על החשש האמיתי של מתנגדי הרפורמה המשפטית

בתמונה הפגנה נגד הרפורמה המשפטית, ינואר 2023

מעולם לא הרגשתי חוסר אונים וחוסר הבנה הדדי בוויכוחים פוליטיים כמו שאני חש בימים אלה. לא כשהתווכחתי עם אנשי שמאל על מדינה פלסטינית (לה אני מתנגד), ולא כשהתווכחתי עם תומכיו של בנימין נתניהו על ממשלת השינוי (בה תמכתי). נדמה כי תומכי הרפורמה המשפטית מדברים בסינית והמתנגדים לרפורמה מדברים בטורקית וזאת משום שבניגוד לוויכוחים פוליטיים אחרים בהם הכוונה של המתווכחים מוצגת ללא כחל ושרק, בוויכוח על הרפורמה בני הפלוגתא נוהגים להסתיר את הכוונה האמיתית שלהם מאחורי מסיכות.

מתנגדי הרפורמה מדברים על הפרדת רשויות ועל דמוקרטיה מהותית, אבל ההתנגדות שלהם לרפורמה בעצם נובעת מהחשש שלהם מפני הציבורים המרכיבים את מחנה התומכים ברפורמה – ובעיקר מהציבור החרדי. הציבור שהקים את המדינה (לפחות לתחושתו), שמשרת ביחידות מובחרות ושמשלם מיסים יותר מכל ציבור אחר, רואה את הציבור החרדי חי על חשבונו במשך עשורים רבים. אותו ציבור משרת הסכים לקבל, ולו באופן חלקי, את ההסדר החברתי הזה עם הציבור החרדי, כל עוד היה ברור שההשפעה של החרדים על יחסי הכוחות במדינה מוגבלת ביסודה. רוצים לא לשרת בצבא ורוצים לקבל תקציבים? אנחנו לא אוהבים את זה אבל נסבול זאת, כל עוד תתנו לנו לחיות בשקט.

ועכשיו הציבור הזה שתורם כל כך הרבה, רואה את עצמו הופך למיעוט פוליטי (לכל הפחות מבחינת הדרך בה הוא תופס את יחסי הכוחות הפוליטיים). פתאום קמה קואליציה של 64 מנדטים המבוססת על ימין-חרדים-חרד"לים ופתאום מקדמים חקיקה של חוק החמץ ושל חוק המרחיב את סמכויות בתי הדין הרבניים (החוק האחרון הוא סערה בכוס מים כי אף אחד לא יהיה חייב ללכת לדין תורה אם הוא לא רוצה, אבל זה לא משנה את התחושות של אנשים ששומעים על החוק מבלי להתעמק בתוכנו – כלומר רוב האנשים). וכל זה כשרוב העם ורוב נבחריו, מחזיקים בתפיסות ליברליות בענייני דת ומדינה. חשבו על כך – מתוך 120 חברי כנסת, רק 18 חברי כנסת באים ממפלגות חרדיות ויש עוד 14 חברי כנסת מרשימת הציונות הדתית, שלא כל חבריה דתיים.

הפתרון הפוליטי המתבקש לחשש של אותו ציבור משרת הוא שיאיר לפיד, בני גנץ ואביגדור ליברמן יסירו את החרם מעל בנימין נתניהו והליכוד ויצטרפו לממשלה כדי לאזן את כוחן של המפלגות הדתיות. אבל כל עוד בית המשפט העליון והיועצים המשפטיים לממשלה מחזיקים בכוח בלתי נתפס – כוח שאין דומה לו באף דמוקרטיה אחרת בעולם – וכל עוד רוב שופטי בית המשפט העליון קרובים בדעותיהם ללפיד, לגנץ ולליברמן יותר מאשר לאריה דרעי וליצחק גולדקנופף – אין לשלושת המנהיגים של מחנה השינוי תמריץ חזק דיו להצטרף לממשלה. הרי מה זה משנה מה מחליטים רוב חברי הכנסת אם בג"ץ – גוף שלטוני עם מאה אחוז סמכות ועם אפס אחריות – יכול לפסול כל דבר, כולל חוקי יסוד, חוקים שבית המשפט העליון קבע שהם החוקה של מדינת ישראל? המצב הזה נוח מאוד לחברי האופוזיציה ולמתנגדי הרפורמה. כך, ניתן להחרים את הליכוד ובמקביל לדעת שהקואליציה בראשות הליכוד לא באמת שולטת במדינה. ההפגנות נגד הרפורמה לא באות אפוא להגן על הדמוקרטיה בישראל – ולא חשוב כמה פעמים יצעקו שם ד-מ-ו-ק-ר-ט-י-ה – אלא להגן על המנגנון שמאפשר לציבור מסוים בחברה הישראלית שלא להתפשר עם הכרעת העם הדמוקרטית, ועדיין לשלוט בפועל.

אני סבור שאם הרפורמה תעבור – ואני מאוד מקווה שהיא תעבור – לא נהפוך לאיראן או להונגריה, אלא למדינה יותר דמוקרטית, שבה פותרים משברים פוליטיים דרך הזירה הפוליטית. לפיד, גנץ וליברמן יצעקו וירקעו ברגליים, כמו פעוט שאימו לקחה ממנו את הצעצוע האהוב עליו, אבל בסופו של דבר הם יתעשתו ויסירו את החרם על הליכוד משום שהמסלול עוקף הדמוקרטיה לא יהיה זמין יותר לשרתם. וכך, הרפורמה תגדיל את התמריץ לממשלות אחדות המבוססות על מפלגות ימין-מרכז ושמאל-מרכז, כאשר מפלגות דתיות וחרדיות תתפוסנה מקום בשולי הקואליציה. גם ממשלות כגון אלו לא תוכלנה לגייס את החרדים – אף אחד לא יכול לגייסם, ולא בטוח שצה"ל להוט לכך במיוחד – אבל הציבורים שמחזיקים בתפיסות ליברליות יותר, כלומר רוב העם, יפסיקו להרגיש מאוימים בהיבט של דת ומדינה

מאחורי האמירות הנשגבות של מתנגדי הרפורמה בעד הדמוקרטיה, אמנם מסתתר חשש נשגב קצת פחות – החשש מהתחזקות כוחו של המיעוט החרדי – אבל את הבעיה הזו אפשר לפתור. רק כדי שזה יקרה, הרפורמה חייבת לעבור.