"כסף כחול-לבן" מאת אורי כץ

בתחילת המאה העשרים, פרסם הסוציולוג הגרמני מקס ובר את חיבורו הידוע ביותר "האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם". ובר ניסה לפענח את התעלומה מדוע מדינות פרוטסטנטיות הן יותר עשירות ומצליחות ממדינות קתוליות. התשובה שהציע ובר הייתה שהערכים העומדים בבסיס הגישה הקפיטליסטית מתקיימים גם באתיקה הפרוטסטנטית. כלומר, הרפורמציה הפרוטסטנטית הקנתה ערכים תרבותיים מסוימים שהפכו את המדינות והחברות בהן נקלטה הנצרות הפרוטסטנטית למתאימות יותר להתפתחות קפיטליסטית.

מנקודת מבט של המאה ה-21, הבחנה קפיטליסטית בין מדינות קתוליות לפרוטסטנטיות נראית מוזרה. מדינות בהן יש רוב קתולי, כמו אירלנד או איטליה הן מדינות מפותחות ועשירות כמו מדינות בהן יש רוב פרוטסטנטי כמו דנמרק ואיסלנד – שלא לדבר על מדינות שרוב אוכלוסייתן אינו נוצרי כמו יפן וטאיוואן. ובר ראה בתקופתו הבדלים עצומים בין הכלכלות של מדינות וסבר שההבדלים האלו נובעים מסיבות תרבותיות בנות מאות בשנים. ברם, היות שבתקופתנו הבדלים אלו כבר אינם מתקיימים ביחס למדינות רבות, קשה להאמין שהמקור להבדלים אלו קדום ודומיננטי כמו שוובר חשב.

לפני מספר חודשים יצא לאור הספר "כסף כחול לבן" של הכלכלן הישראלי ד"ר אורי כץ. מדובר בספר מרתק ומעורר מחשבה על ההיסטוריה של הכלכלה הישראלית ועל מקומה בעולם.

את הסיפור על כלכלת ישראל מתחיל כץ כמעט אלף וחמש מאות שנה לפני שמרטין לותר פרסם את "95 התזות" שלו – במרד היהודי הגדול. הוא מספר כיצד האליטה של המלומדים שהנהיגה את העם לאחר התבוסה היהודית לרומאים, הרחיבה את התהליך של קידוש החינוך וההשכלה בקרב העם היהודי – תהליך שנמשך עד ימינו אנו. כץ טוען שהאידיאולוגיה של החינוך, על פיה כל הגברים היהודים חייבים לדעת קרוא וכתוב, הנחילה ליהודים תרבות של השכלה ואוריינות, שנתנה להם יתרון יחסי במסחר. הוא מוסיף וטוען שהתרבות היהודית הדמוקרטית התפתחה כתוצאה מהצורך של הקהילה היהודית ששהתה בגלות ושלא יכלה לאכוף סדר עצמי באמצעות כוח שיטור ריבוני, לאמץ ערכים של "הכרעת הרוב ושלטון הקהל".

כץ טוען שהמסורות התרבותיות והדמוקרטיות הללו, הן שהובילו את ישראל להיות מדינה דמוקרטית ומפותחת כלכלית. הוא מוצא בעובדה שישראל הייתה דמוקרטית מראשיתה ושנחסכו ממנה מלחמות אזרחים שייסרו רבות ממדינות העולם – את התוצאה של המגמות ארוכות הטווח הללו. וכך, "בן גוריון, אשכול, ספיר... היו.. תוצר של מאפיינים תרבותיים ומוסדיים שהתעצבו במשך אלפי שנים... בתוך ראשו של כל אחד מאיתנו עדיין טבועים אותם המאפיינים התרבותיים".

האמנם היסטוריה כה ייחודית?

בעיניי, הטיעונים הללו אינם משכנעים. הניסיון לתמצת את ההיסטוריה המגוונת של היהודים בגלויות השונות נידון לכישלון. ואכן, המסקנות של כץ נראות מרחיקות לכת אם בוחנים אותן במבחן משווה.

ניקח לדוגמא את הטענה שהתרבות הדמוקרטית בקרב היהודים התפתחה עקב תנאי המחייה בגלות. ראשית, יש לזכור כי קהילות בעלות מאפיינים דמוקרטיים התקיימו בזמנים שונים בהיסטוריה. שנית, על פי מדד הדמוקרטיה של האקונומיסט יש כיום 74 מדינות דמוקרטיות, ורבות מהן מתפקדות לא פחות טוב מישראל וזאת למרות שהייתה להן היסטוריה של שלטון מלוכני והן לא נדרשו לאמץ ערכים של "הכרעת הרוב ושלטון הקהל". אני מניח שכץ יסכים שהדמוקרטיה בצרפת לא התפתחה מהמסורת הדמוקרטית של המלוכה הצרפתית – אז מדוע לחשוב שהדמוקרטיה הישראלית חייבת את הצלחתה למבני השליטה היהודיים בגטאות? שלישית, במאות ה-19 וה-20 הייתה מגמת דמוקרטיזציה בעולם, בוודאי במדינות אירופאיות ובמדינות שהושפעו מאירופה, כך שאין סיבה לחשוב שליהודים היה "יתרון דמוקרטי" על פני עמים אחרים שכוננו שלטון דמוקרטי במדינתם. זמן קצר לפי שישראל הכריזה על עצמאות, הכריזה הודו על עצמאותה ולמרות תנאים קשים ביותר – אוכלוסייה מולטי-אתנית ענקית עם שיעור עוני ניכר – הצליחה להישאר דמוקרטיה (בשנות השבעים הייתה תקופת חירום שאפשר לראות בה לא-דמוקרטיה, אולם אחרי שנים ספורות הייתה דמוקרטיזציה מחודשת). יפן שהכיבוש האמריקאי כפה עליה להפוך לדמוקרטיה, אחרי שנים של שלטון לא-דמוקרטי מיליטנטי, נותרה דמוקרטיה מאז ועד היום.

בדיון ההיסטורי כץ מדבר גם על הדומיננטיות הבולטת של יהודים במגוון רחב של תחומים במדע, בתרבות ובכלכלה. הוא מייחס את הדומיננטיות הזאת לתרבות היהודית. קטונתי מלהכריע בסוגיה הזו שמעסיקה כותבים על היהדות במשך שנים רבות, אבל לא בטוח שהייתי נותן את הקרדיט על כך לשמעון בן שטח או לרבי יהודה הנשיא כפי שעולה מספרו של כץ. ראשית, הדומיננטית היהודית בעולם המערבי בתחומי התרבות, הכלכלה והמדע מבוססת בעיקר על יהודים אשכנזים אז את המקור להצטיינות היהודים בתחומים אלו סביר יותר שנמצא בשדות הקפואים של גליציה מאשר בקרב יבנה וחכמיה. שנית, הדומיננטיות של היהודים אינה כה יוצאת דופן כמו שנדמה ממבט ראשון. בספרה "עולם בלהבות" איימי צ'ואה מביאה מגוון דוגמאות למיעוטים אתניים שיש להם דומיננטיות בחברה שלהם. כך, לדוגמא, הסינים, המהווים כאחוז אחד מאוכלוסיית הפיליפינים, שולטים ב-60 אחוזים מהכלכלה הפרטית. כלומר, הדומיננטיות של יהודים אשכנזים במדינות מסוימות אינה תופעה ייחודית, והיא זכתה לתשומת לב כה רבה משום שהמדינות בהן היו יהודים אלו דומיננטיים הן שתיים מהמעצמות הגדולות של העידן המודרני – גרמניה עד מלחמת העולם השנייה וארצות הברית מאז מלחמת העולם השנייה.

הסיפור הוא שאין סיפור

הדיון בתרבות הכלכלית של העם היהודי משמש כמבוא להצגת התזה העיקרית של הספר המנסה לענות על השאלה "מדוע אנו עשירים יחסית למדינות מתפתחות במזרח אירופה, באסיה, באפריקה ובאמריקה הדרומית ומדוע אנחנו עניים יחסית למדינות מערב וצפון אירופה".

כץ סבור שהציונות והסוציאליזם של האבות המייסדים של מדינת ישראל תרמו לעיכוב התפתחות הכלכלה שלה: "הציונות הייתה מעצם מהותה אידיאולוגיה קולקטיביסטית, המעמידה בראש את טובת האורגניזם החברתי ומאדירה את הקרבת הפרט למען הכלל". כלומר, השילוב בין המאפיינים ההיסטוריים של העם היהודי לבין האידיאולוגיה הציונית שהקימה את המדינה – יוצר, לטענתו של כץ, את "הדרך המיוחדת" של מדינת ישראל, וקובע את המיקום היחסי שלה בהיררכיה הכלכלית העולמית.

באופן אירוני, מה שכץ מבקש להסביר לא דורש הסבר כפי שהוא חושב. מאפיין בולט למדי של כלכלות מודרניות הוא שהן בדרך כלל נוטות לשמור על המיקום היחסי שלהם. מדינות העולם אולי עשירות יותר ממה שהיו ב-1950, אבל רובן לא שינו באופן משמעותי את המיקום היחסי שלהן בדירוג העולמי. אמנם יש מדינות שעשירות היום הרבה יותר מכפי שהיו בעבר, ויש מדינות שמצבן היחסי התדרדר, אבל ככלל, המדינות העשירות ביותר לפני חצי מאה נמצאות בראש הרשימה גם כיום. כלומר, העובדה שכלכלת ישראל שומרת על המיקום היחסי שלה מזה שנים רבות, אינה תופעה יוצאת דופן במיוחד.

כץ כמעט ולא מדבר על השונות הגדולה בין האוכלוסיות היהודיות השונות אשר הרכיבו את מדינת ישראל. אי אפשר באמת לדבר על חוויה יהודית משותפת המתפרשת על פני תימן, פולין, עיראק, גרמניה, מרוקו וארצות הברית. אם נסתכל על ישראל לא כממשיכה של מסורת תרבותית בת אלפי שנים, אלא כצירוף של אוכלוסיות מגוונות עם היסטוריה שונה מאוד, התשובה שכץ מציע אינה נראית כמו התשובה הנכונה. מדינת ישראל מורכבת מקבוצות אוכלוסייה שהגיעו ממקומות שונים ומאוכלוסייה ילידית משמעותית. כפועל יוצא, הכלכלה הישראלית לאורך קיומה הייתה פחות או יותר ממוצע של ההון האנושי והנתונים הכלכליים של האוכלוסיות הללו. הסיפור הוא שאין סיפור.

האם הספר משכנע?

לאחר הפרקים הראשונים, הספר "כסף כחול לבן" נוטש את העיסוק בתרבות הכלכלית היהודית ועובר להתמקד בסוגיות שונות בכלכלת ישראל. כבעל הבלוג "דעת מיעוט", כץ הוא אחד הקולות הבולטים והרהוטים לטובת ליברליזם כלכלי, והספר מלא בתובנות לגבי התנהלות הכלכלה הישראלית והדרכים בהן ממשלות ישראל הזיקו לה.

באופן אישי מצאתי את הדיון (הקצר מדי) בעניין קרנות הפנסיה, ואת הפרק על "תוכנית הייצוב" שהעביר שמעון פרס, מעניינים במיוחד. התיאור של הדיון בישיבת הממשלה שבה עברה התוכנית, הוא מצוין, וכולל ציטוטים מפיהם של הדוברים ותיאור – תמציתי – של המאבק הפוליטי שהתרחש כדי להעביר אותה.

בשורה התחתונה, "כסף כחול לבן" הוא כתב אישום נגד המעורבות הממשלתית בממשלה ובעד שווקים חופשיים, ונוגע במגוון רחב של סוגיות שרלוונטיות לדיון הציבורי אודות כלכלה חופשית מול ניהול ממשלתי.

כתומך מושבע בשוק חופשי ובהקטנת המעורבות הממשלתית במשק, אני מסכים עם הטיעונים הכלכליים של כץ בכל נקודה כמעט. אבל לא אותי הוא בא לשכנע. גם את החסידים של מעורבות ממשלתית נרחבת במשק ושל ניהול ריכוזי של הכלכלה כץ לא ישכנע, מן הסתם. נשאלת השאלה האם ספרו של כץ ישפיע על הבלתי משוכנעים שמתלבטים בין סוציאל-דמוקרטיה לבין קפיטליזם ליברלי.

על שאלה זו קשה לענות.

מצד אחד, הספר כתוב היטב וכץ מבסס את דבריו על תיאוריה כלכלית, ממצאים אמפיריים מהספרות הכלכלית, ואנקדוטות מעניינות. הוא גם עונה באופן משביע רצון למגוון רחב של ביקורות על השוק החופשי שמצדדי המעורבות הממשלתית נוהגים להעלותן. מצד שני, לספר יש אופי דידקטי והוא נוטה לחזרתיות רבה היוצרת תחושה של תפסת מרובה לא תפסת.

לקראת סיום – בואו נדבר על פוליטיקה

ד"ר כץ הוא חוקר לשעבר בפורם קהלת, מכון מחקר שבנוסף לערכי שוק חופשי מקדם גם ערכים הנחשבים למרכזיים בימין הישראלי בן זמננו כגון שמירה על הצביון היהודי של מדינת ישראל, מאבק לריסון המערכת המשפטית, והתנגדות למעורבות של גופים בין לאומיים בענייני המדינה.

כמי שתומך בשווקים חופשיים ורואה עצמו כחלק מהשמאל, תמיד ראיתי את הערכים של השוק החופשי כעולים בקנה אחד עם הערכים שחשובים לי בשמאל – אוניברסליזם וליברליזם. אפשר לומר כי בשוק החופשי ישנם שחקנים כלכליים, קונים ומוכרים, ללא קשר לזהות האתנית או הדתית שלהם. לפיכך, גורם ממשלתי יכול להפלות לרעה קבוצת מיעוט זו או אחרת, אבל עסק שיסרב להעסיק אדם בגלל הקבוצה החברתית לה הוא שייך או שיסרב למכור מוצר לאדם בגלל הדת שלו, יתקשה להתחרות עם עסק אחר שלא ינקוט בפרקטיקות כגון אלו. השוק החופשי מגשים אפוא, גם אם לא תמיד וגם אם לא בצורה מושלמת, את החזון של מרטין לותר קינג הבן – לשפוט אנשים לפי טיב אופיים, ולא לפי צבע העור שלהם.

תוך כדי קריאה ב-"כסף כחול לבן" הבנתי שיש חזון אחר של שוק חופשי – חזון של לאומנות קפיטליסטית. אם הליברלים סבורים שהממשלה מכבידה על הפרט ומונעת ממנו להגשים את הפוטנציאל שלו, הלאומנות הקפיטליסטית רואה את המעורבות הממשלתית כמחסום בפני הגשמת הייעוד של העם. התכונות הייחודיות של העם – התרבות שלו שעוצבה במשך אלפי שנים – נבלמות על ידי הממשלה. אי היעילות הממשלתית היא שמונעת מהעם שלנו לפרוץ קדימה, להדביק ולעקוף את שאר העמים.

הלאומנות הקפיטליסטית עדיפה אלף מונים על רוב סוגי הלאומנות. אבל כמוהם, היא מבוססת על מיתוס, על מיסטיפיקציה ועל רידוד של ההיסטוריה. במקרה שלנו, הלאומנות הקפיטליסטית מחייבת אותנו להתעלם לא רק מההיסטוריה הענפה של פזורות היהודים במשך אלפיים שנה, אלא גם מחלק ענק באוכלוסייה – אחד מכל ארבעה אזרחים – שאינו יהודי. בסופו של דבר, אין ליבה תרבותית קפיטליסטית עתיקת יומין שמשותפת לכל אזרחי ישראל. גם אם תרצו בכך, זו עדיין תהיה אגדה.

כסף כחול-לבן / מאת אורי כץ
כנרת זמורה דביר, 2022
384 עמודים