נציג האופוזיציה בוועדה לבחירת שופטים הוא נוהג מקובל וראוי – תגובה למאמרו של חיים רמון

שר המשפטים לשעבר, מר חיים רמון, מצא לנכון להתייחס בבמה זו לנייר עמדה שכתבנו בשם פורום המרצות והמרצים למשפטים למען הדמוקרטיה, ובו הראינו כי החל משנת 1992, ולמעט במקרה אחד של ממשלת החילופים בין גנץ לנתניהו, התגבש נוהג שלפיו מקפידה הכנסת שלא לבחור שני חברי קואליציה לוועדה לבחירת שופטים, אלא לבחור גם חבר אופוזיציה (אמנון רייכמן, אורי אהרונסון, רונית לוין-שנור וברק מדינה, "נייר עמדה מס' 48: בחירת נציגי הכנסת בוועדה לבחירת שופטים").

בנייר העמדה עמדנו על הרציונל שבבסיס נוהג בחירת חבר אופוזיציה לוועדה לבחירת שופטים, כחלק ממערך האיזונים והבלמים שייסדה הכנסת, באותה תקופה שבה חוקקה את חוקי היסוד של 1992. הראינו כיצד נוהג זה מגשים עקרונות יסוד במבנה הדמוקרטיה הישראלית, ובהם עקרון אי התלות השיפוטית, עקרון הייצוגיות, ההשתתפות והאחריותיות, והשאיפה לשפיטה מקצועית. רמון בחר שלא להתייחס לכל אלו, אלא לטעון ש-"העמדה הפוליטית של ארבעת המשפטנים אשר מתנגדים לרפורמה המשפטית, הביאה אותם לקבוע שורה של קביעות מעוררות תמיהה הנעות בין אמת אלטרנטיבית לאמת פיקטיבית". לא פחות (ראו חיים רמון, "בין אמת אלטרנטיבית לאמת פיקטיבית – מתנגדי הרפורמה המשפטית וסוגיית נציג האופוזיציה בוועדה לבחירת שופטים"). בשורות הבאות נבחן בקצרה את הטיעונים שמעלה רמון בדרך למסקנתו זו וישפטו הקוראות והקוראים.

רמון טוען כי הטענה שלנו באשר להיגיון שבהסדר שלפיו בוועדה לבחירת שופטים יכהנו גם נציגי הכנסת ולא רק נציגי הממשלה היא "תמוהה במיוחד". לא ברור מדוע. כידוע, בחוק-יסוד: השפיטה ובחוק בתי המשפט נקבע כי בוועדה לבחירת שופטים יכהנו שני שרים, ושני חברי כנסת שאינם שרים (לצד נציגי לשכת עורכי הדין והשופטים). מכך למדנו, שעל אף שהחוק אינו דורש במפורש ייצוג לאופוזיציה, ייצוג כזה מתבקש. אם נבחרים לוועדה שני חברי כנסת מהקואליציה, אין טעם של ממש בפיצול הזה שבין נציגי הכנסת ונציגי הממשלה. הרוב הקואליציוני נוכח הרי גם בכנסת וגם בממשלה. לפיכך, בחירת חבר כנסת מן האופוזיציה לוועדה לבחירת שופטים מגשימה את השאיפה להפרדת רשויות מסוימת בין הכנסת לבין הממשלה – שאיפה אשר באה לידי ביטוי בהסדר שבחוק שקובע נציגים שונים לכנסת ולממשלה. מכאן, טוב עשתה הכנסת שהחל משנות התשעים אכן בחרה בנציג אופוזיציה לוועדה לבחירת שופטים.

טענתו המרכזית של רמון היא שבניגוד לאמור בנייר העמדה, ובניגוד לעמדת השופטים שעסקו בכך בעתירות שהוגשו לבג"ץ בנידון, "מעולם לא היה נוהג מגובש" למינוי חבר כנסת מהאופוזיציה ולכן "האיזון העדין עליו מדברים המחברים הוא לגמרי פרי דמיונם הפרוע". וכל כך למה? משום שבממשלת החילופים (נתניהו-גנץ) סיעת כחול לבן וסיעת הליכוד הסכימו על מינוי שני נציגים מהקואליציה. ברם, ממשלת החילופים הזו הייתה גוף ייחודי שנוצר בנסיבות ייחודיות על רקע משבר הבריאותי של מגפת הקורונה, המשבר הפוליטי שנבע מהעדר הכרעה בבחירות, וחוסר אמון חריף בין הצדדים. ממשלת החילופים, כפי שעוגנה בחוק-יסוד: הממשלה, הורכבה משני גושים פוליטיים, כך שכל שר וסגן שר הוגדרו בחוק כבעלי זיקה לראש הממשלה או לראש הממשלה החלופי, והתבססה על מנגנונים פריטטיים שנועדו לוודא שכל מרכיב מפקח על רעהו גם מתוך הקואליציה. לפיכך, אין לראות בכך ראייה לשלילת קיומו של הנוהג האמור במצבים שאינם כה ייחודיים.

רמון מנסה לקעקע את הנוהג שלפיו החל משנת 1992 הכנסת בוחרת נציג אופוזיציה בוועדה לבחירת שופטים גם באמצעות דוגמאות אחרות, אלא שהדבר לא עולה בידו. הוא מצביע על שני מקרים שבהם חברי כנסת נבחרו כנציגי אופוזיציה, ולאחר זמן מה סיעתם חברה לקואליציה, והם לא התפטרו. אלא שכל שניתן ללמוד מכך הוא שלא הוכח קיומו של נוהג כי חבר כנסת שנבחר לוועדה בהיותו באופוזיציה מתפטר עם כניסת סיעתו לקואליציה. בעניין זה ניתן לטעון לכאן ולכאן. במקרה אחד שנדון בפסיקה סבר השופט ניל הנדל שלו הייתה מוגשת עתירה בזמן (ולא בשיהוי ניכר), היו רגליים למסקנה כי היה על חבר הכנסת להתפטר מחברותו בוועדה (עניין אבירם, בג"ץ 9029/16). גם לדעתנו, טוב יעשה חבר הכנסת אם יתפטר מחברותו בוועדה עם כניסת סיעתו לקואליציה, על מנת לאפשר ייצוג לאופוזיציה. מנגד, קיימת טענה כבדת משקל לפיה משהתחילה הוועדה בעבודתה, ופעלה במשך מספר לא מבוטל של חודשים, התפטרות כאמור עלולה לשבש את המהלך התקין של עבודת הוועדה. על כל פנים, מקרים אלו עוסקים כאמור במצבים שבהם חל שינוי בשיוך לאחר הבחירה בחבר כנסת מן האופוזיציה, ולכן אינם משליכים ישירות על הנוהג. במקרה אחר, מצביע רמון על כנסת שבחרה בשני נציגי אופוזיציה. קשה לנו לראות כיצד עובדה זו פוגמת בטענה כי קיים נוהג למנות חבר אופוזיציה אחד לפחות. גם השופטת דפנה ברק-ארז תהתה כיצד עובדה זו מסייעת להפרכת קיומו של הנוהג (עניין התנועה למען איכות השלטון בישראל, בג"ץ 4956/20). בשורה התחתונה – רק במקרה אחד, בממשלת החילופים הראשונה – בחרה הכנסת שני נציגים מהקואליציה. נזכיר שבממשלה החילופים השנייה, בחרה הכנסת בחבר הכנסת שמחה רוטמן מהאופוזיציה, לאחר שהממשלה נמנעה מלהעמיד נציג נוסף לבחירה מטעמה.

לשיטתו של רמון, הנוהג הרלבנטי הוא הנוהג שחל טרם שחוקקה הכנסת את חוקי היסוד בשנת 1992, ומבלי שהוא מתייחס לעובדה שבמשך שש שנים, משנת 1984 עד 1990, כיהנו ממשלות אחדות, וכמובן מבלי שהוא מתייחס ליחסי קואליציה-אופוזיציה בעשור הראשון לקיומה של המדינה (שלא לומר מעבר לכך). אלא שהקושי האמיתי הטמון בביקורתו של שר המשפטים לשעבר, הוא במה שאין בה: לאחר שהוא טוען שאנחנו "לא בוחלים בהונאה, בהולכת שולל ובשכתוב ההיסטוריה" הוא קובע שאנחנו עושים זאת "כדי לקדם את שלטון היוריסטוקרטיה". האמנם? כיצד הקפדה על מינוי נציג האופוזיציה בוועדה לבחירת שופטים מקדמת "יוריסטוקרטיה" כפי שטוען רמון? בחירה כזו מקדמת בעיקר את איכות הייצוג של הכנסת בוועדה ואין לה קשר של ממש ל-"שלטון השופטים" כביכול (ולניסיונות לייצר תבהלה ממנו). העובדה שרמון נמנע מכל טיעון לגופו של עניין, באשר לסיבות הטובות מאד שהניעו את הכנסת להקפיד על בחירת נציג אופוזיציה לוועדה עם כינוס הכנסת במשך שלושים השנים האחרונות, למעט בנסיבות הייחודיות של ממשלת החילופים הראשונה, אומרת דרשני. לו היינו מאמצים את שיטתו של רמון, היה עלינו לתהות שמא עמדותיו כנגד מערכת המשפט הן שהובילו אותו להתעלמות מההיגיון הבסיסי שבבחירת חבר כנסת מהאופוזיציה – היגיון אשר גם חברת הכנסת ציפי לבני (אשר לימים רמון היה חבר יחד עימה באותה מפלגה) טענה בזכותו, וגם חברי הכנסת יריב לוין ואיילת שקד פעלו לקדמו כאשר הגישו הצעת חוק בעניין.

אמנון רייכמן הוא פרופ' מן המניין בפקולטה למשפטים וחוקר ראשי במרכז מינרבה לחקר שלטון החוק במצבי קיצון באוניברסיטת חיפה

ד"ר אורי אהרונסון הוא מרצה בכיר בפקולטה למשפטים וסגן ראש המרכז מנומדין למשפט יהודי ודמוקרטי באוניברסיטת בר-אילן

ד"ר רונית לוין-שנור היא מרצה בכירה בבית הספר הארי רדזינר למשפטים וחוקרת עמיתה במכון G-City לחקר נדל"ן באוניברסיטת רייכמן

ברק מדינה הוא פרופ' מן המניין למשפטים ומחזיק בקתדרה לדיני זכויות האדם ע"ש השופט חיים ה. כהן ז"ל באוניברסיטה העברית

המחברים הם חברי פורום המרצות והמרצים למשפטים למען הדמוקרטיה