"מוות הוא שם המשחק" מאת דן ג'. מארלו

"בפעם היחידה שהייתי בבית הסוהר החליט ראש הקשקשנים שלהם שאני חסר תקנה. 'אתה חסר מוסר', אמר לי פסיכיאטר הכלא. 'אתה מזלזל בסמכות. אין לך ערכים של בן תרבות'. זה היה אחרי שחטף קריזה של פסיכיאטרים מפני שלא הצליח לחדור מבעד למנגנון ההגנה שלי, כמו שהוא קרא לזה. קלטתי אותו בדקה הראשונה. הוא לא רצה לדעת מי אני; הוא רצה לדעת רק למה נעשיתי מי שאני. זה לא היה עניינו"

אם ז'אנר ספרות המתח היה משפחה, אז הבן החורג שלה הוא ללא ספק תת-הז'אנר שבאנגלית נקרא "Hard-boiled". סיפורים שבמרכזם לא עומד קו העלילה הלינארי המוביל לפתרון תעלומה, אלא ההתמודדות הערכית של אדם אחד, מיוסר ובודד, עם עולם עוין שלא חולק איתו את המצפן המוסרי שלו. העולם העוין הזה מאופיין בדמויות צבעוניות, בדיאלוגים טעונים ובסיטואציות מורכבות ואילו השאלה המסורתית של סיפורים בלשיים – "מי עשה את זה" – נדחקת לפינה ולעיתים לא זוכה למענה בכלל.

והסופר דן ג'. מארלו, מחבר "מוות הוא שם המשחק", זכה על ידי סטיבן קינג לתואר: "Hardest of the hard-boiled".

הגיבור של "מוות הוא שם המשחק", המשתמש בשם הבדוי רוי מרטין, הוא פושע במקצועו. רוי לא איזה בריון שכונתי מגחך, לא פסיכופט שנהנה לפגוע באנשים ולא אומלל שהידרדר לפשע בגלל רקע משפחתי בעייתי או משבר כלכלי. מבחינתו של רוי הפשע הוא קריירה – מקצוע שבחר ברוי יותר משרוי בחר בו – והוא מקצוען בתחומו.

בתחילת הסיפור רוי נאלץ לרדת למחתרת אחרי שוד בנק שהשתבש, וקובע עם שותפו שיפגוש אותו בהמשך. אך כשהמעטפות הקבועות עם חלקו בכספי השוד מפסיקות להגיע בנסיבות חשודות – רוי יוצא ממחבואו לעשות סדר בעניינים. במכונית אולדסמוביל ישנה עם "ארגז כלי עבודה" בתא המטען, רוי יוצא למסע שיוביל אותו לעיירה קטנה וזנוחה בשם הדסון, פלורידה. בדרך מתמודד רוי עם בנדיטוס מקסיקאים שולפי סכינים, שריפים כפריים מושחתים, ברמניות קשוחות ואיכרים לועסי טבק עם רובה ציד מתחת למיטה. באמצעות סדרה של פלאשבקים, הקורא מקבל הצצה לנבכי הנפש העבריינית של רוי ולסיפור שהוביל תלמיד מצטיין ממשפחה טובה בעיירה שקטה, להפוך לשודד בנקים ורוצח קר מזג.

התרגום הנפלא של יותם בנשלום מעביר באופן אותנטי את סגנון הדיבור של הברנשים הקשוחים של שנות הארבעים, וגם אם הספר עמוס בניבי לשון ארכאיים – "קיבלתי מהם קדחת בצלחת", "לא אכפת לי בסנט", "בוא לא נגזים עם זה, חבריקו" – הם משתלבים היטב באווירה של הסיפור, בגלריית הדמויות האמינות והצבעוניות ובסגנון הכתיבה הפשוט והנוקב.

"מוות הוא שם המשחק" הוא יצירת המופת של מארלו, מנהל בחברת טבק סיטונאית עם בעיית הימורים שהפך לסופר לאחר משבר אישי קשה. אחרי שאשתו הלכה לעולמה, מארלו החליט לשנות את חייו מקצה לקצה. הוא מכר את ביתו, עזב את עבודתו, והחל לכתוב ספרים. בשנת 1959, והוא בן 45, פרסם מארלו את ספרו הראשון. עד 1961, מארלו פרסם שישה ספרים בהם שיחק במגרש הקבוע של סופרי המתח – פרוצדורה משטרתית ומאבק בפשיעה.

ואז, ב-1962, הגיע "מוות הוא שם המשחק".

מבחינה ספרותית, נראה כאילו הסופר התעקש להעמיס על עצמו את כל הקשיים האפשריים. מארלו בחר בז'אנר הסורר והמרדני מכולם, הגיבור שלו הוא פושע עם אישיות גבולית ביותר, והעלילה מתרחשת בעיירות קטנות ובדרכים מאובקות במקום מטרופולין סואן, שבדרך כלל מהווה את הרקע הטבעי למותחני פשע.

בעקבות פרסום הספר שודד בנקים ידוע לשמצה בשם אלברט פרדריק נוסבאום יצר קשר עם מארלו. בזמן שהיה בין עשרת המבוקשים של האפ-בי-איי, נוסבאום מצא את הזמן לכתוב בזהות בדויה למרלו כמה אהב את "מוות הוא שם המשחק" ולשבח את הסופר על הריאליזם של תיאוריו. זמן קצר לאחר מכן, נוסבאום נתפס על ידי האפ-בי-איי ונשלח למאסר, אך מרלו שמר עימו על קשר ובין השניים נוצר שיתוף פעולה ספרותי פורה.

מארלו שיתף פעולה גם עם וויליאם אודל, קולונל בחיל האוויר האמריקאי וגיבור מלחמת העולם השנייה. העבודה עם אודל הניבה את סדרת ספרי הריגול/פעולה "ארל דרייק" שתפסה טרמפ על הפופולריות של ז'אנר ג'יימס בונד. בסדרת ספרים זו הגיבור, המשתמש בשם הבדוי ארל דרייק, הוא מיודענו שודד הבנקים רוי מרטין, שגויס על ידי הממשלה לשמש כסוכן חשאי. את שינוי הכיוון הספרותי עשה מארלו בהתאם לדרישת עורכיו. כנגד הטענה שמכר עצמו בנזיד עדשים עבור כתיבה פופולרית וזולה, מארלו לא התבייש לענות: "אני איש עסקים בעסק של העברת מילים שאפשר למכור לעורכים. כשאני יודע מה העורך רוצה, זה מה שעורך יקבל ממני".

ב-1977, בעת שעמל על מה שקיווה שיהיה רומן פורץ דרך, לקה מארלו באמנזיה (ייתכן עקב שבץ מוחי). כל מי שהכיר וכל מה שכתב נמחק מזיכרונו. נוסבאום, שבינתיים השתחרר מהכלא, עבר לגור עם מארלו כדי לטפל בו ולסייע לו לחזור ולכתוב. בעזרתו של נוסבאום, מארלו הצליח לכתוב עוד מספר סיפורים ואפילו רומן אחד, עד למותו מהתקף לב בשנת 1986.

מתוך מכלול יצירתו, "מוות הוא שם המשחק" מתבלט כרומן מתח חסר פשרות. הסופר מקס אלן קולינס כתב פעם שלהיות סופר מתח זה "קרב בעלייה", ונראה שמארלו גמר אומר בנפשו שאם כבר, אז כבר. "מוות הוא שם המשחק" הוא הסתערות ארוכה במעלה המדרון, והקורא מגיע לפסגה מותש וכאוב אך מסופק כדבעי. קריאה מומלצת.

מוות הוא שם המשחק / דן ג'. מארלו
תשע נשמות, 2017
תרגום מאנגלית: יותם בנשלום
229 עמודים

א. סלע הוא סופר ומבקר ספרים