אובדן הבושה – על האישור המשפטי למינויו של מני מזוז ליושב ראש הוועדה למינוי בכירים

היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה לא מפסיקה להתעלות על עצמה. הממשלה אישרה את מינויו של שופט בית המשפט העליון לשעבר, מני מזוז, לתפקיד יושב ראש הוועדה המייעצת למינוי בכירים בשירות המדינה לאחר שבהרב-מיארה אישרה לראש הממשלה יאיר לפיד להביא את המינוי להצבעה למרות שמדובר בממשלת מעבר. מקרה זה, כמו אינספור מקרים אחרים, שב וממחיש כי בכירי שלטון המשפטנים כבר לא מתביישים להפגין בריש גלי את הבוז העמוק שהם רוחשים לציבור ולשלטון החוק.

למשפטנים הבכירים בשירות המדינה יש שיטה. קודם הם ממציאים לעצמם סמכויות, מעל ומעבר למה שניתן להם בחוק (או אפילו מבלי שסמכויות אלו ניתנו להם בחוק); לאחר מכן, הם משתמשים בסמכויות שהמציאו לעצמם כדי לקבוע כללים שיעבירו לידי הדרג המשפטי את שיקול הדעת שניתן בדמוקרטיה ליברלית לנבחרי הציבור. אבל הכללים שהמשפטנים קובעים הם עמומים במכוון ועם מרווח גדול לשיקול דעת, וזאת כדי שיוכלו לקבוע במקרה נתון לפי רצון אד הוק. כלומר, הכללים העמומים מאפשרים להם להגיע להחלטות הפוכות במקרים כמעט זהים (ראו ניסים סופר, "שרי המלחמה – אישור מבצע צבאי כהחלטה שרירותית של יועצים משפטיים לממשלה"). אבל גם זה לא מספיק למשפטנים. לשיטתם, הכללים שקבעו חלים על נבחרי הציבור אבל לא על עצמם.

שקר ממשלות המעבר

כבר נלאיתי מלציין כיצד ההגבלות על ממשלות מעבר הן המצאה כוזבת של משפטנים שכל מטרתה להכפיף את הממשלה למרותם. חוק יסוד: הממשלה קובע באופן מפורש כי "תמשיך הממשלה היוצאת במילוי תפקידיה עד שתיכון הממשלה החדשה" כמימוש של עיקרון רציפות הממשלה. כלומר, חוק היסוד מקנה את כל הסמכויות של ממשלה "רגילה" לממשלה היוצאת ואין שום הגבלה עליה – מלבד אלו שהיא מטילה על עצמה בחוק – כך שכל ההגבלות שהמשפטנים המציאו על "ממשלת מעבר" בשקר יסודן.

בינואר 1999, שלושה שבועות אחרי שהכנסת ה-14 פיזרה את עצמה, המציא היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין את הקונסטרוקציה המשפטית של הגבלות על מינויים לפני בחירות (במקריות מופלאה היה זה כאשר ממשלת נתניהו הראשונה הפכה ל-"ממשלת מעבר"). מאז המשיכו היועצים המשפטיים לממשלה ושופטי בית המשפט העליון להרחיב את הקונסטרוקציה המשפטית הזו.

העיקרון המנחה של ההגבלה המשפטית דנן הוא שיש להקפיד הן על עצם הצורך במינוי בתקופת בחירות והן על שיקול הדעת במינוי. כלומר, המשפטנים לקחו לעצמם גם את הסמכות לקבוע שאין צורך במינוי או יש צורך, וגם את שיקול הדעת במינוי עצמו. בשורה התחתונה, המשפטנים השיתו עוד ועוד הגבלות על היכולת של הממשלה למנות מינויים לפני בחירות, כאשר הדגשה מיוחדת ניתנה להגבלות על מינויים לתפקידים בכירים ולמינויים הפטורים מהליך תחרותי (כלומר, מינויים שאינם דרך מכרז או לאחר המלצה של ועדת איתור).

בהרב-מיארה

למרות ההגבלות המשפטיות שהושתו על מינויים ב-"ממשלת מעבר" החליטה היועצת המשפטית לממשלה לאשר את מינויו של מזוז ליושב ראש ועדת המינויים. החלטה זו ממחישה היטב את הזלזול של בהרב-מיארה בציבור. המינוי המדובר פטור מהליך תחרותי, ויש עליו הגבלות משפטיות מחמירות במיוחד בזמן ממשלת מעבר. הנחיית היועץ המשפטי לממשלה למינויים בתקופת בחירות (הנחיה מספר 1.1501) קובעת כי "ככלל, בתקופת בחירות יש להימנע ממינויים של קבע למשרות אלה [הפטורות מהליך תחרותי]".

לא זאת בלבד, המינוי המדובר הוא לשמונה שנים תמימות! כלומר בהרב-מיארה אישרה פעולה שמגבילה הן את ממשלה הבאה והן את זאת שאחריה, בדיוק מה שהקונסטרוקציה המשפטית של "ממשלת מעבר" התיימרה למנוע.

אבל זה לא נגמר פה.

הנחית היועץ המשפטי לממשלה התירה מינויים פטורים מהליך תחרותי לפני בחירות "רק במקרים חריגים, בהם קיימת חיוניות באיוש מיידי של המשרה באופן קבוע". בהרב-מיארה קבעה כי מדובר בצורך דחוף משום שמינוי של רמטכ"ל מצריך אישור מקדים של הוועדה לאישור מינויים וכך כתב המשנה ליועצת המשפטית לממשלה גיל לימון בתגובה לפנייה בנושא: "בנסיבות העניין נוצר צורך דחוף באיוש המשרה. משום שמינוי רמטכ"ל טעון קבלת חוות-דעתה של הוועדה ובתקופה הקרובה עוד בטרם מועד הבחירות לכנסת ה-25, צפוי שר הביטחון להביא בפני הוועדה את המלצתו למינוי רמטכ"ל חדש לצה"ל".

כידוע, בני גנץ רוצה למנות את הרמטכ"ל לפני הבחירות שלאחריהן אולי לא יהיה יותר שר ביטחון. בהרב-מיארה אישרה זאת לגנץ למרות שיש רמטכ"ל מכהן שאפשר להאריך את כהונתו בתפקיד, בדיוק כמו שהנחיית היועץ המשפטי לממשלה קובעת ביחס למינויים בזמן ממשלת מעבר לתפקידים בכירים הפטורים מהליך תחרותי: "ככל שמשרה כזו התפנתה או צפויה להתפנות, יש לבחון את האפשרות להאריך באופן זמני את כהונתו של בעל התפקיד המכהן". אולם, כאמור, המשפטנים פטורים לא רק מעולו של חוק אלא גם מעולן של ההנחיות שהם עצמם קבעו.

אז אחרי שאישרה לגנץ לממש את רצונו הפוליטי במינוי רמטכ"ל – על אף שהדבר מנוגד להנחיה שקבעו יועצים משפטיים לממשלה – הוסיפה בהרב-מיארה חטא על פשע ואישרה מינוי לראשות ועדת המינויים שעומד בסתירה גדולה עוד יותר להנחיה המדוברת.

מזוז

כמו כל משפטן שתומך באקטיביזם שיפוטי קיצוני, הביע מזוז בעבר שלל עמדות סותרות ביחס לממשלות מעבר וזאת בהתאם לרצון האישי שלו ברגע נתון.

ב-2008, כאשר הוגשה עתירה נגד המשא ומתן שקיים ראש הממשלה אהוד אולמרט עם סוריה בזמן ממשלת מעבר, הסביר מזוז כי "בית המשפט קבע שלא קיימת בחוק היסוד או בנוהג החוקתי הגבלה פורמלית על סמכותה של ממשלת מעבר, וכי המשפט החוקתי בישראל אינו מכיר בדוקטרינה מיוחדת, שלפיה סמכויותיה של ממשלת מעבר מצטמצמות ל-'פעולה שוטפת' בלבד".

ואכן כאשר שר המשפטים דניאל פרידמן רצה למנות שופטים באותה ממשלת מעבר, סבר מזוז כי אין מניעה למנות שופטים בתקופה זו (ואף ניסה לשכנע בכך את חברי הוועדה לבחירות שופטים שהתנגדו למינוי שופטים בזמן ממשלת מעבר). ברם, לאחר שנשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש עמדה על התנגדותה למינויי שופטים בתקופת ממשלת מעבר, שינה מזוז את טעמו והודיע כי מתנגד לכינוס הוועדה לבחירת שופטים בתקופת ממשלת מעבר. אגב, ביניש עצמה נבחרה לכהן כשופטת בבית המשפט העליון בזמן ממשלת מעבר (שמונה ימים אחרי רצח רבין!) עקב התעקשותו של נשיא בית המשפט העליון דאז, אהרן ברק, לכנס את הוועדה לבחירת שופטים כדי לאשר את בחירתה, כי למשפטנים בכירים בשירות המדינה מותר הכל.

כאשר הוגשה עתירה נגד כוונתו של שר המשפטים אמיר אוחנה למנות את אורלי בן ארי כממלאת מקום לפרקליט המדינה בזמן ממשלת מעבר – בהתאם לסמכות מפורשת שנקבעה בחוק שירות המדינה (מינויים) – הקפיא מזוז את המינוי דקות ספורות לפני כניסתה לתפקיד. כשהשר אוחנה רצה למנות אופיר כהן כמנכ"ל במשרד המשפטים – משרת אמון מובהקת – קבע מזוז כי "על פניו המינוי הזה סותר את הנחיית היועמ"ש וסותר חזיתית פסיקה של בית המשפט העליון". אבל כמובן מה שאסור לשור מותר ליופיטר מזוז. וכך, למזוז אין שום בעיה עם מינוי בממשלת מעבר או עם סתירה של הנחיית היועץ המשפטי לממשלה או עם סתירה חזיתית של פסיקת בית המשפט העליון – כל עוד זה מיטיב עימו.

אובדן הבושה

אישור מינויו של מזוז בממשלת מעבר שב ומפגין עד כמה משפטנים בכירים בשירות המדינה בזים לשלטון החוק. אותם משפטנים רואים עצמם לא רק מעל החוק אלא גם מעל הכללים שהם עצמם קובעים. אולם המשפטנים אפילו לא טורחים להסוות את הבוז שלהם לכללי משחק עקביים, וזאת משום שהם בכלל לא סופרים את הציבור. אמנם, בהרב-מיארה ומזוז לא מחדשים בכך דבר משום שהם רק ממשיכים לפסוע במשעול שהתוו קודמיהם הגדולים ביניש וברק, אך ניכר שמעט הבושה שהייתה למשפטנים בכירים בעבר – הבושה שהניעה את מייסדי שלטון המשפטנים לעטוף את נטיותיהם האנטי דמוקרטיות במתק שפתיים דמוקרטי נוסח "דמוקרטיה מהותית" ו-"עליונותה של הכנסת כרשות מכוננת" – גם היא כבר אינה קיימת. בכירי שלטון המשפטנים מצפצפים על הציבור והם כבר לא מתביישים להראות זאת.

ואחרי שהבנו את זה, אין להתפלא על כך שבהרב מיארה אישרה את מינויו של מזוז למרות שציינה אותו בתור ממליץ כאשר הייתה מועמדת לתפקיד היועצת המשפטית לממשלה. אחרי הכל גם ניגוד עניינים זה משהו שרלוונטי רק לנבחרי העם ולא לשלטונם של משפטנים בני אלים.

חיים רמון כיהן כחבר כנסת וכשר בממשלות ישראל