פסק הדין האחרון של חיות והסירוב לבקשת הממשלה לדחות את הדיון – הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו?

במרוצת השנים, התפתח בבתי המשפט מנהג ביחס לשופטים העומדים לפני פרישה לגמלאות בגיל 70 –"הקראת פסק דין אחרון" של השופט הפורש במעמד חגיגי. על פניו, אין שום פסול במנהג כזה. מה יותר הולם מכך ששופט שכיהן שנים ארוכות ושכתיבת פסקי דין הייתה לחם חוקו, יסיים את כהונתו במעמד מכובד ומרגש, שבו הוא מקריא פסק דין אחרון ומשמעותי, כאשר כל חבריו לשפיטה, בני משפחה ואורחים נכבדים אחרים יושבים ביציע?

אני עצמי נכחתי במעמד הקראת פסק הדין האחרון של סגנית נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב ורדה אלשיך – פסק דין שעסק בסוגיה משמעותית בדיני חדלות פרעון (גילוי נאות: הייתי עוזרה המשפטי של השופטת אלשיך והשתתפתי בכתיבת פסק הדין). אני זוכר יפה את מחיאות הכפיים שזכתה להם מעמיתיה, כאשר הקריאה את פסק הדין קבל עם ועדה.

אז היכן הבעיה במנהג היפה והחגיגי הזה? ואיך המנהג מתקשר לסירוב הנחרץ של בית המשפט העליון לבקשת דחייה של 21 יום בהגשת תגובת הממשלה לעתירות כנגד תיקון חוק יסוד: השפיטה להגבלת עילת הסבירות?

לפני שנשיב לשתי שאלות אלו נזכיר שהדיון שייערך ב-12 בספטמבר בתיקון חוק היסוד בעניין הסבירות יהיה כנראה הדיון החוקתי החשוב ביותר שנערך במדינת ישראל בעשורים האחרונים, וזאת כאשר "הייעוץ המשפטי" לממשלה מגיש עמדה לעומתית לממשלה. נוסיף ונזכיר שאין מדובר במענה לעתירה אחת, אלא במענה למקבץ מכובד של עתירות, כאשר עם כל יום שעבר מאז הוגשה העתירה הראשונה, הצטרפו עותרים נוספים ו-"ידידי בית משפט" חדשים ולכל אחד טיעונים משלו, לעיתים על פני עשרות רבות של עמודים, והתייחסויות לדוקטרינות משפטיות מהפכניות (בין העותרים ניתן למצוא את "המיזם הרב מגזרי למיגור העישון" ובין ידידי בית המשפט אפשר למצוא את "אדם טבע ודין – אגודה ישראלית להגנת הסביבה").

לנוכח הכתוב לעיל מובן מאליו כי חובתו המקצועית של בא כוח הממשלה, עורך הדין אילן בומבך, שעומד בודד במערכה מול כל העותרים – בלי שמערכת התמיכה של הייעוץ המשפטי לממשלה ושל מחלקת הבג"צים בפרקליטות עומדת מאחוריו – ללמוד את החומר בעיון ולהיות מוכן לענות לכל טענה וטענה משמעותית שעולה באחת העתירות הללו. ב-8 באוגוסט עדכנה היועצת המשפטית לממשלה את שר המשפטים כי "נוכח פערי העמדות המסתמנים" בין עמדת הממשלה לעמדתה, היא מתירה לממשלה להסתייע בייצוג נפרד. ב-15 באוגוסט מסרה היועצת המשפטית לממשלה הודעה רשמית בנושא. ב-17 באוגוסט אושרה העסקתו של עורך הדין בומבך כבא כוחה של הממשלה. נוכח היקף הטענות המשפטיות והזמן הקצר שנותר עד הדיון ב-12 בספטמבר, הגיש בומבך ב-18 באוגוסט בקשה לדחיית מועד הדיון והארכת מועדים. ברם, ב-22 באוגוסט דחו שופטי בית המשפט העליון בקשה זו.

הבעיה העקרונית ב-"הקראת פסק דין אחרון"

עוד בטרם נתייחס לסוגיה האקטואלית, יש להסביר מהי הבעיה העקרונית הקיימת במעמד המכובד והמרגש של "הקראת פסק דין אחרון". קיים חשש שעצם המעמד, והרצון למצוא פסק-דין "מצלצל" שייזכר היטב בתור החולייה החותמת את מלאכתו של השופט הפורש, עשויים להשפיע על השיקולים של היושב בדין.

אין ספק, כי רוב השופטים הם אנשים מסורים, הגונים ומקצועיים, ובוודאי לא יטו פסק דין במובן של הרשעה בתיק מובהק של זיכוי או ביטול חקיקה או תקנה שקודם לכן לא היה עולה על דעתם לבטל. אלא ששופטים, גם ההגונים והמסורים ביניהם, אינם התגשמות בבשר של "אמות מידה משפטיות טהורות", אלא בני אדם. וככל בני האדם, גם השופטים חשופים להטיות (לעיתים לא מודעות), לנקודות עיוורון, ובמקרה שלנו להשפעה של השאיפה לגייס בתוך פרק זמן קצר יחסית סוגיה משפטית מרשימה ורבת חשיבות, כדי לפסוק בה פסיקה ספקטקולרית ואולי אפילו מהפכנית (אגב, גם מספר חודשים עשוי להיחשב לפרק זמן קצר יחסית בעניין זה).

כלומר, מעמד "הקראת פסק דין אחרון" יוצר סוג של אינטרס או "שחקן נוסף" בתוך שיקול הדעת השיפוטי – ואינטרס זה חורג משקילת העניינים של הצדדים שמתדיינים בפניו. כך, למשל, החגיגיות שבמעמד עלולה להטות שופט שיושב על המדוכה להעדיף פסיקה מוחלטת שתעורר הדים בסוגיה משפטית שבכל זמן אחר היה מאיץ בצדדים להתפשר או פוסק פסק דין "אפור" ושגרתי יותר. יוצא אפוא שלנוכח ההכנות להקראה חגיגית של פסק דין אחרון שייחרת בזיכרון, הצדדים הישירים לדיון עלולים להפוך לשחקנים משניים.

וכאן אנחנו חוזרים החלטת בית המשפט העליון לדחות אל בקשת הדחיה של בא כוח הממשלה בעתירה נגד תיקון חוק יסוד בעניין הסבירות.

"הקראת פסק דין אחרון" של נשיאת בית המשפט העליון

נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות צפויה לפרוש ב-16 באוקטובר. חיות, שהרצתה בפירוט את עמדתה הנחרצת בעניין הגבלת עילת הסבירות חודשים לפני שהדיון החל, יושבת בראש הרכב היסטורי שיפסוק את פסק הדין החוקתי אולי החשוב ביותר אי פעם במדינת ישראל. עצם הפיתוי לתת "פסק דין אחרון" מצלצל שייזכר לעשרות שנים, הוא כזה שכמעט לא ניתן לעמוד בפניו. ופיתוי זה עלול להפוך גם את השופטת הישרה ביותר ל-"נחרצת" עוד יותר לא רק בענייני מהות, אלא כפי שאנחנו רואים עתה, גם בענייני פרוצדורה.

לא צריך להאריך בדברים על כך שבכל עתירה מהותית אחרת, סביר להניח שלא היו מאלצים את בא הכוח של אחד הצדדים לסד זמנים של פחות מחודש להשיב למגוון עותרים ולמאות עמודי טענות, אלא היו נותנים לו דחייה משמעותית כדי שיוכל להתכונן כראוי וכדי לשמור על הוגנות ההליך ועל מראית פני הצדק. גם הנימוק שניתן לדחייה לא מרמז טובות על גישת בית המשפט להליך: "בהינתן ההרכב המורחב שנקבע ונוכח אילוצי היומן לא ניתן להיעתר לבקשה לדחיית הדיון הקבוע ליום 12.9.2023" (החלטה מ-22 לאוגוסט 2023, בג"ץ 5658/23). מעבר לכך שאילוצי היומן לרוב משמשים כסייג להקדמת דיון – כמו, למשל, "העתירה תיקבע לדיון לפני הרכב בהקדם, לפי אילוצי היומן" או "התיק ייקבע לדיון מחדש לפי אילוצי היומן" או "בשל אילוצי היומן לא ניתן להקדים את הדיון" – האם דיון חוקתי על ביטול תקדימי ומהפכני של תיקון לחוק יסוד לא מצריך את השופטים להתאים את אילוצי היומן לחשיבות הסוגייה?

כאשר דחיית הדיון עלולה להפריע לנשיאת בית המשפט העליון העומדת לפרוש לגמלאות, במתן "פסק דין אחרון" בתיק החשוב ביותר בהיסטוריה החוקתית של מדינת ישראל, קשה מאוד להימנע מספקות עד כמה הדבר השפיע – לכאורה כמובן, ואולי אפילו לא לגמרי במודע – על השיקולים שעמדו בבסיס הסירוב הנחרץ ליתן דחייה בת מספר שבועות. בדיון משפטי טעון במיוחד ובהכרעה כה הרת גורל ונפיצה – הדבר האחרון שבית המשפט העליון זקוק לו הוא מה שנראה כמו להיטות למהר ולהגיע להכרעה בטרם נשיאת בית המשפט העליון מניחה את פטיש המשפט מידיה.

גדעון אורבך הוא עורך דין שעוסק בחדלות פירעון, שימש בעבר כעוזרה המשפטי של השופטת ורדה אלשיך