עבירת שוחד בתאגיד ללא אחריות של התאגיד: הילכו שניים יחדיו?

כאשר מוגש כתב אישום כנגד בכיר בתאגיד בשל עבירה שבוצעה תוך כדי פעילות התאגיד או במהלך עיסוקו, נשאלת השאלה כנגד מי יוגש כתב האישום: האם רק כנגד אותו נושא משרה שבאופן אקטיבי ופיזי ביצע את העבירה, או שמא במקביל יש להגיש כתב אישום כנגד החברה עצמה?

סוגיה זו התעוררה לאחרונה עם פרסום הידיעה לפיה בפרשיות שבהן מעורב ראש הממשלה, בנימין נתניהו, יוגש כתב האישום נגד נתניהו עצמו וכן נגד נושאי משרה ובעלי שליטה בחברות בזק, וואלה וידיעות אחרונות, אך לא נגד החברות עצמן.

האחריות הפלילית של התאגיד לא הייתה מובנת מאליה במהלך ההיסטוריה. למעשה, בעבר, אחת התיאוריות השולטות בדיני תאגידים תפסה את התאגיד כפיקציה משפטית ותו לא. בהיות התאגיד קונסטרוקציה מלאכותית בלבד, כזו שאין בה ממשות או קיום עצמאי, פשיטא שאין טעם להעמיד אותו לדין במקרה של עבירה שנעשתה במסגרתו, שכן אין בו שום מימד של קיום ממשי. אבל התפיסה הזו הולכת ונהיית לא רלוונטית ככל שתאגידים לוקחים חלק משמעותי יותר בכלכלה ובמשק, משפיעים על המציאות ברבדים שונים ולמעשה – הינם שחקנים לכל דבר על המגרש, יהא זה המגרש הפוליטי, התקשורתי, הכלכלי או אחר.

ניתן לטעון כי התעלמות מהתאגיד עצמו תוך כדי שימת דגש על האנשים שעומדים מאחוריו אינה משקפת את מורכבות העולם המודרני בו אנו חיים, שבו לתאגידים יש הלכה למעשה דומיננטיות משמעותית בכל היבטי חיינו.

החוק הישראלי מכיר באפשרות להעמיד תאגיד לדין פלילי. סעיף 23 לחוק העונשין קובע:

"23. (א) תאגיד יישא באחריות פלילית –
(1) ...כשהעבירה נעברה על-ידי אדם במהלך מילוי תפקידו בתאגיד;
(2) לעבירה המצריכה הוכחת מחשבה פלילית או רשלנות, אם, בנסיבות הענין ולאור תפקידו של האדם, סמכותו ואחריותו בניהול עניני התאגיד, יש לראות במעשה שבו עבר את העבירה, ובמחשבתו הפלילית או ברשלנותו, את מעשהו, ומחשבתו או רשלנותו, של התאגיד..."

האחריות הפלילית של התאגיד מושתתת על תורת האורגנים, שמבוטאת בסעיף 47 לחוק החברות, הקובע בפשטות: "פעולותיו של אורגן וכוונותיו הן פעולותיה של החברה וכוונותיה".

אורגן הוא אחד מהגופים המנויים בסעיף 6 לחוק: המנכ"ל, הדירקטוריון או האסיפה הכללית, וכן כל מי שמכוח הדין או התקנון רואים את פעולתו כפעולת החברה לאותו עניין.

תורת האורגנים מאפשרת לייחס את היסוד הנפשי והאקטיבי-עובדתי של האורגן לחברה עצמה, ומאפשרת לתאגיד לקיים תכונות שמטבען הן אנושיות לגמרי. באופן זה ניתן להטיל על התאגיד אחריות פלילית, נזיקית ועוד. אם כן, דוקטרינה זו משקפת תפישה שמכירה בממשיות של התאגיד גם במובן הפיזי, המבוטאת באמצעות האורגנים, שלעיתים מכונים מרכז העצבים של התאגיד.

בית המשפט העליון הכריע כבר בשנות התשעים בפסק דין מודיעים, כי עקרונית כל עבירה פלילית שהאינטרסים המוגנים על ידיה עשויים להיפגע על ידי התאגיד, מטילה אחריות פלילית אישית על התאגיד.

ניתן להצביע על מספר רציונלים בולטים להצדקת הטלת אחריות במקרה של עבירות הנעשות במסגרת התאגיד על ידי אורגן שלו.

ראשית, אם בוחנים את השאלה מהמישור של דיני התאגידים, ניתן לומר כי ההכרה באישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד מובילה באופן טבעי גם להטלת אחריות פלילית עליו. אם התאגיד יכול להיות בעלים של זכויות וחובות, ופעולותיו מוכרות במישור המסחרי והחוזי, מדוע יש להגביל את ההכרה בו כשמגיעים למישור הפלילי?

שנית, במישור של הדין הפלילי, הטלת האחריות יוצרת תמריץ לתאגידים להימנע מביצוע עבירות באמצעות יצירה של מנגנוני פיקוח ובקרה פנימיים. כך, הטלת האחריות מסייעת לצמצום העבירות לכתחילה.

שלישית, אם התאגיד עשוי לפעול באמצעות האורגנים בצורה שמזיקה לערכים חברתיים וציבוריים שאמורים להיות מוגנים, ושבשלם הוגדרה העבירה מלכתחילה, המטרות של הדין הפלילי ובכללן ענישה והרתעה יוגשמו בצורה טובה יותר אם התאגיד יהיה חשוף לאחריות בשל כך.

כאשר מחילים את הרציונלים הללו בהקשר של עבירות שוחד מהסוג שראש הממשלה נאשם בהן, נראה כי אי העמדה לדין את התאגידים שהיו שותפים בביצוע העבירות אינה סבירה.

ביסוד עבירת השוחד עומדת ההגנה על אמון הציבור במנהל הציבורי. אמון זה נפגע כאשר עובד או נבחר ציבור מצוי במצב של ניגוד עניינים העלול להשפיע על שיקול דעתו, בשל טובת ההנאה הניתנת לו על מנת לקדם את ענייניו של אדם.

חוק הפרשנות מורה לנו בסעיף 4 שבגדר אדם נכלל גם חבר בני אדם, ובכלל זה גם תאגיד. אך יותר מכך מורה לנו על כך המציאות. במציאות לתאגיד, בוודאי מסוג חברה בע"מ, יש תמיד אינטרסים כלכליים שחשוב לו לקדם.

בפרט במדינת ישראל, שבה השיטה הכלכלית מבוססת על מידה רבה של מעורבות של המדינה בכלכלה ובשוק, מה שמוביל לתלות מסוימת – לעיתים משמעותית – בין המגזר העסקי למגזר הציבורי. התלות יוצרת בתורה, במקרי קצה, מקרים של מתן שוחד מגורמים מהמגזר העסקי לבעלי תפקידים במגזר הציבורי, במטרה להשיג באמצעות השוחד עדיפות על פני מתחרים, הקלה ברגולציה או יתרונות אחרים.

התועלת הנובעת מפעולות מהסוג הזה מופנית לכיסו של התאגיד ולמעמד שלו בשוק, לפני הכל. העלות והמחיר של הפעולות האלה צריכות גם הן ליפול על כתפיו, בהתאמה.

כאשר התאגיד לא עומד לדין יחד עם נושאי המשרה בחברה, ובמקביל הוא עשוי לצאת נשכר כתוצאה מהתנהגויות כאלה, אין לתאגיד אף אינטרס למנוע את הפעולות הללו ולצמצם את התופעה השלילית שעבירת השוחד מטרתה למנוע.

לעומת זאת, כאשר התאגיד ונושאי המשרה בחברה יודעים שיש סיכוי שהתאגיד ייפגע כתוצאה מפעולות כאלה, יש להם תמריץ לפעול בצורה אקטיבית על מנת לצמצם את הסיכון שפגיעה כזו תתממש. כך, למשל, אם נושא משרה או בעל מניה חושד שמבוצעות עבירות במסגרת התאגיד, העלולות לסכן את התאגיד ובכך גם את מקום עבודתו, פרנסתו או מפעל חייו, הוא עשוי למנוע את המשך ביצוע העבירות. לעיתים די שיוחלו מנגנוני פיקוח פנימיים, כעין איזונים ובלמים בתוך התאגיד, על מנת למנוע היווצרותם של תרחישים מעין אלה.

חשוב להדגיש: המטרה של מתן השוחד במקרים הללו, כמו גם במקרים שבהם נאשם בנימין נתניהו, היא קידום האינטרס של התאגיד במובחן מהאינטרס של נושאי המשרה או של בעלי השליטה כאנשים יחידים. בתיק 2000 נטען שנוני מוזס, הבעלים ויו"ר הדירקטוריון ב-"ידיעות אחרונות", חתר להשיג באמצעות מתן סיקור אוהד לראש הממשלה מגבלות שיוטלו על המתחרה הגדול "ישראל היום". בתיק 4000 נטען שבנימין נתניהו העניק הקלות רגולטוריות לבזק בתמורה לסיקור אוהד באתר "וואלה".

הגשת כתב אישום כנגד התאגיד שבשמו ובשם ענייניו נעשו הפעולות לכתחילה נראית מתבקשת ומובנת מאליה במקרה כזה. יתרה מכן: בית המשפט העליון כבר קבע בפסק דין מדינת ישראל נ' בנק לאומי, כי אפילו אין צורך שהעבירות יבוצעו על מנת להיטיב עם התאגיד. תאגיד עשוי להיות מועמד לדין גם אם העבירה לא כוונה לשם השגת מטרותיו אלא מטרות האורגן עצמו. במקרה של שוחד, לרוב האינטרס הוא כאמור של התאגיד ממש, ולכן העמדה לדין את החברה מתבקשת מכל הטעמים שהזכרנו לעיל.

עדיין לא ברור אם היועץ המשפטי לממשלה אכן יחליט שלא להגיש כתב אישום כנגד בזק, וואלה וידיעות אחרונות. אך נראה שהחלטה כזו, אם אכן תתקבל, לוקה בחוסר סבירות וחותרת תחת הרציונלים העומדים בבסיס ההכרה באחריות הפלילית של התאגיד, ולפיכך עלולה לפגום במאמצים לשמור על מנהל תקין ולצמצם עבירות של תאגידים ושל האורגנים שלהם.

ד"ר אודליה מינס היא מרצה ומומחית לדיני תאגידים, הפקולטה למשפטים, הקריה האקדמית אונו