אפילו לא אמת לשעתה – על מופע הדמגוגיה של אילנה דיין

אילנה דיין הופיעה בסוף השבוע בתוכנית "פגוש את העיתונות" של עמית סגל ובן כספית. במשך דקות ארוכות סנגרה דיין על התנהלות מערכת המשפט וקטרגה על ההצעות לרסנה, אותן כינתה "מטחים ארטילריים". למרות שדיין היא עיתונאית רבת זכויות ואף ד"ר למשפטים בהכשרתה, הדברים שאמרה בתוכנית היו שילוב מרהיב של דמגוגיה, חצאי אמיתות ושקרים מוחלטים.

נפתח דווקא בקביעה שקבעה לקראת סוף דבריה, כי בית המשפט העליון הוא "המבצר האחרון שעוד עומד על תילו". מדובר בשקר דמגוגי מביש. יחד עם זאת, קביעה זו משקפת באופן אמיתי וכן את נקודת המבט המעוותת של דיין ושל כל אלו התומכים בשלטון המשפטנים. הללו סבורים כי הכנסת והממשלה בעצם פועלות נגד הדמוקרטיה ואילו בית המשפט העליון הוא המבצר (האחרון) המגונן עליה מפניהן. ובכן, לידיעתה של דיין הכנסת והממשלה הן ההתגשמות המוסדית האמיתית של הדמוקרטיה – הרשויות הנבחרות המוציאות לפועל את שלטון העם. יתר על כן, אם נבחן את פעילותו של בית המשפט העליון בארבעת העשורים האחרונים נגלה שאותו "המבצר האחרון" רמס באופן עקבי ומתמשך את שלטון העם ובדרך דרס גם את הפרדת הרשויות ואת שלטון החוק – מרכיבי יסוד בדמוקרטיה הליברלית.

סגל ציין נכונה כי כאשר דיין התמחתה בבית המשפט העליון בסוף שנות השמונים, לא הייתה לו את היכולת לפסול חוקים. "אז לא היינו דמוקרטיה?", תמה סגל. לכך השיבה דיין כי "לפני שנת 95' גם לא היה סלולר ולא היה נטפליקס ולא היה קרוז קונטרול והיה פחות טוב". נטפליקס אכן לא הייתה קיימת בשנת 1995 (טלפונים סלולריים וקרוז קונטרול היו גם היו), אבל שיטת המשטר שלנו לפני ההפיכה השיפוטית בפסק דין בנק המזרחי הייתה טובה יותר ויציבה יותר מזו שיש לנו עכשיו.

"בית המשפט של לפני שנת 95' לא יכול היה לפסול חוקים, אבל אותו בית משפט עליון הקים פה מפעל מפואר" אמרה דיין. והרי זה עוד שקר מוחלט. בית המשפט העליון שהחליט לחמוס לעצמו את הסמכות של האספה המכוננת ולכונן חוקה באמרי פיו הוא ממש לא אותו בית משפט עליון שפעל בעשורים הראשונים של המדינה. את המפעל המפואר שהקימו פה בדי עמל שופטים דגולים מרבבה כמו משה זמורה, יצחק אולשן, שניאור זלמן חשין, שמעון אגרנט, משה לנדוי, יואל זוסמן, אלפרד ויתקון ורבים אחרים, הרסו והחריבו אהרן ברק וממשיכי דרכו. ענקי המשפט שכיהנו בעשורים הראשונים למדינה שפטו מתוך כבוד לעיקרון המנחה של הדמוקרטיה – שלטון בהסכמת הנשלטים – אך ברק החליט להקים בישראל עריצות "נאורה" של משפטנים ולמרבה הצער הצליח להנחיל את תורתו האנטי דמוקרטית לרבים מהשופטים שבאו אחריו.

כשדיין אמרה שמי שרוצה לבצע את הרפורמות הנוכחיות לא רוצה לחזור לבית המשפט של לפני 1995, אלא "רוצה לחזור לבית משפט נרפה, צייתן", לא היה אפילו שמץ של אמת בדבריה. הלוואי שהיינו יכולים לחזור לבית המשפט העליון של לפני תקופת ברק. אני, למשל, הייתי רוצה בכך מאוד. אבל הרפורמות הנוכחיות בכלל לא מציעות להחזיר אותנו לבית המשפט העליון של לנדוי ואגרנט ואפילו לא מציעות לחזור למצב המשטרי שהיה לפני 1995 אלא ממשיכות מנקודת המוצא של פסק דין בנק המזרחי. הרי חקיקת פסקת התגברות כללית תהיה הכרה מפורשת של הכנסת בסמכות שיצר בית המשפט העליון לעצמו לפסול חוקים. כלומר, אין פה ביטול הביקורת השיפוטית על חקיקה אלא החזרת זכות המילה האחרונה לכנסת כשלב סופי אחרי הביקורת השיפוטית (וזאת בניגוד למצב שהיה פה לפני 1995, אז לא הייתה פסילת חוקים).

במהלך הריאיון טענה דיין שהיא מוכנה לחתום "שהרטוריקה הייתה מוגזמת ושנעשו טעויות ושהיו פסיקות אקטיביסטיות מדי". זאת טכניקת התחמקות מוכרת של חסידי שלטון המשפטנים. הרי היא לא מוכנה לקבל שום רפורמה דמוקרטית שתרסן את כוחה של המערכת המשפטית. דיין מתנגדת לפסקת ההתגברות, מתנגדת לשינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים ומתנגדת להכפפת היועצים המשפטיים לממשלה (כפי שהיה עד ההפיכה השיפוטית של פסק דין פנחסי ב-1993 שם הכפיף ברק את הממשלה ליועצים המשפטיים). אגב, כשהיא טוענת שברק היה צריך לאפשר את המינוי של רות גביזון לבית המשפט, היא שוכחת לציין שהפוליטיקאים בראשות ציפי לבני רצו למנותה ושהשופטים בראשות הנשיא העריץ יצאו למלחמת עולם נגדה כדי למנוע את המינוי. המשך שליטתם של המשפטנים בוועדה (שלושה שופטים ושני עורכי דין) יבטיח שגם בעתיד יוכלו השופטים למנוע את מינוים של משפטנים מוכשרים כמו גביזון שכל חטאם הוא נאמנות לדמוקרטיה (מה שברק מכנה "אג'נדה").

כאשר הזכירה את פסק דין אליס מילר (בג"ץ 4541/94) בו איפשר בית המשפט העליון לנשים להגיש מועמדות לקורס טיס בצה"ל נקטה דיין בטכניקה ידועה של דיסאינפורמציה. מדוע זו דיסאינפורמציה אתם שואלים? פסק דין אליס מילר עוסק בהחלטה מנהלית ואין לו שום קשר או רלוונטיות לפסקת ההתגברות שעניינה פסילת חוקים. הסיבה היחידה שדיין ציינה את פסק דין מילר בדבריה היא זריית חול בעיני הצופים.

גם כשציינה את פסילת חוק מס דירה שלישית (עניין קוונטינסקי, בג"ץ 10042/16) על ידי השופט נעם סולברג "השמרן מכולם", ואת ההתנגדות של מני מזוז האקטיביסט לפסילה, לכאורה כדי להוכיח את השמרנות הימנית של בית המשפט העליון ואת הגנתו על זכויות אזרח, היה זה ניסיון הטעיה שקוף מצידה. הרי פסילת חוק מס דירה שלישית הייתה מהפכה שיפוטית בפני עצמה שכן החוק לא נפסל כנגד חוק יסוד אלא כנגד "ערכי היסוד". אבל לא רק שהכנסת לא הסמיכה את בית המשפט לפסול חוקים כנגד "ערכי יסוד" אלא שאת הערכים האלו ממציאים השופטים בעצמם. מעבר לכך, הייתה זו התערבות בוטה בסדרי הדיון בכנסת. השופטים שישבו בדין גילו בורות עמוקה בהליכי חקיקה, שכן רבים החוקים שנחקקו בכנסת עברו בצורה דומה לזו שבה נחקק חוק מס דירה שלישית, אבל רמיסת ריבונות הכנסת היא כבר פרקטיקה נהוגה בבית המשפט העליון. ומדוע שבית המשפט העליון לא ינהג כך כשהוא מקבל מדיין ומחבריה למחנה שלטון המשפטנים גיבוי אוטומטי לכל התנהלות אנטי דמוקרטית, אפילו כשמדובר ברמיסת ריבונות הפרלמנט?

אבל שיא ההונאה הגיע כשדיין אמרה ש-"חייב איזשהו גוף שיעשה איזשהם בלמים ואיזונים" על הכנסת וזאת משום ש-"אין לנו חוקה כתובה". אכן חייבים גוף שיעשה בלמים ואיזונים, אבל לא על הכנסת המרוסנת שלנו אלא על בית המשפט העליון החסר כל רסן. מצד אחד דיין טוענת שאין לנו חוקה כתובה ומצד שני היא דורשת שנאפשר לבית המשפט לפסול חוקים כנגד החוקה שיצר באמרי פיו. אין אף מדינה דמוקרטית בה כוננה חוקה על ידי בית משפט, מה שמעיד שלתאוות העוצמה הבלתי מרוסנת של בית המשפט העליון שלנו אין שום מקבילה בעולם הדמוקרטי. אבל פסק דין בנק המזרחי לא השביע את התיאבון הבלתי נדלה של בית המשפט העליון לשררה וזה כבר תבע לעצמו את הכוח לפסול חוקי יסוד. פסילת חוקי יסוד היא אולי הסמכות המשטרית הקיצונית ביותר שהמציא בית המשפט העליון לעצמו – עד עתה – אבל אם בוחנים את שלל הסמכויות שיצרו ברק וחבריו מאז ראשית שנות השמונים אנו מגלים מוסד שאין אח ורע לריכוז הכוח השלטוני שקנה לעצמו: מתחם הסבירות שהעביר את הסמכות המנהלית של הרשות המבצעת לשופטים, שפיטות כמעט בלתי מוגבלת, דרישת עמידה כמעט בלתי קיימת, פרשנות תכליתית המאפשרת לשופט להחליף את הוראות החוק ברצונו השרירותי, כינון חוקה על ידי בית המשפט, הסמכה לפסול חקיקה כנגד חוקי יסוד, הסמכה לפסול חקיקה כנגד ערכי יסוד, הסמכה לפסול חלק מחוק ולחוקק מחדש את החלק שנפסל באמצעות פרשנות, הגבלה שיפוטית על הסמכות המכוננת של הכנסת וכאמור גם הסמכה לפסול חוקי יסוד.

אז אילנה, מדוע את מוכנה לקבל ריכוז סמכויות קיצוני כזה במוסד שלטוני לא נבחר שאין עליו מנגנוני איזונים ובלמים נאותים? האם עריצות המשפטנים באמת עדיפה בעינייך על פני דמוקרטיה ליברלית? בכל מקרה, למרות שמדובר במרואיינת חכמה וידענית את שלל השקרים הדמגוגיים שאמרה בריאיון הזה גם הגנת "אמת לשעתה" לא תציל.

חיים רמון כיהן כחבר כנסת וכשר בממשלות ישראל