ראש הממשלה נפתלי בנט ושר החוץ יאיר לפיד, 2021   מקור: לע"מ (עמוס בן גרשום)

ראש הממשלה היוצא נפתלי בנט הכריז על פרישה (זמנית?) מהחיים הפוליטיים. המחמאות הרבות שמקבל ראש הממשלה היוצא מצד חלק מחבריו לקואליציה ומצד גורמים בתקשורת, ובעיקר מחמאות על יושרו ועל הגינותו, מעידות על תופעה מרתקת במיוחד. מסתבר שאין גבול ליכולת ההונאה האנושית, בין אם היא מופנית כלפי אחרים ובין אם מדובר בהונאה עצמית.

אפשר לטעון שבנט היה ראש ממשלה מצוין ואפשר לטעון שהיה ראש ממשלה גרוע. אפשר לטעון שהוא עמד בראש ממשלה ימנית ואפשר לטעון שעמד בראש ממשלה שמאלנית. אפשר לטעון שהוא העלה תרומה חשובה לביטחון המדינה ולכלכלתה ואפשר לטעון שזרע הרס בתחומים אלו. אפשר לטעון שהוא התמודד היטב מול מגפת הקורונה ואפשר לטעון שנכשל כישלון חרוץ בהתמודדות מול גלי התחלואה. יש שלל ויכוחים לגיטימיים שאפשר לנהל על תפקודו של בנט כראש ממשלה. אבל על דבר אחרת לא באמת ניתן לנהל ויכוח – לפחות לא ויכוח הגון – ביחס לאיש.

נפתלי בנט הוא שקרן. והוא שקרן ששיקר אך ורק כדי לקדם את עצמו.

 

שקרים על קצה המזלג

בנט הבטיח לבוחריו בכל במה אפשרית שהוא לא יקים את הממשלה שהקים. יומיים לפני הבחירות הוא אף התחייב בשידור חי כי לא יאפשר "ליאיר לפיד להיות ראש-ממשלה גם לא ברוטציה". גם לאחר הבחירות הוא המשיך לשקר לבוחריו ביחס למשא ומתן שניהל בדרך להקמת "ממשלת השינוי". הוא שיקר כשתדרך את התקשורת שממשלת השינוי "ירדה מהפרק" לאחר תחילת מבצע "שומר החומות". הוא שיקר לבוחריו, הוא שיקר למחנה הימין והוא שיקר לחברי ימינה.

את חברי מפלגתו הפך בנט לשותפים בעל כורחם בהונאת הבוחרים, כאשר שלח אותם להפיץ את שקריו לפני הבחירות: איילת שקד שאמרה "לא נשב עם מרצ"; מתן כהנא שהסביר כי "יאיר לפיד... לא יכול להיות ראש ממשלה... כי הוא איש שמאל... יש גבול לכל תעלול, אני לא יכול לשבת בממשלה עם מפלגה שקוראת להעמיד אותי לדין בבית הדין הבינלאומי בהאג [כהנא דיבר על מפלגת מרצ, י. ט.]"; ניר אורבך שהבטיח שימינה לא תקים ממשלה עם מרצ. וכך עוד ועוד.

ואז, לאחר שמונה לראשות הממשלה, התחיל בנט לעשות ההפך המוחלט ממה שהטיף לו באדיקות ובקולניות במשך שנים. תופעה זו בלטה בראש ובראשונה בהתמודדות מול מגפת הקורונה. במשך חודשים ארוכים קרא בנט לאימוץ אסטרטגיה שתמגר את הקורונה בישראל, הבטיח מדיניות של "אפס הדבקה", קבע שלא ניתן להתבסס רק על חיסונים והתנגד בתוקף לאסטרטגיה של "הכלה". אולם, תכף לאחר שנכנס לתפקידו אימץ בנט של "חיים לצד הקורונה" ושל "הכלת מתים" (שקד: "לקחנו החלטה שהיא לא פשוטה, אבל החלטה אסטרטגית, לחיות לצד הקורונה, בהבנה שיש חיסונים... לדעת גם להכיל חולים קשים וגם להכיל מתים, כי זו מגפה ובמגפה אנשים מתים").

בתחום הכלכלי, בנט אפילו לא ניסה ליישם את תוכנית סינגפור שנשבע בשמה לפני הבחירות. את המס הישיר ואת מס החברות הוא אפילו לא ניסה להוריד. גם את ההבטחה להקפיא את ההוצאה הממשלתית הוא לא ניסה לקיים. ואם כבר שכחתם בנט קבע שתכנית סינגפור תהווה "תנאי יסוד להקמת ממשלה".

בתחום המדיני, בנט לא פינה את ח'אן אל-אחמר למרות שהבטיח לעשות זאת כבר מאז 2018. חודש לפני הבחירות אמר בנט כך: "ביום הראשון שלי בתפקיד כראש ממשלת ישראל אני חותם על אישור מלא על ההתיישבות הצעירה ביהודה ושומרון". ברם, מלבד התחלת חיבור התיישבות הצעירה לחשמל, סוגיה זו לא הוסדרה. מעבר להפרת הבטחותיו במישור המדיני, הרי בעצם הקמת ממשלה עם מפלגות השמאל והמרכז, בנט אפשר מדיניות שמאלית נגדה יצא חוצץ במשך שנים רבות. כך, למשל, בנט התיר לבני גנץ להיפגש עם אבו מאזן, פינה את חומש, לא הקים ישיבה באביתר, תמך בחוק שמחבר בנייה לא חוקית בנגב לתשתיות חשמל, מים וטלפון ("חוק החשמל"), הפסיק את הנטיעות בנגב עקב מהומות של הבדואים ולא חידש אותן מאז. סוגיות אלו אולי לא חשובות למצביעי השמאל והמרכז, אבל בשביל הימין האידיאולוגי – הקבוצה שבנט התיימר לייצגה ושממנה באו בוחרי ימינה – מדובר בסוגיות מרכזיות.

גם בתחום השיח הציבורי, עמד בנט מנגד כאשר הציבור שבחרו גודף ונואץ על ידי בכירי ממשלתו, מעמר בר-לב ועד יאיר גולן. וכשבנט כבר אמר משהו על הימין, היה זה לכנות ממשלת ימין אסון.

כמובן, אפשר לטעון שבנימין נתניהו היה מתנהל בדיוק אותו דבר. רבים ממצביעי בנט סבורים שנתניהו הונה אותם לא פעם ולא פעמיים, אם במדיניותו הפשרנית ואם בשיתופי הפעולה שלו עם השמאל. אבל מצביעי ימינה לא הצביעו לנתניהו אלא נתנו את קולם לבנט. והם בחרו בו כדי שיהיה יותר ימין מנתניהו ולא בשביל שיאגף אותו משמאל, יקים ממשלה עם מרצ ויתחיל להתבטא כמו איש "שלום עכשיו".

 

הרודף אחר הכבוד

לשקר אין רגליים. בנט היה צריך לזכור זאת.

כראש מפלגה עם שבעה מנדטים – ואז שישה, ואז חמישה, ואז ארבעה וניר אורבך – בנט לא היה צריך להיכנס למשרד ראש הממשלה. ייתכן שאם היה מסתפק בתפקיד בכיר בממשלה, בנט היה יכול לחשק את יאיר לפיד מימין ולהפר קצת פחות הבטחות ממה שהפר. אולם הכבוד הכרוך בתפקיד סימא את עיניו, ולכן הוא שיקר גם לעצמו והחליט לדרוש את ראשות הממשלה.

השקרים ששיקר לבוחריו רדפו את בנט מהשנייה שנכנס למשרד ראש הממשלה. כתוצאה מכך, מכל מפלגות הקואליציה, דווקא "מפלגת השלטון" ימינה הייתה הראשונה להתפורר, ובעקבות ימינה, התפוררה הקואליציה. אחרי שספג התבזות אחר התבזות, החליט בנט שנגמר, פיזר את הכנסת והודיע על פרישה מהחיים הפוליטיים. את כהונתו הקצרה אפשר לסכם במימרה הידועה "כל הרודף אחר הכבוד – הכבוד בורח ממנו".

 

אהבת שקר

בנט הוא לא הפוליטיקאי הראשון שמשקר וגם לא האחרון, אבל יש לזכור שהוא לא שיקר ליריביו הפוליטיים, כמו שפוליטיקאים עושים מפעם לפעם, אלא הוליך בכחש את בוחריו. שקריו אולי קנו לו את אהבתו של מחנה השמאל ואת אהבתה של התקשורת, אבל אהבה שמבוססת על שקר, גם היא שקר.

כל אנשי השמאל שמהללים את בנט עתה – פוליטיקאים או עיתונאים – יחזרו לקרוא לו "פשיסט" אם יחליט בעתיד להצטרף לממשלת ימין. אמנם, בריאיון הפרישה שלו אמר בנט כי "ממשלת ימין על מלא" היא "אסון" בעיניו, אבל סביר להניח שגם בזה הוא משקר.

users: יובל טאוב

עוד בנושא

אולי יעניין אותך

הנקראים ביותר

המלצת העורכים

החדשים ביותר