ככה יעשה לאיש אשר המלך-הפילוסוף חפץ ביקרו

משא ומתן קדחתני מתנהל בימים האחרונים בנוגע לעסקת טיעון בין בנימין נתניהו לבין התביעה הכללית בתיקי האלפים. ומסתבר כי השושבין של עסקה זו היה נשיא בית המשפט העליון לשעבר, פרופ' אהרן ברק. נתניהו פנה אל ברק בבקשה שייצור קשר עם היועץ המשפטי לממשלה, ד"ר אביחי מנדלבליט, ושישכנע אותו לפעול בעניין עסקת טיעון, וברק נענה לבקשתו.

אפשר לתהות מדוע נשיא בית המשפט העליון לשעבר – אזרח פרטי מזה יותר מ-15 שנה – מצא לנכון לפנות ליועץ המשפטי לממשלה. לא זאת בלבד, על פי העיתונאי ירון אברהם, ברק "לחץ" על מנדלבליט לחתור לעסקת טיעון עם נתניהו. סביר להניח שאם היה נחשף שאדם פרטי המקורב לנתניהו פנה ליועץ המשפטי לממשלה ו-"לחץ" עליו להגיע לעסקת טיעון עם ראש הממשלה לשעבר, אותו אדם כבר היה נמצא בחדר החקירות של להב 433. אבל המלך-הפילוסוף הוא, כמובן, מורם מעם ולו מותר הכל.

אבל מדוע ברק בכלל לחץ על מנדלבליט לחתור לעסקת טיעון?

ובכן, שוב מתגלה כי ברק הוא לא רק משפטן מחונן, אלא בראש ובראשונה פוליטיקאי-על (למעשה, בכל שנות המדינה לא היה פוליטיקאי ברמתו – אדם שהצליח לכונן חוקה באמרי פיו ולחולל הפיכה משטרית בדמותו שלו). כל מעריציו שעכשיו מטיחים בו עלבונות, לא מבינים עתה, ולא הבינו מעולם, את חוכמתו הפוליטית הרבה. חוכמה פוליטית זו היא שהניעה אותו ללחוץ על מנדלבליט להתקדם לעסקת טיעון וזאת בשל שתי סיבות עיקריות. על סיבות אלו אפשר ללמוד מדבריו של ברק עצמו.

ממגן המערכת למנפץ המערכת

"לא אכחיש שכאשר פניתי למנדלבליט חלפה בראשי כל העת תרומתו של בנימין נתניהו למדינה" סיפר ברק ל-Ynet. האם ברק התכוון להסכמי השלום עם מדינות ערב, או שמא לפרויקט ההתחסנות או אולי לצמיחה הכלכלית בתקופת שלטונו של נתניהו? עם כל הכבוד להישגים אלו, יש דברים חשובים קצת יותר בעיניו של ברק. הלה הסביר שכוונתו הייתה "לא רק הישגיו הגדולים [של נתניהו] בכל השנים, אלא בעיקר, עד למשפטו, הוא היה מגדולי המגינים על מערכת המשפט הישראלית. תרומה זו לא אשכח לעד". וברק צודק. נתניהו לא העז לגעת במערכת המשפטית על כל מרכיביה – בית המשפט העליון, הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה – ובלם כל שינוי שיכול היה לקצץ את כוחה עוד מ-2006 עת שימש כראש האופוזיציה וביתר שאת מאז החל את הקדנציה השנייה שלו בראשות הממשלה.

בריאיון לתמר אלמוג, הרחיב ברק מעט אודות מהות "ההגנה" שנתן נתניהו למערכת המשפטית: "בשנים שאני הכרתי אותו, [נתניהו] היה מגן חשוב של מערכת בתי המשפט. כשהיה דיונים על הקמת בית משפט חוקתי נפרד מבית המשפט העליון, הוא התנגד לדבר הזה. הוא הגן על מערכת בתי המשפט. ואני מאוד מאוד כיבדתי אותו בשל כך". תרגום: נתניהו הגן על מפעל חייו של ברק – ההפיכה המשטרית שחולל מ-1993 ואילך – וסיכל את הניסיונות של הכנסת ושל הממשלה להחליש הכוח האנטי דמוקרטי של בית המשפט העליון.

המסר בדבריו של ברק ברור למדי – מי שפועל לחולל רפורמות במערכת המשפט או מנסה להסיג לאחור את ההפיכה הברקיסטית נגד הדמוקרטיה הישראלית, לא רק שנבוא איתו חשבון אלא גם נרדוף אותו עד חורמה. לעומת זאת, מי ש-"מגן" על מערכת המשפט הישראלית – כלומר, מונע כל רפורמה במערכת המשפטית ונותן לה להמשיך ולמשול במקום המוסדות הנבחרים – נגן עליו בחזרה. והרי זה חיזוק מפי הגבורה לכל מי שטוען כי הדיפ סטייט עשה סיכול ממוקד בנתניהו. ואי אפשר לטעון שזה רק ברק המדבר מרחשי ליבו, שכן היועץ המשפטי לממשלה התייעץ עימו במשך שבועות על עסקת הטיעון.

הכרת הטוב של ברק לנתניהו היא לא דבר חדש. ברק שב ושיבח את נתניהו לאורך השנים ולא בכדי. כאמור, נתניהו, וטעמיו עימו, מנע כל רפורמה משמעותית במערכת המשפטית. כך, למשל, בהעברת פסקת התגברות ובפיצול משרת היועץ המשפטי לממשלה. ואילו נתניהו זכה, במשך שנים, להנחות מפליגות מהיועץ המשפטי לממשלה ומהפרקליטות – כך, למשל, בפרשת ביבי טורס ובתיקים של שרה נתניהו.

אולם, לא לעולם חוסן. מתישהו החליטו בדרגים מסוימים בפרקליטות ובמשטרה שנתניהו מסכן את הדמוקרטיה והחלו לחפש אחריו כדי להפילו (כפי שעורכת הדין ליאורה גלט-ברקוביץ' הדליפה מידע חסוי כדי לפגוע בסיכויי בחירתו של אריק שרון). לא בכדי נמנעו אותם גורמים לבקש אישור מהיועץ המשפטי לממשלה לפתוח בחקירה נגד ראש הממשלה, כפי שמחייב חוק יסוד הממשלה. ומכאן גם אותה האשמה תקדימית וחסרת בסיס של "היענות חריגה" כמתת שוחד כתב אישום על מרמה והפרת אמונים לא היה מספיק כדי לסכל את נתניהו וצריך היה האשמה כבדה יותר). היועץ המשפטי לממשלה שהיה ספקן בתחילה, השתכנע, עם הזמן, שנתניהו מסכן את הדמוקרטיה, ומכאן הדרך הייתה סלולה לכתבי אישום בתיקי האלפים.

ברגע שהחלה להתגבש בפרקליטות התפיסה כי יש להגיש כתבי אישום, ברק, כמובן, אימץ את עמדת המערכת. ברק אף "הסביר" למנדלבליט, ברמיזא הברורה לכל בר בי רב, כי אין לו ברירה אלא להגיש כתבי אישום – בשם ההגנה על מוסד היועץ המשפטי לממשלה: "כשהיועץ המשפטי לממשלה מחליט, הוא צריך לקחת בחשבון לא רק את ההשפעה של זה בציבור, אלא הוא גם לוקח בחשבון איך הדבר הזה ישפיע על המוסד של היועץ המשפטי. ואני זוכר את עצמי יושב ומקבל את ההחלטות, אני לא הולך לבייש את שמגר. ואני משוכנע שהוא [מנדלבליט] לא יבייש, לא את שמגר ולא אותי".

וברגע שהמערכת שאין לביישה החליטה להגיש כתבי אישום, הנאשם צריך לקבל את החלטתה בבחינת כזה ראה וקדש אליבא דברק. אולם, נתניהו החליט להילחם על חפותו ואף מתח ביקורת נוקבת על גורמי האכיפה. וזה, לדעתו של ברק, ניפוץ קדושתה של המערכת: "מרגע שהוגש נגדו כתב אישום על ידי היועץ המשפטי לממשלה חל שינוי דרסטי – מהפך – בעמדתו. במקום מגן המערכת הוא הפך להיות מנפץ המערכת". זה שנתניהו לא ביצע שום פעולה משמעותית "נגד" המערכת המשפטית, ואפילו סיכל את קידומה של פסקת התגברות כפי שרצו שרי הממשלה, כל זה לא מספיק בעיני ברק. נתניהו העז לבקר את המערכת במילים קשות והגדיל ומינה שר משפטים לעומתי כמו אמיר אוחנה, וזה די והותר כדי לקבל את התואר של "מנפץ המערכת".

אבל עתה נתניהו מוכן לשוב ולכוף ראשו בפני המערכת המשפטית. ואם נתניהו מוכן לקבל עסקת טיעון, על המערכת המשפטית להסכים לכך כי זה מבסס את ניצחונה הלכה למעשה. וחשוב אף יותר, עסקת טיעון תראה לכל, ובייחוד לפוליטיקאים שחושבים, בחוצפתם כי רבה, על רפורמות במערכת המשפטית, שאף אחד לא יכול לנצח את המערכת – אפילו לא נתניהו הגדול. אז למען מטרה זאת אפשר לוותר על ההאשמה חסרת הבסיס בשוחד בתיק 4000, ואפשר לוותר לחלוטין על תיק 2000, ואפשר להסתפק בהרשעה ללא ענישה משמעותית, כל עוד יש קלון שמסלק את נתניהו מהחיים הפוליטיים ומנציח אל עליונות המערכת המשפטית על המערכת הפוליטית.

והרצון להגן על כוחה של המערכת המשפטית עומד גם בליבת הסיבה השנייה, והעיקרית, ללחץ שהפעיל ברק על מנדלבליט לחתור לעסקת טיעון.

אהרן ברק ובנימין נתניהו

האישור המוציא את העוקץ

"עמדתי היא שמן הראוי לאשר את עסקת הטיעון, משום שהאישור הזה מוציא את העוקץ מההריסה של מערכת בתי המשפט", הסביר ברק לתמר אלמוג. את ברק לא מעניינים האישומים, לא מעניינות הראיות, לא מעניין מהלך המשפט עד עתה – את עסקת טיעון יש לקבל רק כדי להגן על המורשת של ברק, על כל מרכיביה.

ברק הוסיף ופירט מדוע עסקת הטיעון כה חשובה: "משום שהטענה האומרת 'תפרו לי תיק', בא, בעצם, נתניהו בעצמו ואומר 'אני מודה שהאישום שניתן הוא אישום שאני אחראי עליו'. אני חושב שזה דבר כל כך חשוב, כל כך דרמטי, שהוא במשקלות הפנימיים של האיזונים, הוא ידו על העליונה". ברגע שיש עסקת טיעון, גם אם יפטרו אותו בעונש מגוחך ביחס לאישומים שהוגשו נגדו, הרי באקט ההודאה בפני בית המשפט, נתניהו לכאורה יצדיק בדיעבד את הגשת כתבי האישום נגדו.

יש להבין שברק חושש מאוד מזה שנתניהו ימשיך להילחם על חפותו בבית המשפט, בגלל ההשלכות השליליות שיכולות להיות לכך על מערכת המשפט. ולמה ברק מכוון? בשל הפרופיל הציבורי הגבוה של תיקי נתניהו, המשפט זוכה לתשומת לב ציבורית רבה מאוד, ובמהלכו נגלו רשויות האכיפה במערומיהן, אם בחוסר פעולה לפי דרישות החוק ואם בהפעלת אמצעים פסולים כדי להשיג את רצונן. יתרה מזאת, לפחות בתיק 4000 אפשר לומר שהתביעה לא ממש טרחה לבסס את האישום התקדימי בשוחד. פועל יוצא, אמון הציבור בפרקליטות הולך ומדרדר והתמשכות המשפט עלולה להביא להתעוררות ציבורית ופוליטית שתסכן את מורשת ההפיכה המשטרית של ברק.

לפני שברק החל לכהן בתפקיד נשיא בית המשפט העליון, אמון הציבור במוסד זה היה גבוה ביותר. במהלך כהונתו, אמון הציבור בבית המשפט העליון הלך מדחי אל דחי והירידה באמון הציבור נמשכה גם בתקופת יורשיו. הוא חושש כי המשך הירידה באמון הציבור יביא, בסופו של דבר, לכך שפוליטיקאים המושפעים מזוטות כמו רצון העם, עלולים לבצע, רחמנא ליצלן, רפורמות במערכת המשפט ולסכן את מפעל חייו האנטי דמוקרטי. ואת הסיכון הזה, ברק לא מוכן לקחת. הוא חושב שאם תהיה עסקת טיעון במסגרתה נתניהו ילך לקנוסה, תנוטרל הסכנה העכשווית לפגיעה במורשתו. ואכן, נראה שגם הפעם ברק ישיג את רצונו, והשלטון "הנאור" של המשפטנים – מורשתו של המלך-הפילוסוף – יימשך על חשבון הדמוקרטיה והעם הריבון.

חיים רמון כיהן כחבר כנסת וכשר בממשלות ישראל