שידורי המהפכה – שלטון הקואליציה ולא שלטון העם

חישבו על הפעם האחרונה שבה הייתם עדים לדיון מכובד, מעמיק וענייני של חברי הכנסת במליאה או בוועדות הכנסת. דיון בו נציגינו הנבחרים התפלמסו לשם שמיים וחידדו תפישות העולם. כל הצופה בדיוני ועדת החוקה, חוק ומשפט בחוקי המהפכה המשפטית, לא יכול להיוותר אדיש למציאות הפרלמנטרית העגומה בה אנו מצויים.

כל המעז לפצות פיו בהצעה לחיזוקה של הכנסת או לתיקון כשלים וליקויים בה יזכה לכינוי – "יוריסטוקרט" (ראו שמעון נטף, "מה להפיכה משטרית ייחשב? – על החרדה מפני שופט עם 'אג'נדה'"). זהו כינוי רווח בקרב מקדמי המהפכה המשפטית ותומכיה לכל מי שמתנגד לה או שמעז להציע רעיונות לחיזוק שלטון העם באמצעות נציגיו.

תכלית הביקורת הזו ברורה – לקשור בין ההתנגדות לחקיקה המהפכנית לבין התנגדות לכאורה לעקרון שלטון העם. וכך, כל הצעה לחקיקת חוק-יסוד: חקיקה או להרחבת מגילת זכויות האדם, או לחיזוק הכנסת במקביל לחקיקה המהפכנית המוצעת, מיד נתקלת בהתקפה פוליטית חמושה בנימוקים פסאודו-דמוקרטיים, כגון הטענה שמדובר בהסחת דעת ובאצטלה לגליסטית כוזבת המכסה על פוזיציה פוליטית. כלומר, במטרה לרוקן מתוכן כל ביקורת או הצעה לחיזוקה של הכנסת – נציגת העם הריבון – עושים תומכי המהפכה שימוש במונח השסתום העמום "יוריסטוקרטיה". השימוש הסיטונאי במונח זה זהה לשימוש במונח "משילות", מונח סל בפני עצמו שלתוכו אפשר לצקת שלל טרוניות וגוזמאות פופוליסטיות שבינן לבין פתרונות שיטיבו עם הדמוס בעולם האמיתי – קיים קשר רופף בלבד.

השימוש במונח "יוריסטוקרטיה" הוא יישום נוסף של שיטת הפרד ומשול בשיח הציבורי, בו "אנחנו העם" מוצב שוב ושוב מול "האליטה היוריסטוקרטית" שמנסה לחמוס לעצמה את השלטון. ואולם, תליית כל בעיותיה ותחלואיה של הדמוקרטיה הישראלית בבג"ץ וב-"יוריסטוקרטים" (ככל שאלה קיימים) משולה להדבקת פלסטר על עצם שבורה.

ישראל היא דמוקרטיה ייצוגית, קרי שלטון העם באמצעות נציגיו. עבור מקדמי המהפכה המשפטית, הביטוי "באמצעות נציגיו" ראוי לפרשנות מצומצמת בלבד. לשיטתם, די בכך שאזרח שלשל את פתק ההצבעה ונציג נבחר, והרי לנו – דמוקרטיה ייצוגית. עבורי, ועבור רבים ממתנגדי המהפכה, הביטוי "באמצעות נציגיו" פירושו מתן אפשרות אמיתית להביא לידי ביטוי את רצונו של העם בכנסת.

"הדמוקרטים" שמרבים לדבר בשבחי מימוש ריבונות העם באמצעות נציגיו, מתעלמים משלל ליקויים משמעותיים וכשלים מוסדיים בעבודת הכנסת: הפיקוח והבקרה הלקויים של הכנסת על עבודת הממשלה עקב היקף שליטתה של האחרונה בראשונה; קיומה של בעיית הנציג (Principal-Agent Problem) בקרב חברי הכנסת; כשלים מובנים בהליך החקיקה כגון העדר דרישת קוורום (מניין חוקי) בדיונים ובהצבעות בוועדות הכנסת ובמליאה, אפילו כשמדובר בחקיקת חוקי יסוד.

את התעלמותם מכשליו התפקודיים של הפרלמנט הישראלי, משעינים "הדמוקרטים" בעיקר על יכולתה של הכנסת לפזר את עצמה. כלומר, כאוס חוקתי הוא דמוקרטיה ייצוגית לעילא ולעילא לשיטתם של תומכי "שלטון העם".

משימות היסוד של הכנסת הן לחוקק חוקים ולפקח על עבודת הממשלה. תהליכים אלו מתבצעים בעיקר דרך העבודה בוועדות הכנסת. על מנת שחברי הכנסת יוכלו להתמחות ולצבור ניסיון בנושאי הוועדה, רצוי שכל חבר כנסת יכהן בוועדה אחת בלבד. אולם, רבים מחברי הכנסת מוצבים במספר ועדות וכך נוצרת חפיפה בשעות הדיונים שמטבע הדברים, מקשה על נוכחות בוועדות ומונעת השתתפות פעילה בדיונים הנערכים בהם (ראו, גונן אילן, "דרישת קוורום – דיון והצעה לשינוי"). כך, למשל, בדיון שהתקיים ב-4 ביולי 2023 בוועדת החוקה, חוק ומשפט, בתיקון החקיקתי רב החשיבות בעילת חוסר הסבירות, היה צריך חבר הכנסת מהקואליציה, אריאל קלנר, לצאת באמצע, ללכת לוועדה אחרת, להצביע שם, ואז חזר להמשך הדיון בוועדה. כך לא ניתן לפתח דיון רציני (פרוטוקול מס' 114 מישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט בכנסת ה-25, 4 ביולי 2025).

בוועדת החוקה חברים כיום 16 חברי כנסת (כולל יושב ראש הוועדה) אך ברבים מהדיונים שנערכו ברפורמה המשפטית – חקיקה חוקתית מהחשובות שהיו בהיסטוריה של מדינת ישראל – נכחו רק כמחצית מחברי הוועדה, כאשר לעיתים תכופות נמנע מהם לנכוח בה עקב המחויבויות הפרלמנטריות האחרות שלהם. כיצד הפגם הדמוקרטי הזה לא מעורר את חמתם של תומכי "ריבונות העם"?

כל המעוניין להבין את עומק השבר הפרלמנטרי בישראל מוזמן לצפות בדקה אחת מדיוני ועדה רנדומלית. זה זו ממחישה הן את הנוכחות הדלה של חברי הכנסת בוועדות הכנסת (בעיקר של חברי קואליציה), הן את האיכות הנמוכה של הדיונים בוועדות, והן את הפיקוח הלקוי של הכנסת על עבודת הממשלה.

שר האנרגיה @Israel_katz הגיע היום לדיון בועדת קרן העושר. נואם נאום, מנכל משרדו מציג מצגת, בזמן שנציגי ארגונים ממתינים בסבלנות לזמנם לשאול שאלות. ואז הוא פשוט קם והולך, ויו״רית הועדה עוד מודה לו. חוסר הבנה מוחלט של תפקידו כנבחר ציבור, וחוסר הבנה כללי שתפקיד הכנסת לפקח על הממשלה: pic.twitter.com/aIgt1FUNe2

— לינור דויטש (@LinorDeutsch) July 4, 2023

משזוהי המציאות הפרלמנטרית, אל לנו להיות מופתעים שחברי הכנסת יעדיפו להשקיע את זמנם בפעילות שלהערכתם שתפיק עבורם את התשואה הפוליטית המקסימלית בניסיון לשוב והיבחר – כלומר, להיכנס לוועדה, לעורר אנדרלמוסיה, לתעד את המהומה, להוסיף כתוביות ולצייץ זאת ברשתות החברתיות.

בלאגן רציני מה שקרה פה בוועדת החוקה. חכ הרצנו קפץ על השולחן צועק לכיוונו של רוטמן. מלינובסקי פרצה בבכי pic.twitter.com/5qhuNFZh8Z

— amir ettinger - אמיר אטינגר (@amirettin) February 13, 2023

לא זאת בלבד, עצמאותו של חבר הכנסת הטיפוסי מוטלת בספק, ודאי הוא שייך לסיעה בקואליציה, שכן שום הצעת חוק שלו לא תעבור אלא אם חכמי הממשלה, היינו ועדת השרים לענייני חקיקה, יעשו עימו חסד (ראו גיל ברינגר, "הממשלה המחוקקת"). ומדוע שחברי הכנסת מהקואליציה יקדישו ולו זמן מינימלי להשתתפות אקטיבית בדיונים בוועדות הכנסת אם הרוב הקואליציוני מובטח ואין להם מה להרוויח פוליטית משיתופי פעולה עם חברי כנסת מהאופוזיציה?

מהאמור לעיל עולה שמקדמי המהפכה המשפטית לא באמת מתכוונים לחזק את שלטון העם כי אם לחזק את שלטון הקואליציה. בהקשר זה חשוב לשוב ולהזכיר כי הקואליציה ששולטת בכנסת, נשלטת באופן קרוב לאבסולוטי על ידי הממשלה.

אין להתפלא שאמון הציבור בכנסת נמצא בשפל חסר תקדים.

אמון הציבור בכנסת בין 2003 ל-2022, מתוך מדד הדמוקרטיה הישראלית של המכון הישראלי לדמוקרטיה

למרבה הצער, איש ממקדמי המהפכה המשפטית לא מעוניין בייצוגיות במובנה הרחב, העמוק והדליברטיבי, אלא רק בייצוגיות במובנה הצר ביותר – נוכחות – וגם זה אך עבור הצבעה בוועדות ובמליאה ולא עבור קיום שיג ושיח פרלמנטרי פורה. לכל הפחות, מצופה היה שתומכי המהפכה יקדמו ולו בדל של הצעה לחיזוקה של הכנסת כמו, למשל, דרישת קוורום בדיונים ובהצבעות בוועדות הכנסת ובמליאה, הגדלה נומינלית של מספר חברי הכנסת, הגדלת מספר העוזרים הפרלמנטריים של כל חבר כנסת, קביעת מגבלות זמן על חקיקה, יצירת מנגנון השעיית חקיקה וכיוצא באלו (ראו גונן אילן, "הכנסת – הרשות שנשכחת בשיח החוקתי ושתי הצעות לחיזוקה").

מבעד למסך העשן של תיוג מתנגדי המהפכה המשפטית כ-"יוריסטוקרטים" אפשר להבחין בסיבה האמיתית להתנגדות לכל הצעה לחיזוקה של הכנסת, לחקיקת חוק-יסוד: חקיקה או להרחבת מגילת הזכויות והיא – שאיש מתומכי המהפכה לא מעלה בדעתו שיום יבוא ותבחר כנסת שתשביע ממשלה שלא לרוחו. סברה זו נסמכת על רוח התקופה ועל תהליכים סוציולוגיים ודמוגרפיים בחברה הישראלית שמצביעים על מגמה ברורה למדי. ואם המגמה ברורה, מדוע שנבחרי הציבור שירוויחו ממנה ירצו לתקן את הכשלים הפרלמנטריים הקיימים אם התיקון עשוי להגביל אותם בעתיד?

כיום, כשאנו מצויים בעיצומו של רגע הכרעה חוקתי, אין לנו אלא להתעצב על כך שקואליציה זו, כמו גם קודמותיה, פועלות אך רק על בסיס פוזיציה פוליטית תוך התעלמות מליקויים דרמטיים בשיטת המשטר הישראלית. והכול ארוז ועטוף בגוזמאות כגון "העם הוא הריבון", כשבפועל מתקיים קשר רעוע בין הבוחר לנבחר, מה גם שהקואליציה כיום, עקב שיטת הבחירות הנהוגה כאן, מייצגת רק 48 אחוזים מכלל קולות הבוחרים.

בסופו של יום, ניהול שיח של הפרד ומשול נוסח "יוריסטוקרטים" מול "דמוקרטים" לא יכול לכסות על כך שבעיות הליבה בשיטת המשטר הדמוקרטית בישראל לא החלו בשנות התשעים בהינף קולמוסו של שופט מסוים, ולא בדיונים על חוק יסוד כזה או אחר, אלא נוצרו הרבה קודם לכן. אמנם, צריך להגיע להסכמות על תיקונים חיוניים ברשות השופטת, אך אלה לא מבטלים כהוא זה את הצורך בעריכת תיקונים חיוניים גם ברשויות הנבחרות – בעיקר בעבודת הכנסת – וזאת כדי לחזק את הדמוקרטיה הייצוגית שלנו, למען כולנו.

גונן אילן הוא עו''ד וסטודנט לתואר שלישי במשפטים באוניברסיטת בר-אילן