להחזיר את הכוח לנבחרי הציבור

בתמונה בניין משרד המשפטים בירושלים המשמש את אגף ייעוץ וחקיקה

עם פרסום ההצעה להפוך את תפקיד היועץ המשפטי במשרדי הממשלה למשרת אמון נזעקו בכירים במשרד המשפטים וקבעו כי מהלך זה יביא לכך ש-"חובת הנאמנות של היועץ המשפטי תהיה כלפי השר הממונה ולא כלפי שלטון החוק. מדובר בביטול של שומרי הסף במשרדי הממשלה".

האמת היא הפוכה. עד תחילת שנות התשעים סייעו היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה לדרג הממונה לבצע את המדיניות שרצה לקדם. אולם, בעקבות ההפיכה המשטרית המקיפה שקידם השופט אהרן ברק, הפסיקה מערכת הייעוץ המשפטי לראות את עצמה כמשרתת את הממשלה הנבחרת, והחלה לבטא עמדות פוליטיות עצמאיות (שהיא תכנה "משפטיות") שנוגדות את החלטות הממשלה והשרים. היועצים המשפטיים של משרדי הממשלה שינו את הגדרת תפקידם מפקידים שעובדים עבור השלטון שהציבור בחר ל-"משרתי הציבור (הנאור)". אבל זהו ניסיון עלוב להוליך שולל שכן היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה אינם מקבלים הוראות מהציבור ואינם עומדים לבחירה של הציבור והם מקדמים את עמדותיהם הפוליטיות מבלי שקיבלו לשם כך איזשהו מנדט מהציבור.

דינה זילבר, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה לשעבר, הייתה אידיאולוגית קולנית של דיקטטורת הפקידות המשפטית. בספרה ביורוקרטיה כפוליטיקה הביאה זילבר לידי ביטוי מזוקק את התפיסה המבטלת את הדמוקרטיה הליברלית ומחליפה אותה בשלטון של בירוקרטיה משפטית. וכך כתבה: "טענתי היא כי במדינה המנהלית חשיבותו של המנהל הציבורי ראשונה במעלה. לפיכך חשוב שהדרג הפקידותי יכיר בכוחו לעצב מדיניות בנושאים קרדינליים. המגמה החשובה היא העתקת מרכז הכוח השלטוני ויכולת ההכרעה המעשית בשאלות של מדיניות, מהדרג הפוליטי הנבחר לדרג הפקידותי הממונה". השלטון הוא של הפקידים (שבראשם עומדים, כמובן, המשפטנים) והדרג הפוליטי הנבחר צריך להרכין את ראשו בפניהם.

בכנס שהתקיים באוניברסיטת חיפה בדצמבר 2019, קראה זילבר לציבור "לשמור" על המשפטנים ברשות המבצעת: "אנחנו חלק מנורמליות של שלטון ושל חברה. אנחנו גם אחת הערובות לנורמליות זו. עכשיו אנחנו צריכים שתשמרו עלינו, כדי שנוכל להמשיך ולשמור עליכם מפני השררה השלטונית. כדי שנוכל להמשיך לשמר את הפרופיל הדמוקרטי של מדינת ישראל ככזה, שלא ידהה, שלא ייפגם, שלא יתכער. השמיעו קול. שמרו עלינו". לשיטתה של זילבר, המשפטנים שלא נבחרו על ידי הציבור, שלא מחויבים לציבור בשום צורה שהיא, ושהציבור אינו יכול להחליפם, הם "הנורמליים" ואילו הפוליטיקאים שנבחרו על ידי הציבור הם האיום על הנורמליות.

במקום אחר הגדילה זילבר והסבירה כי תפקיד היועצים המשפטיים הוא להיות "משרתי ציבור ולא 'קונסיליירי' של השלטון". זילבר בעצם רואה את הממשלה כמאפיה, את השרים כבכירים בארגון פשע ואת תוכניותיהם כמזימות של פשע מאורגן – ולכן, אסור ליועצים המשפטיים לממשלה לציית למשפחת הפשע הקרויה "ממשלה". לשיטתה של זילבר סיכול תוכניות השרים הוא המשמעות האמיתית של "שומרי הסף".

זילבר לא רק הציגה את עמדתה האידיאולוגית אלא גם הוציאה אותה מן הכוח אל הפועל כאשר הביעה עמדה נגד הצעות הממשלה ואף התבטאה בפומבי נגד חברי הממשלה – וכל זה בניגוד לתקשי"ר (באופן לא מפתיע היא סירבה לכפוף את עצמה לכלליו). כאשר שרת המשפטים איילת שקד קצה בהתנהלותה הפוליטית הפסולה של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה היא הודיעה ליועץ המשפטי לממשלה ד"ר אביחי מנדלבליט שזילבר סיימה לייצג "את עמדתי, עמדת משרדי או עמדת הממשלה בממשלה, בוועדה מוועדותיה או בוועדה מוועדות הכנסת". אך באופן לא מפתיע, מנדלבליט אישר למשנה שלו לצפצף על השרה בריש גלי, וזילבר המשיכה להופיע בוועדות הכנסת ולהפיץ שם את משנתה הפוליטית. היה זה מחזה סוריאליסטי שיכול להתרחש רק בישראל שבה החליף שלטון המשפטנים את שלטון העם, את שלטון החוק ואת הפרדת הרשויות.

זילבר אולי הייתה קולנית יותר מיועצים משפטיים אחרים, אבל לא הייתה חריגה בהתנהלותה. רובם המכריע של היועצים המשפטיים אימצו בחדווה את הדוקטרינה של שלטון המשפטנים. הם פועלים לסכל את מדיניות השרים ולקדם במקומה את המדיניות שהם חפצים בה – בתור השליטים האמיתיים במשרדי הממשלה. מיותר לציין שאין שום מדינה דמוקרטית שקיימת בה דיקטטורה של יועצים משפטיים כעין זו. שינוי תפקיד היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה למשרות אמון הוא צעד חיוני בדרך להשבתה של ישראל למציאות בה נבחרי הציבור הם אלו שקובעים מדיניות והיועצים המשפטיים מסייעים בידם – כמקובל בדמוקרטיות מתוקנות.

חיים רמון כיהן כחבר כנסת וכשר בממשלות ישראל