הפתרון הדמוקרטי לאיוש הוועדה לבחירת שופטים

מצדדי הרפורמה המשפטית טוענים שלנוכח כוח הווטו של שופטי בית המשפט העליון ובשל ניגוד העניינים המובנה של חברי לשכת עורכי הדין, אין לנציגי הממשלה והכנסת השפעה מספקת בוועדה לבחירת שופטים. לטענתם, מצב בו "שופטים ממנים שופטים" אינו שכיח בדמוקרטיות מערביות ובעוד בג"ץ מגלה מעורבות הולכת וגדלה בנושאים פוליטיים, לאומיים וציבוריים, הרכב השופטים נעדר גיוון חברתי ורעיוני ואינו משקף נאמנה את צרכי החברה הישראלית.

מנגד, מתנגדי הרפורמה חוששים שהשתלטות של פוליטיקאים על הוועדה לבחירת שופטים תפגע בעצמאות הרשות השופטת ותביא, בסופו של דבר, לאובדן האופי הדמוקרטי של מדינת ישראל.

על רקע הקפאת ההידברות בין נציגי הקואליציה לנציגי אופוזיציה בבית הנשיא, אולי הגיעה העת לחשוב על מתווה חדש לאיוש הוועדה לבחירת שופטים שיספק מענה לדרישות – ולחששות – של שני הצדדים. מתווה אפשרי כזה יכול להימצא במנגנון שישלב בין נציגי ציבור שייבחרו לוועדה בהליך בחירה ישירה על ידי אזרחי ישראל לבין נציגים משלושת הרשויות שימשיכו להיבחר בהליך הנוכחי. לדוגמא, לצד שלושה שופטים ושלושה נציגים מהממשלה והכנסת שייבחרו בשיטה הקיימת, ייבחרו עוד שבעה נציגי ציבור בבחירות ישירות על ידי האזרחים הרשומים בפנקס הבוחרים לכנסת.

אמנם, מנגנון זה יחליש את כוחן של שלוש הרשויות בוועדה לבחירת שופטים, אך במקביל יחזק את מעורבותו של העם הריבון בהליך בחירת השופטים הכה השנוי במחלוקת. בכך יינתן מענה מספק לרצון של תומכי הרפורמה בדמוקרטיזציה של הליך בחירת השופטים ולחשש של מתנגדי הרפורמה מפני השתלטות של הפוליטיקאים על הוועדה. יתרה מכך, מדובר במנגנון של Fair Play אשר יעניק לגיטימציה ציבורית רחבה לוועדה לבחירת שופטים ולשופטים שהיא תבחר.

הרכב הוועדה לבחירת שופטים אינו עניין טכני גרידא, שכן בחירת השופטים משפיעה השפעה עצומה על עיצוב יחסי הכוחות בין שלוש הרשויות. בחודשים האחרונים נוכחנו לגלות כי גם אם ניתן לשנות את הרכב הוועדה וסדרי עבודתה ברוב דחוק בכנסת, ניסיון זה נדון לכישלון בהעדר הסכמה לאומית רחבה. לעומת זאת, נציגי ציבור שייבחרו על ידי העם, ייצגו "הסכמה רחבה" מעצם הליך בחירתם.

לנציגי ציבור שייבחרו לוועדה בבחירות ישירות, יש יתרונות חשובים נוספים. ראשית, לחצים פוליטיים ישפיעו עליהם פחות מאשר על פוליטיקאים מקצועיים. שנית, הם גם לא יושפעו מהאינטרסים המוסדיים והמערכתיים שיש לשופטי בית המשפט העליון בבחירת שופטים. שלישית, סביר להניח ששופטי בית המשפט העליון ייטו לפסול את השינוי בהרכב הוועדה לבחירת שופטים שמציעה הקואליציה, אך ספק אם יוכלו למצוא טעם לפגם בהסדר המבוסס על בחירת נציגי ציבור.

מבחינת הפרקסיס של הליך הבחירה רצוי לקבוע מנגנון שיגביל בפועל את כמות המתמודדים ויסדיר את הליכי המימון למועמדים. כך, למשל, אפשר לקבוע כי כל מועמד החפץ להתמודד על מקום בוועדה יצטרך לקבל המלצה של לפחות ארבעה חברי כנסת או חתימות של כ-50 אלף איש. הבחירות עצמן תיערכנה בשיטת בחירות יחסית-ארצית. היות שהבחירות לרשויות המקומיות צפויות להיערך ב-31 לאוקטובר השנה, ניתן לשלב את בחירת נציגי הוועדה לבחירת שופטים במסגרתן ובכך לחסוך כסף ומשאבים ציבוריים הכרוכים בהליך בחירות כלל ארצי.

אפשר להניח כי הרעיון של הוספת נציגי ציבור לוועדה לא יתקבל בהתלהבות רבה על ידי שופטי בית המשפט העליון, חברי הכנסת והשרים, שכן מדובר במהלך שיקטין את יכולת ההשפעה שלהם. אבל מהלך כגון זה לא רק יפתור את המחלוקת שקורעת את הציבור הישראלי בעת הנוכחית, אלא גם ישכלל את מודל הפרדת הרשויות שלנו ויחזק את הדמוקרטיה הישראלית.

יהודה מונסוניגו הוא עורך דין