גדעון סער, 2021   מקור: דוברות הכנסת (נועם מושקוביץ)

מצבה של קואליציית בנט-לפיד מידרדר והולך. פרישתה של חברת הכנסת עידית סילמן, לא רק הביאה לאובדן הרוב של הקואליציה בכנסת, אלא גם יצרה דינמיקה של התפוררות פוליטית מואצת. "הדימום נעצר", תדרכה לשכת ראש הממשלה לאחר פרישת סילמן, אולם גם אם נפתלי בנט הצליח לעצור, לפחות לעת עתה, את הדליפה מימינה, ניכר שהקואליציה מדממת גם ממקומות אחרים, כפי שניכר מפרישתה (לשעתה) של חברת הכנסת ג'ידא רינאוי-זועבי. עם זאת, ייתכן שהאיום הגדול ביותר על הקואליציה מגיע דווקא מדימום פנימי – החלטה של גדעון סער להביא לפירוק הקואליציה מבפנים.

 

בין תקווה חדשה לימינה

כידוע, הממשלה הנוכחית היא ממשלת חילופים המורכבת משני גושים – "גוש ימינה" ו-"גוש יש עתיד" (יש לציין כי מפלגת רע"מ אינה שייכת לאף אחד מהגושים). ב-"גוש ימינה" יש, מלבד ימינה, רק מפלגה אחת – תקווה חדשה בהנהגת גדעון סער.

למרות שימינה ותקווה חדשה הן חלק מאותו גוש, ההבדלים בין המפלגות בולטים לעין: מאז הקמת הממשלה, מפלגת ימינה נמצאת – לטוב ולרע – במוקד השיח הציבורי ואילו מתקווה חדשה שומעים בעיקר שקט תעשייתי; ימינה מצויה בתהליך התפוררות מתמשך, ואילו תקווה חדשה מצויה בהליך מתמיד של בנייה פוליטית; נדמה שבנט איבד את השליטה על המפלגה שלו (וגם על הלשכה שלו), ואילו שליטתו של סער בתקווה חדשה מעולם לא נראתה חזקה יותר. אמנם, תקווה חדשה לא מצליחה להתרומם בסקרים אבל בניגוד לימינה שנראית כמו סטרטאפ בסוף דרכו, מפלגתו של סער נראית כמו, ובכן, מפלגה פוליטית. ההבדל בין המפלגות מן הסתם נובע מההבדלים הפרסונליים בין בנט לסער, האחד יזם הייטק והאחר פוליטיקאי מקצועי שבילה את מיטב שנותיו במפלגה עם מסורת פוליטית ועם מוסדות מסודרים.

על כל פנים, עד עתה, תקווה חדשה גילתה נאמנות, גם אם פסיבית, לשלטונו של בנט. ברם, התרחשויות פוליטיות מסוימות מהעת האחרונה מלמדים על כך שסער החל לחשב דרך חדשה.

 

גדעון סער

ביום שני שעבר, ה-30 במאי, התייחס סער בנאומו בישיבת הסיעה של תקווה חדשה להצעת החוק להארכת תוקפן של תקנות שעת חירום (יהודה והשומרון – שיפוט בעבירות ועזרה משפטית), המכונה חוק יו"ש. שר המשפטים הקדים וציין כי "ממשלה חייבת לתפקד ולהיות מסוגלת להעביר דברים בכנסת. זה הדבר היסודי בקיום של כל ממשלה". אחרי שהסביר אודות חשיבות החוק, חתם סער את דבריו בקביעה כי "לממשלה יש אחריות ואחריותה של הממשלה לגייס את הרוב הנדרש על מנת להעביר את החוק".

משמעות דבריו של סער ברורה למדי – אם הממשלה לא רק שאינה מצליחה להעביר חוקים חשובים למרות התנגדות האופוזיציה אלא גם נכשלת באכיפת מרותה על חברי הקואליציה, אין לה זכות קיום.

יום למחרת אמר סער, בראיון לאריה גולן ב-"כאן ב", דברים ברורים עוד יותר בסוגיית הצבעה אפשרית של חברי קואליציה נגד חוק יו"ש: "יש החלטת ממשלה. בזה נגמר העניין... מי שלא יתמוך בחוק הזה, אומר אני לא רוצה בקיום הממשלה הזאת ובקיום הקואליציה הזאת. אין שום משמעות אחרת להצבעה הזאת".

בערב אותו היום חשפה דפנה ליאל כי השר זאב אלקין והליכוד מדיינים על הקמת ממשלה יחד, כבר בכנסת הזו. חשיפה זו עוררה סערה במערכת הפוליטית ובתקשורת לאור האפשרות שסער מתכנן מהלך להפלת ממשלת השינוי ולהקמת ממשלה חלופית בראשות בנימין נתניהו.

 

סער ונתניהו

בתיאוריה שסער מתכוון להצטרף לממשלה בראשות נתניהו יש "חור" גדול. סער מתעב את נתניהו, והיריבות בין השניים היא לא רק פוליטית אלא גם אישית ואמוציונלית. אפשר למצוא שלל הסברים לפרישתו של סער מהליכוד ולהחלטתו להקים את תקווה חדשה, אבל ניכר שהסיבה העיקרית שעמדה מאחורי הדברים הייתה יחסיו הגרועים עם נתניהו. לא זאת בלבד, סער הפך את ההתנגדות לנתניהו להבטחה הליבתית של תקווה חדשה והוא אחראי יותר מכל אדם אחר לכישלונו של נתניהו להקים ממשלה לאחר הבחירות האחרונות

כדי להבין את עוצמת המשטמה שרוחש סער לנתניהו, יש לחדד כי הוא מנע הקמת ממשלת ימין של 65 מנדטים והעדיף על פניה ממשלה עם מרצ ועם רע"מ, רק כדי להפיל את יריבו. יתרה מזאת, סער ניסה לקדם חקיקה פרסונלית למפרע נגד נתניהו ורק בגלל התנגדויות וכשלים פנימיים בקואליציה חוקים אלו טרם נחקקו.

לפיכך, קשה להאמין שלפתע פתאום יהפוך סער עורו ויחליט שהנמסיס שלו בעצם לא נורא כל כך. ברם סער הוא, כאמור, פוליטיקאי מקצועי וככזה הוא מן הסתם שם לב לארבעת הדברים הבאים: ראשית, ממשלת השינוי מצויה בסוף דרכה, וגם אם תשרוד עוד זמן מה, ואולי אף תקרטע עד הפגרה, ספק אם תצליח להגיע לשנת 2023; שנית, רקלאביבי הוא דבק פוליטי רב עוצמה שיכול להדביק מפלגות מהימין העמוק, מהמרכז, מהשמאל ומהשמאל העמוק לקואליציה אחת, אבל ככל שהימים נוקפים ונתניהו אינו ראש הממשלה, נשחק כוחו של הדבק אל מול לחצי המציאות הפוליטית; שלישית, התפיסה הגורסת שאפשר לקיים לאורך זמן ממשלה המתרכזת בנושאים הכלכליים והחברתיים ומתעלמת מנושאים לאומיים ומדיניים היא נחמדה על הנייר, אבל פחות עובדת כשהסוגיות הלאומית והמדינית שבות ומתעקשות להסתנן לקדמת הבמה; רביעית, הסקרים מלמדים, באופן עקבי למדי, שהקואליציה הנוכחית לא תצליח להקים ממשלה אחרי הבחירות הבאות – אלא בתמיכת הרשימה המשותפת (ובהחלט ייתכן שמפלגות הקואליציה הנוכחית לא יגיעו ל-61 אפילו עם הרשימה המשותפת).

לפיכך, גם אם סער חפץ בכך וגם אם לאו, הבחירות הבאות הן, כפי הנראה, ממש מעבר לפינה. ואחרי הבחירות סביר להניח שלא ניתן יהיה להקים קואליציית שינוי 2.0 וגם אם כן, קואליציה כזו תיאלץ להתבסס על תמיכת הרשימה המשותפת. אחרי הבחירות האחרונות החליט סער שבין קואליציה עם נתניהו לבין קואליציה עם מרצ ורע"מ – האפשרות השנייה היא הפחותה מכל הרעות. ברם, כאשר מדובר בבחירה בין קואליציה עם נתניהו ושאר גוש הימין לבין קואליציה עם מרצ, רע"מ, תע"ל, חד"ש ובל"ד, יעדיף סער לחזור למחנה הפוליטי של בוחריו ושלו.

פוליטיקאי נבון ומנוסה כמו סער ירצה אפוא לסלול את הדרך חזרה לימין עוד בטרם קריסת הממשלה.

 

שתי האפשרויות של סער

חשוב להבין שההחלטה לחזור לימין לא אומרת בהכרח שהמגעים שאלקין מקיים עם הליכוד להקמת ממשלה חדשה בכנסת הנוכחית – במידה שאכן יש מגעים כאלו – הם המהלך הפוליטי עליו בונה סער.

אם הוא אינו מוכן להצטרף לקואליציה עתידית הנתמכת על ידי הרשימה המשותפת, יש לסער שתי אפשרויות – להצטרף לממשלת ימין בהנהגת נתניהו בכנסת הנוכחית או להצטרף לממשלת ימין בהנהגת נתניהו בכנסת הבאה.

לכל אחת מהאפשרויות יש יתרונות וחסרונות. הצטרפות לממשלת ימין בכנסת הנוכחית מאפשרת לו לקבל תפקיד בכיר ביותר – שר ביטחון או שר חוץ – ומונעת ממנו את הצורך ללכת לבחירות כשמפלגתו מגרדת את אחוז החסימה. אולם אליה וקוץ בה, נתניהו יכול לפזר את הכנסת זמן קצר לאחר מכן ואז תגיע תקווה חדשה לבחירות אחרי שהפרה את ההבטחה הליבתית שלה לבוחריה ולפני שקצרה הישגים בממשלה שיפצו על כך. לעומת זאת, הצטרפות לממשלת ימין בכנסת הבאה מן הסתם תבטיח לסער כהונה ארוכה, אולם יש את הסיכון הלא מבוטל שתקווה חדשה לא תעבור את אחוז החסימה.

אבל לא משנה אם תקווה חדשה תבחר את האפשרות הראשונה או השנייה, בכל מקרה היא חייבת לפנות פנייה חדה ימינה. במידה שסער רוצה להצטרף לממשלת ימין בכנסת הנוכחית, עדיף לו להתמקד באופן מיידי בקידום מדיניות ימין מובהקת כדי לגרום לרע"מ או למרצ לפרק את הקואליציה. במקרה כזה סער יוכל לרחוץ בניקיון ידיו ולומר "עשיתי כל שיכולתי כדי לקיים ממשלה ללא נתניהו אבל השמאל לא הצליח להתגבר על יצרו ולא הותיר לי כל ברירה אלא להצטרף לממשלת ימין בראשות נתניהו". גם אם סער יצטרף לממשלת נתניהו בכנסת הבאה, עדיין עדיף לו לפנות חזק לימין כבר בכנסת הנוכחית כדי שבקמפיין הבחירות הוא יוכל להציג קבלות "ימניות" לבוחריו – וחשוב מכך, להפוך סוגיות ימין למוקד הקמפיין במקום רקלאביבי שהיה ההבטחה הליבתית של תקווה חדשה בבחירות הקודמות.

 

לימין שור!

הבחירה של סער להבליט באופן פומבי את מחויבותו האישית החזקה לחוק יו"ש ואת תביעתו מחברי הקואליציה להצביע עבור החוק – במקום לנסות ולפתור את הבעיה מאחורי הקלעים – מרמזת הן על פנייתו לבייס הימני והן על כוונתו לגרום לשמאל לפרק את הקואליציה.

מלבד חוק יו"ש שתפס את מירב תשומת הלב הציבורית, התרחשו לאחרונה ארבעה אירועים נוספים המרמזים על כך שתקווה חדשה בחרה בשינוי כיוון אסטרטגי.

בישיבת הסיעה של ישראל ביתנו שנערכה ב-30 במאי אמר שר האוצר אביגדור ליברמן כי "תקציב הישיבות זה ללימודי בטלה, לא ללימודי קודש". עוד באותו היום, הגיב סער כהאי לישנא: "לימוד התורה זה דבר חשוב ביותר שאפיין את עם ישראל בכל הדורות". הוא לא הסתפק בכך והוסיף "אני מסתייג מהדברים האלה [כלומר מאמירתו של ליברמן, נ. ס.], אלה דברים לא ראויים וחבל שהם נאמרו". אמנם, סער תמיד היה קרוב למנהיגי הציבור החרדי והוא עצמו מסורתי שומר שבת, כך שלא מן הנמנע שהיה אומר את אותם דברים בכל מקרה, אולם ייתכן שיש לדבריו מטרה פוליטית מיידית יותר – התנתקות מגוש השינוי הנתפס כאנטי חרדי ברובו, והעברת איתות חיובי לחרדים המשולבים כיום בגוש הימין.

בעוד אמירה זו של סער אולי מעידה על התקרבות לגוש הימין-חרדים ואולי לא – שלושה מהלכים אחרים שביצעה תקווה חדשה בשבוע שעבר, מעידים באופן יותר מובהק על התקרבות לימין ו/או על ניסיון לדחוק את רע"מ לעזוב את הקואליציה.

ב-29 במאי, אישרה ועדת השרים לחקיקה חופש הצבעה על הצעת החוק של חבר הכנסת אלי כהן מהליכוד, לפיה תיאסר הנפת דגלי מדינות אויב – לרבות דגל אש"ף/הרשות הפלסטינית – במוסדות הממומנים על ידי המדינה, וביניהם אוניברסיטאות. מדובר באישור חריג ביותר שכן ועדת השרים לחקיקה נוהגת להתנגד באופן כמעט אוטומטי לכל הצעת חוק פרטית של האופוזיציה. מדובר בהחלטה ימנית מובהקת – החלטה שוועדת השרים לחקיקה הייתה יכולה לנטרל בלי שום בעיה. ומי שניהל את ישיבת הוועדה היה השר אלקין (שר משפטים משמש כיושב ראש ועדת השרים לחקיקה, אולם סער טס לפריז לראות את גמר ליגת האלופות בכדורגל, ואלקין החליפו).

ההחלטה לאפשר לקואליציה חופש הצבעה על חוק ימני של האופוזיציה היא התגרות במרצ וברע"מ מהם תובע סער לציית למשמעת הקואליציונית ולהצביע עבור חוקים ימניים של הקואליציה.

באותו היום, החליטה יושבת ראש ועדת החינוך, חברת הכנסת שרן השכל, לבטל את ועדת המשנה של רע"מ העוסקת בנושא מורים ערבים. ארבעה ימים קודם לכן, הצביעה השכל נגד הצעת החוק הפרטית "עבודת נשים – הגנה על עובדת מפני הליכי פיטורים" שהגישה רע"מ. את שני המהלכים האלו פירשו בתקשורת כנקמה אישית של השכל ברע"מ. כזכור, ברע"מ מסרבים לאפשר לחוק הקנאביס הרפואי של השכל להגיע לקריאה ראשונה, אחרי שכבר עבר בקריאה טרומית. אמנם, לא ניתן לפסול על הסף שמדובר במהלכים אינדיבידואלים של השכל, אבל קשה להאמין שבמצבה הרעוע של הקואליציה, היא פעלה נגד רע"מ בלי לקבל קודם אישור מסער.

למרות שלא ניתן לפסול לחלוטין את האפשרות שמקבץ האירועים הנזכרים לעיל הוא מקרי, אפשר לזהות דפוס – תקווה חדשה מדגישה עתה את מחויבותה לסוגיות ימניות ובה בעת "מעודדת" את רע"מ (ואולי גם את מרצ) לפרוש מהקואליציה. כך או כך, ניכר שדרכן המשותפת של תקווה חדשה ושל קואליציית השינוי מתקרבת לקיצה.

ניסים סופר הוא פובליציסט ועורך אחראי באתר דיומא

users: ניסים סופר

עוד בנושא

אולי יעניין אותך

הנקראים ביותר

המלצת העורכים

החדשים ביותר