיבה מדוע הממשלה לא יכולה לעצור את הרפורמה, גם אם מאות טייסי מילואים יעזבו את צה"ל, גם אם ההסתדרות תצא לשביתה פוליטית וגם אם נשיא ארצות הברית לא מרוצה. יש פה עוד אזרחים מלבד מתנגדים הרפורמה, וגם לאזרחים האלו יש רגשות וגם באזרחים האלו צריך להתחשב. וזה חשוב יותר מתנודתיות של השקל מול הדולר ואפילו חשוב יותר מהזעם של מנכ"ל מודי'ס על נתניהו.

אדם בתוך עצמו הוא גר. וזה בסדר גמור. אולם, בשעת משבר כזו מתנגדי הרפורמה צריכים להבין שגם לצד השני יש רצונות ורגשות, ושגם הצד השני צריך לצאת מהמשבר הזה בלי שמשפילים אותו ובלי שרומסים אותו עד עפר. חקיקת צמצום עילת הסבירות – שהיא לא יותר מאשר פרס ניחומים נלעג – אמורה להראות לציבורים גדולים בעם שמרגישים שאין שום משמעות לבחירה שלהם בקלפי, שגם הם חלק מחבר האזרחים.

אחרי שחוק צמצום עילת הסבירות עבר בכנסת, רבים ממתנגדי הרפורמה חשים נרמסים, וזאת למרות שהמחאה שלהם הצליחה לעצור רפורמה שזוכה לתמיכה של רוב הכנסת. לפיכך, לא צריכה להיות להם בעיה להזדהות עם תומכי הרפורמה שחשים בדיוק את אותה תחושה. ומתנגדי הרפורמה צריכים להבין שצריך להגיע לפשרה כלשהי לא רק בגלל שיש צורך דמוקרטי אמיתי בריסון היוריסטוקרטיה אלא כדי שגם הצד השני ירגיש שהאזרחות שלו נחשבת.

עו"ד דורון נחמיה, בעלים של משרד עורכי דין, ממייסדי קבוצת "נתיב בליכוד" וארגון הלובי "האינטרס שלנו"