לפני 15 שנים פרסמתי בכתב העת "ארץ אחרת" בעריכת העיתונאית במבי שלג ז"ל, מאמר שכותרתו "הישראליות היא לא אנחנו". הטענה המרכזית במאמר הייתה שעיתון "הארץ" מטפח – אם תרצו "מבנה" –זהות המבוססת על בידול וניכור לאליטה החדשה אליה הוא פונה ובשמה הוא דובר.
במקומו של האתוס הישן של האליטה מבית מדרשה של תנועת העבודה הציונית, שעם כל חסרונותיו, ובכלל זה תחושת העליונות והאדנות שלו, היה מבוסס על תודעת חובה ושירות, האתוס שעיתון "הארץ" מטפח, מכונן את הזהות סביב בוז. ה-"אנחנו" החדש הזה, מבוסס על דיוקן משפיל של ה-"אתם" – המוני הישראלים נמוכי המצח, הגסים, הפרימיטיביים, הדתיים, המסורתיים, המזרחים, הלאומנים, הימנים, מוכי הפוביות, הפרובינציאליים, שהם בעצם כל מה ש-"אנחנו" הנאורים לא רוצים להיות. אנחנו מכוננים את עצמנו, אם תרשו לי לנקוט בז'רגון החביב על לימודי הקורבנוּת, כשלילה של האחר הישראלי.
מאבקיה השונים של האליטה החדשה הזאת, שאנחנו חוזים עכשיו בדעיכתה, תחומים עד היום בגדרי התחושות האלה, שלאחרונה ניסו לעטוף אותן בדגלי ישראל ובמגילת העצמאות, על מנת לכסות את צחנת השנאה כלפי כלל הציבור וכלפי הלאומיות היהודית והדמוקרטיה (במובנה המקורי – ריבונות האזרחים), בדיאודורנט של פטריוטיזם.
אבל אתוס הבוז ל-"אחר" שטיפח עיתון "הארץ" רק הלך והחריף במהלך המאבק על הרפורמה המשפטית וכל דגלי הכחול לבן והדפסי הענק של מגילת העצמאות, לא הצליחו להסתיר את טבעו. קצת לפני השבעה באוקטובר הכריז עורך הארץ אלוף בן על פרויקט אנטי-ציוני מובהק שעסק בדה-יהודיזציה של מדינת היהודים, כאשר השיק סדרה של מאמרים תחת הכותרת "יהודית ודמוקרטית? הגיע הזמן למחוק את המילה יהודית".
יחד עם השקיעה הכללית ברמה האינטלקטואלית של הכותבים, שהיא בין היתר פועל יוצא של הכפייה הגוברת של אחידות דעים, גם מגמת הבניית הזהות על בסיס של ניכור כלפי ישראל, התעצמה ונעשתה וולגרית יותר ויותר. ביטוייה הגסים ביותר מצויים בתת-סוגה שהתפתחה בניוזלטר של העיתון, המכונה "היומית", שנמסר כולו לממשלו של הדור הצעיר יותר, והמשכיל פחות, בין כותבי העיתון ועורכיו. מכתבי האימייל היומיים האלה מכילים טקסטים המשלבים בין המלצות קריאה על תכניו של העיתון באותו יום, לבין מאמרי דעה קטנים ואוטונומיים המשוחררים, כנראה, מביקורתם של עורכים. מאז תחילת המלחמה, המאמרונים ב-"יומית" עוסקים, כמעט ללא יוצא מן הכלל, באובססיית השנאה לנתניהו. המאמרונים האלה יוצרים את הרושם המצטבר שהחמאס הוא אמנם אויב נומינלי, וגם אם לא הוכרז עליו עדיין שהוא אח לנשק במאבק נגד נתניהו הרי שהוא בכל זאת מספק הזדמנות למאבק הזה שניצב בעולמם של הכותבים הללו מעל הכול, ויכול לעזור להביא להכרעה. זה כמובן גם מה שאומרים יום-יום במאמרי הדעה בעיתון עצמו, אבל ז'אנר המאמרונים ב-"יומית" הוא פרוע יותר, וולגרי יותר, וילדותי יותר, ולכן מאפשר הצצה חושפנית יותר אל הלא-מודע הקולקטיבי של דיירי תיבת התהודה האטומה מרחוב שוקן.
וההצצה הזו חושפת עולם מסויט ורדוף, מאוכלס במפלצות תת-אנושיות, שאילצו את ה-"אנחנו" הנאור להסתופף בתוך מבצר האוריגמי של דפי העיתון הגדולים, כדי לחסוך ממנו את הצורך להתלכלך במגע עם הרוב הדוחה, או אפילו להביט בו. יש טעם אם כן להציץ לתוך עולם הבלהות הזה, כדי להבין מה רוחש בתוך המדגרה של פוליטיקה רוויה בשנאה נואשת ובתחושת חורבן.
הנה דוגמא בולטת מתוך "היומית", שכתבה נועה אפשטיין ב-23 בינואר 2024 (נועה אפשטיין, "תיאורי האונס נועדו לשכנע את הממשלה להחזיר את החטופות. זה לא יעזור"). הטקסט יוצא מתוך זירה כאובה במיוחד – משפחות החטופים שבאו לשטוח את תחינתן בפני נבחרי ציבור, ובכללם פוליטיקאים מן הימין. הטענה הראשונה של אפשטיין היא שלבבות הימין הם כל כך גסים, שהדרך היחידה לגרום להם לחוש מעט איכפתיות לגבי גורל החטופים, היא לפנות ללאומנות הברוטאלית ולשוביניזם המיזוגני הרכושני שלהם, באמצעות תיאורים פורנוגרפיים של מעשי אלימות ואונס כלפי "הבנות שלנו":
"בתה של סגל אמרה: 'הבנות נאנסות שם ואף אחד לא מדווח עליהן... ברגעים אלו יש מישהי שיושבת במערה ונאנסת, די לשתות מים, די לדבר, אם זה היה הבנות שלכם, הבנים הקטנים שלכם... כמה אפשר לסבול?'
הקריאות האלה מדברות אל מקבלי ההחלטות ישר אל תוך הרגשות הימניים הקמאיים ביותר. הנשים שהיו בשבי, קרוביהן ומשפחות החטופות נאלצות לתאר את היקרות להן, את עצמן, באופן כמעט פורנוגרפי, מתוך הבנה שרק כך אפשר להפעיל לבבות גסים כל כך. בחושיהן החדים הן מזהות את הדבר היחיד שיכול להפעיל הלאומן הרכושני המורם מעם: אונסים את הבנות שלנו? שלנו?!
...כך נראה חוסר אונים מוחלט של מי שמבקשות להנכיח את קיומן הפגיע של אחיותיהן, בנותיהן, בנות העם שממשלה אמורה לדאוג להן – אבל בוחרת להתעלם. הן מנסות לפשט, לתאר מציאות, להמחיש אותה. הן נוקטות בתיאורים גרפיים יותר ויותר, תסריטי אימה אמיתיים ולא אמיתיים, בניסיון לגעת באלה שבינם לבין האנושיות חומה בצורה".
משפחות החטופים נאלצות אפוא למכור את יקיריהן באמצעות פורנוגרפיה, מפני שבעולמה של אפשטיין לימנים חסרה מידת האנושיות ולכן פשוט לא איכפת להם מגורל החטופים. והרי ידוע, אליבא דאפשטיין, שגם כשימנים פועלים למנוע אונס, המניעים שלהם מרושעים ופסולים מכללא:
"המשפחות מבינות היטב את הסנטימנט הימני האלים שהביא לחקיקת החוק להחמרת ענישה בעבירות מין על רקע לאומני, אותו יזמו חברות הכנסת יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו) ולימור סון הר-מלך (עוצמה יהודית), שקבע כי במקרים אלה יהיה ניתן להטיל כפל עונש. כי כל העניין הזה, מהטרדות ועד אונס, הוא עסק לשמאלנים עד שמגיע ערבי ופוגע באיבר החשוב ביותר של המדינה – הכבוד היהודי שלה. אונס זה דבר אחד, אבל אונס 'שלהם' את 'הבנות שלנו', זה כבר עניין אחר לגמרי".
הטענה הזאת היא תשליל כמעט סימטרי לגמרי של יחסו המחפיר של השמאל לעבירות מין. מאחר שבהיררכיית הקורבנות של הפרוגרסיביים, ערבים ואפריקאים מקבלים חסינות של קדושה בדרגה גבוהה יותר מנשים, ולכן אונס או תקיפה של אישה ענייה בשכונת התקווה אינו מעורר כל עניין בשורות הצדיקים האלה. הניסיונות לעורר אותם להתייחס לשכיחות עבירות המין בקרב מסתננים אריתראים וסודאנים נתקלים בחומה של אדישות.
כך בעצם, בכל מעשי ידיהם וידיהן של הצדיקים והצדיקות מרחוב שוקן, ונציגויותיהם הפוליטיות, מושלת הגזענות של הציפיות הנמוכות, שאין לה דרישות מוסריות מערבים או משחורי עור. הזעקות האופנתיות כנגד רצח נשים מתנהלות כמעט אך רק בעברית, על אף שהבעיה היא אקוטית לאין שיעור בחברה הערבית-מוסלמית. נשות הבדואים, בנות המעמד הרמוס ביותר בחברה הישראלית, שחיות תחת פוליגמיה, שנקנות לעיתים במוהר זול ביהודה ושומרון ושחיות בתוך ישראל ללא תעודות זהות, מעולם לא הפכו לדגל של הפמיניזם מהסוג הנהוג בעיתון "הארץ". ואפילו בדברים דרמטיים פחות, כמו הטרדה מינית שאינה מגיעה לכדי אונס, ארגוני "זכויות אדם" מצניעים במתכוון את מה שגברים ערבים צעירים מעוללים לפעילות שלהן כאשר הן מתגייסות לטובת המדוכאים ועוברות לגור ביניהם.
אבל אפשטיין אינה רואה את דבשתה ולא שמה לב שבמומה היא פוסלת. זעמה על המפלצות הימניות שהיא מדמיינת, מעוור את עיניה לדקויות כגון אלו. במקום זה היא שוקעת לתוך הייאוש. המשפחות מכרו את היקר להן מכל כדי לזכות באהדה, אבל כל זה היה לחינם מול מפלצות ערלות לב אלה, של הימין:
"האינסטינקט של הנשים המוחות נכון, אבל באופן מצער הפעולה שלהן אינה מביאה לתוצאה לה קיוו. התיאור לפרטים של המעשים שאולי קרו ואולי עוד יקרו לחטופות מפעיל בלב הלאומן רגש אחד ויחיד: נקמה. עם הרגש הזה אפשר לצאת לקרב יום אחר יום. אבל נקמה לא מביאה לשחרור חטופים, אלא לעוד ועוד קרבות וחיילים מתים".
לסיפור שאפשטיין רוקמת אין סוף טוב. השלהוב הפורנוגרפי של הימין סביב אונס "הבנות שלנו" רק יעורר את האלימות שלהם, ואז רק תתעצם דרישתם לעוד הרג בעזתים.
שימו לב לכך שבכל הטקסט המופרע הזה מחבלי החמאס הם מעין נוכחים נפקדים. האנסים עצמם לא זוכים להשתלחות השוצפת ולגינוי הנסער המתפרצים ממקלדתה של אפשטיין. המחבלים הם לא יותר מאשר "מסך ירוק" מזדמן שעליו מוקרנת השנאה האמיתית, הגועשת, כלפי מחצית מהציבור הישראלי. כך הם באמת מדמיינים אותנו ולכן הם יוצאים אחר כך לרחובות עם דם בעיניים.
החצי השנוא של הציבור לא זוכה שיישמעו טיעוניו, חלילה. בטקסט של אפשטיין אין שום זכר לשיקולים רציונליים נגד עסקת חטופים עם ארגון הטרור הרצחני. גם במובן זה, בבלי דעת, הטקסט פוסל במומו: הכתוב נועד לגרות את בלוטות הפחדים והשנאה, ולא להציג טיעון סדור שיש בו היגיון או ראיות. הטקסט מבקש להסית, לא לשכנע. מבחינת הז'אנר, טקסט זה שייך לנחותים שבפרסומים האנטישמיים והגזענים, כאלה שמשטרים טוטליטריים התמחו בלנפק לקהלים צמאי שנאה, כדי שאלה יגמעו את ההסתה לרוויה, וכך יחזקו את תחושת הטוהר והצדק של עצמם.
הקורא שאליו מכוונת אפשטיין, הוא חלק מאותו "אנחנו" נקי ויפה, מאותה הבניה עצמית של הקולקטיב הטהור – במקרה זה השבט השמאלי הנאור, המבסס את זהותו על התבדלות מן ה-"אחר" המגונה, הפרימיטיבי, והנחות. ה-"אחר" מצטייר – כמיטב המסורת של הקריקטורות האנטישמיות – כמטונף, שטוף זימה ואכזרי, שרק ההתפלשות בפורנו סדיסטי מעירה את ליבו הגס. הטקסט מעלה על הדעת את ציורי הקריקטורות הדוחים ביותר, אלה העורכים דה-הומניזציה של היהודי. לא בכדי אפשטיין אומרת על מושאי שנאתה הרושפת (בערבוב מטאפורות קצת צולע) ש-"בינם לבין האנושיות חומה בצורה".
טקסטים מהסוג הזה היו אפקטיביים בידי משטרים אפלים בדיוק משום שהם פנו לרובד הנמוך ביותר של האנטישמיות הגסה. אבל ב-"הארץ" ודאי יתקשו לראות את הדמיון, ולא חשוב עד כמה הוא בולט, אפילו על פניו. מאחר שכותבי הארץ קנו את הלוקש של עצמם, שהם "נלחמים בגזענות", זה זמן רב שהם הפסיקו לשים לב למה שיוצא תחת ידיהם שלהם, ועד כמה חביבים הטקסטים המתפרסמים בעיתונם על גזענים שונאי יהודים הואיל והם מדברים בדיוק בשפתם, בדיוק בסגנונם, ובאמצעות אותו עולם דימויים המעורר את הדמיון האנטישמי. במובן זה, "הארץ" הוא עדות עצמית, שלכאורה, אין עליה עוררין – מי אנו, אם כן, אומרים לעצמם אנטישמים בכל העולם, שנחלוק על עדותם של היהודים על עצמם? כמו שאמר פעם העיתונאי האמריקאי הליברל ועורך ה-"אטלנטיק", ג'פרי גולדברג, בחילופי ציוצים עם אנשיל פפר ועמוס שוקן: "כאשר ניאו-נאצים שולחים לי באימייל לינקים למאמרי דעה בהארץ המכריזים על ישראל כמרושעת, אני הולך לקחת הפסקה [מקריאת העיתון]".
תזכורת. זה עורך האטלנטיק, ומראיין הבית של אובמה, ג'פרי גולדברג:
— Gadi Taub שומר סף (@GadiTaub1) November 23, 2023
"כשניאו-נאצים שולחים לי באימייל לינקים למאמרי דעה בהארץ המכריזים על ישראל כמדינת רשע, אני אקח הפסקה. מצטער". pic.twitter.com/e7v8rLyH62
כל זה מסייע להבין את ההתפרצויות הפוליטיות הנרגשות שקהל קוראי עיתון "הארץ" מתגייסים אליהן. ככה הם באמת מדמיינים אותנו. והם אשכרה חיים בתוך הסיוט המופרע הזה, שמתוכו, ועל פי הגיונו הפנימי המנותק, יוצאים דברים קיצוניים ומוקצנים – כמו הנכונות לשרוף את המועדון, לפרק את הצבא, לפגוע באינטרס הישראלי תוך כדי לחימה, ולתקוע עוד ועוד טריזים בין קבוצות בציבור הישראלי. הם באמת ובתמים חושבים שישראל מלאה מפלצות מעוותות, ושרק הם "הנאורים", אי של שפיות, עדיין נלחם בקהל ה-"אחרים" המפלצתי. ככה זה, לא? המחלקה הסגורה בטוחה שהעולם שבחוץ השתגע.
ד"ר גדי טאוב הוא מרצה בכיר בבית ספר פדרמן למדיניות ציבורית וממשל ובמחלקה לתקשורת באוניברסיטה העברית
ישר כוחך בהחזקת המראה אל מול פניהם המעוותות ועיניהם הרושפות שנאה של בני כת שוקן.
המשך להאיר ולהעיר את עם ישראל משנתו ואת החולמים בשוודית לחיק המציאות המזרח תיכונית.
רב תודות לך!
Report