הכניסה לבית המשפט העליון מכיוון "שביל הכנסת"   מקור: ויקיפדיה (אנתוני ברטייה)

דיון על מקומה של העמדה הפוליטית במערך השיקולים השיפוטיים ניתן לערוך במסגרת ההגדרה של מנגנון ראוי לקבלת החלטות פוליטיות במדינה דמוקרטית ובחינת תפקידו של בית המשפט ביחס למנגנון זה. הדיון מבוסס על שתי הנחות: הנחה אחת היא שהערך הדמוקרטי הוא הגשמת רצונותיו של הציבור, וכי האמצעי המקובל לכך הוא הכרעת הרוב; וההנחה האחרת היא שהליך קבלת ההחלטות הפוליטיות אינו נתון בידי הציבור בלבד, אלא רשויות השלטון נוטלות חלק נכבד בעיבודה ובהפקתה של ההכרעה הפוליטית, ולעיתים קרובות הן אף מנהלות את ההליך כולו באופן בלעדי.

• שופטים כשחקנים פוליטיים – בחינה מחדש של מקום הפוליטיקה במשפט

• שופטים כשחקנים פוליטיים – חלום האובייקטיביות ושברו

• שופטים כשחקנים פוליטיים – טענות הנגד והמענה להן

• שופטים כשחקנים פוליטיים – דיאלוג פוליטי הגון

אחת המחלוקות המרכזיות הניטשות ביחס לאופן קבלתן של החלטות פוליטיות במסגרת ההליך הדמוקרטי היא מידת מעורבותם של האזרחים בהליך זה ביחס לרשויות השלטון: מצד אחד עומדת העמדה התומכת במעורבות אזרחית בקבלת החלטות פוליטיות (להלן: התומכים), ומן הצד האחר ניצבת העמדה המתנגדת לכך, המבקשת להניח את הליך ההכרעה כולו בידי המשרתים בשלטון – לעיתים גם כאלו שלא נבחרו ישירות על ידי הציבור (להלן: המתנגדים). מחלוקת זו היא עקרונית. כלומר, אף שצדדי המחלוקת עושים שימוש בטענות אפוסטריוריות לשם תמיכה בעמדתם, כמו "חכמת ההמונים" או "בורות ההמונים", מקור המחלוקת נוגע בשאלת תוקפה המוסרי של הגדרת מנגנון קבלת החלטות פוליטיות במשטר דמוקרטי. בחינת שורש המחלוקת מגלה כי הטענות החלוקות נטועות בתפיסות עולם עקרוניות שונות בנוגע לאופי הציבור בהקשר של הליך קבלת ההחלטות ובדבר היקף זכותו לעצב את חייו במסגרת הפוליטית שבה הוא חי: המתנגדים נוטים לדרבן את "הטובים ביותר" לשמש בתור הגורמים המכריעים בקידומה של טובת הכלל, וסבורים כי יש לעודד שסמכויות קבלת החלטות יהיו תחת השפעתם של אלו שניחנו בחכמה ובמידות הטובות הדרושות לקידום החברה גם על חשבון חכמת הדורות וחכמת ההמונים; לעומתם, התומכים רואים את חירותו של הציבור לעצב את המסגרת הפוליטית שבה הוא חי כעיקרון בכיר, ולכן סבורים כי יש לעודד את האזרחים ליטול חלק בקבלת החלטות פוליטיות ולהשפיע עליהן, יהיו ההחלטות אשר יהיו.

במסגרת המחלוקת העקרונית, עמדת המתנגדים למעורבות האזרחים מניחה כי המכהנים ברשויות השלטון אמונים יותר מן הציבור על זיהוי "התשובה הנכונה" או "הטוב הציבורי", אלא שכאן טמונה חולשת העמדה. הנחת המתנגדים לוקה ב-"פגם טלאולוגי", שכן יש קושי אובייקטיבי להצביע על הכרעה פוליטית ראויה אחת ויחידה. בפרשנות של המציאות יש ממדים מתפיסת עולמו וממטרתו של "האזרח-הפרשן", גם אם לא במודע. נקיטת עמדה במחלוקת פוליטית מושתתת על פרשנות של המציאות, ופרשנות זו נטועה באמונה או בתפיסת עולם ערכית. לפיכך נראה כי לנושאי המשרה במנגנוני השלטון אין יתרון מובהק על האזרחים בזיהוי "התשובה הנכונה". לעומת זאת, עמדת התומכים – המבקשת לאפשר לאזרחים לעצב את חייהם כראות עיניהם – כי בסוגיה פוליטית ראוי להכריע רק באמצעות מנגנון קבלת החלטות פוליטיות המשתף את הציבור או לכל-הפחות מתחשב בעמדותיו, והכרעה באמצעות הליך כזה היא "נכונה", תהיה התוצאה בפועל אשר תהיה. המצדדים בעמדה זו מאמינים כי כוחו המוסרי של ההליך הדמוקרטי נמדד ביכולתו להעמיד לרשות הציבור את קבלת ההחלטות הנוגעות בו ישירות ובהיקפה של יכולתו זו. אתגרם הוא הפקת הליך פוליטי המשתף את הציבור באופן שיכלול דיון ראוי, הידברות והחלפת רעיונות בין קבוצות האזרחים השונות או נציגיהם, ואשר יצמצם ככל האפשר התערבות של גורמים חיצוניים והשפעות זרות על עמדותיו.

גם אם בפועל הליך קבלת ההחלטות הפוליטיות נשאר בידי נציגי הרשות המחוקקת וגם אם עיבוד ההחלטה הפוליטית נותר בידי הרשות המבצעת, עמדתם העקרונית של התומכים מדגישה כי המשמשים ברשויות הפוליטיות הינם שליחי ציבור. הם נבחרו לייצג את ציבור אזרחיה של המדינה הדמוקרטית, שהוא ריבונה של המדינה, ולהגשים את עמדתו, ולא את תפיסת עולמם האישית. אם ימעלו בתפקידם, לריבון עומדת האפשרות להחליפם.

 

שופט פוליטי

מהו אם כן תפקידה של הרשות השופטת במסגרת הדמוקרטית ומהו אופן מעורבותה בהכרעה בסוגיות פוליטיות, אם ממילא ההכרעה נדרשת להיות בהתאם לעמדה של הציבור או נציגיו?

שופטי בית המשפט הישראלי נדרשים להכיר בסמכותם השלטונית בעיצוב המסגרת הפוליטית באמצעות הכרעתם השיפוטית, ומשום כך בהיותם שחקנים במגרש הפוליטי הישראלי. אלא שבניגוד לשאר השחקנים במגרש, לשופטי בית המשפט עומד יתרון בדמות כישוריהם השיפוטיים והכשרתם המקצועית. יתרון זה מקבל גם גיבוי מוסדי בדמות "עצמאות שיפוטית", המשחררת אותם מלחצים מיידיים ומן הצורך לשקול אינטרסים קצרי טווח. בהתאם לכך, הצעתי היא להגדיר את תפקידו של השופט הישראלי בתור "שחקן פוליטי בעל כישורים ייחודיים".

הגדרה זו כוללת שני מאפיינים מרכזיים: מאפיין אחד הוא הכרה בכישוריהם המיוחדים של חברי הרשות השופטת. הבחירה במערכת המשפט כרשות שלטונית מבוססת על ההכרה כי סגולותיהם האישיות של השופטים, הכשרתם המקצועית והעצמאות שהמוסד השיפוטי מקנה להם מאפשרות להם לבחון סוגיות שנויות במחלוקת בבהירות מחשבה ומנקודת מבט שונה, אולי רעננה ומקורית, המתעלמת מרעשי רקע ומדחפי שעה. נוסף על כך, בעוד הרשות המחוקקת מתמודדת עם שאלות ערכיות מראש ובאופן מופשט, בתי המשפט מתמודדים עם שאלות אלו דרך יישומן במקרים אמיתיים. דבר זה מאפשר העשרה של הדיון הערכי ופיתוח של ההחלטה ממקרה למקרה. לכן, אף על פי שמנגנון הכרעת הרוב הוא ההליך המקובל לפתרון דילמות פוליטיות במסגרת דמוקרטית, אין להתעלם מעמדתה של האליטה השיפוטית, העשויה לשמש בתור "חלוץ לפני המחנה" בסוגיות ערכיות. המאפיין האחר, שבו מתמצה החידוש בהצעתי, הוא ההכרה כי בית המשפט הוא שחקן פוליטי לגיטימי, ולכן יש לעודד אותו להתנהל בהתאם. אין פסול בכך – ואף ראוי – שמועמד לשיפוט או שופט בבית המשפט יבטא את עמדתו הפוליטית בגלוי. אומנם השופטים אינם נבחרי ציבור, אך הם גם אינם תחליפי ציבור, ולכן, ככל שחקן פוליטי, ראוי שגם תוצרי הרשות השופטת יעמדו לביקורתם של אזרחי המדינה, שדרכה הם יוכלו להשפיע וליטול חלק בקבלת החלטות המעצבות את המסגרת הפוליטית שבה הם חיים. הסוואת העמדה – אשר קיימת ממילא ומשמשת בפועל בסיס להכרעה – פוגמת באידיאל הדמוקרטי המבקש לקדם מעורבות אזרחית בעיצוב החיים המדיניים.

הגדרה זו משחררת את הרסן באופן דו סטרי. מכיוון אחד, אין צורך לרסן את השופטים מלדון בסוגיות ערכיות-פוליטיות. הצעת הריסון אינה מציאותית בתקופה שבה בית המשפט העליון הישראלי, כבתי משפט רבים בעולם המערבי, זנח את תפקידו המקורי – יישוב סכסוכים קונקרטיים בהתאם להחלטות הפוליטיות שהתקבלו במנגנונים הדמוקרטיים (תוצרי חקיקה והחלטות ממשלה) – לטובת הרחבת השפעתו בתחומים ערכיים השנויים במחלוקת פוליטי. מן הכיוון האחר, אין לרסן את השופטים מלבטא ולחשוף את עמדתם הפוליטית באותן סוגיות, כהצעת התומכים באובייקטיביות הפוליטית. חשיפת עמדתו הערכית של השופט תאפשר לאזרחי המדינה להגיב באופן ענייני על הכרעותיו בהתאם לתפיסת עולמם. באופן זה יהיה אפשר להגשים כראוי את ייעודו הפוליטי של בית משפט במסגרת דמוקרטית, שבה ריבונה של מדינה הוא ציבור אזרחיה.

לסיכום, תפקידם של השופטים הוא לאותת לציבור אם לדעתם הרשויות הנבחרות אינן פועלות כראוי או התוצרים הפוליטיים אינם מקדמים ערכים שאמורה להיות להם בכורה במסגרת הפוליטית, לפי תפיסת עולמם של השופטים. בכך מתמצה תפקידם: עמידה בראש המחנה להתוויית הדרך הערכית – לא בכפייה או בתמרון, אלא בהצעה ובהמלצה לציבור אזרחי המדינה, אשר לו "המילה האחרונה" בעיצוב המסגרת הפוליטית בהתאם לתפיסת עולמו. לשם הגשמת תפקיד זה כראוי נדרש מהשופטים להמעיט ברטוריקה עמומה ולהביע באופן בהיר ומנומק את עמדתם הפוליטית במערך השיפוטי, כשחקנים בעלי זהות פוליטית נפרדת. כך תעמוד לציבור האפשרות להגיב באופן ענייני על הכרעות בית המשפט, וליטול חלק מרכזי בדיאלוג הפוליטי ובהכרעה הערכית לפי העיקרון הדמוקרטי.

ד"ר שאולי שארף הוא מרצה בפקולטה למשפטים במרכז האקדמי פרס ברחובות

* סדרת מאמרים זו מבוססת על המאמר "שופט פוליטי בחברה דמוקרטית" שפורסם בכתב העת מאזני משפט, כרך י"ד

users: שאולי שארף

עוד בנושא

אולי יעניין אותך

הנקראים ביותר

המלצת העורכים

החדשים ביותר