"דיוקן עצמי עם שרשרת קוצים ויונק דבש" של פרידה קאלו, 1940   מקורר: פליקר (ליבי רוסוף)
בתמונה ציורה של פרידה קאלו "דיוקן עצמי עם שרשרת קוצים ויונק דבש", 1940, מוצג במוזיאון אוניברסיטת טקסס באוסטין, ארצות הברית

הבטחות רבות אפפו את התערוכה הייחודית על חייה של פרידה קאלו המוצגת במתחם The Cube בחולון (שם התערוכה "Frida Kahlo: The Life of an Icon"). אני מאוד אוהבת את ציוריה של פרידה קאלו והסתקרנתי לראות את התערוכה, אבל אחרי שצפיתי בה, אני ממליצה לכם בחום להימנע מן החוויה.

סרטון פרסומת לתערוכה על חייה של פרידה קאלו

הלכנו לתערוכה בהרכב של שלושה דורות – אמי, בתי הבכורה ואני. בכניסה למתחם שאלה בתי אם אנחנו נכנסות למקדש, כי בפתח הוצב דיוקן גדול של קאלו, מוקף בהמוני עציצים בצורת קשת. בשלב הזה עוד הייתי אופטימית.

בחדר הראשון של התערוכה ישנם מסכים גדולים בהם מסופר על חייה העגומים של קאלו. לא משהו שאי אפשר למצוא בוויקיפדיה. בצד השני של החדר – שמלות מקסיקניות אותנטיות. מה הקשר, אתם שואלים? גם אני שאלתי. בקצה החדר יש מיצג מולטימדיה בשם "התאונה" – סרטון בו רואים פסל לבן של אישה מתנפץ לרסיסים. הסרטון נמשך כעשרים שניות וחוזר על עצמו ברצף. אם היה מדובר ביצירה של האמנית ניחא, אבל זו אינטרפרטציה לתאונת הדרכים הקשה שעברה קאלו בגיל 18 – פרשנות לא מקורית, לא מרשימה, ממש סתם. וזה היה החדר הראשון.

אה כן, בעצם שכחתי לציין שעל הרצפה ליד המסכים של ויקיפדיה הקרינו קולאז' של גולגלות ואננסים (ויש גם הסבר שאלו מוטיבים חשובים ביצירתה של קאלו).

Frida Kahlo Self Portrait 1941 Ambra75

פרידה קאלו, "דיוקן עצמי עם שמלה בצבע אדום וזהב", 1941, אוסף ז'ק ונטשה גלמן, מקסיקו סיטי, מקסיקו

החדר השני הוא אולם מלבני גדול עם מסכים על ארבעת קירותיו. בחדר זה מוקרן סרט על קאלו באורך של שלושים דקות. לא הצלחנו להחזיק אפילו חמש.

מהחדר השני המשכנו לשיא התערוכה – מסדרון ארוך שמציג "דיוקנאות בהשראת קאלו". הדיוקנאות – ולצערי אני לא מתבדחת – התבררו כאחד עשר שערים מוגדלים של עיתון "לאשה". התביישתי והובכתי. זו מורשתה של קאלו? כמה דוגמניות עם כתר פרחים על ראשן?

לקראת סיום התערוכה, המבקרים מקבלים משקפי VR וצופים בסרטון אנימציה המציג את חדרה של קאלו, את מיטתה מעופפת באוויר וצוללת בים, ושלל דימויים נוספים – בעיקר אבטיחים (בהשראת ציורה האחרון) – לצלילי מוזיקה מקסיקנית. ואם זה לא מספיק גרוע, אז לצד עמדת המציאות המדומה, מוצבת עמדת יצירה בה המבקרים מקבלים דמות מודפסת של קאלו וחבילת צבעי פנדה ויכולים לצבוע להנאתם על שולחנות עץ עם תאורה נוחה – ממש כמו בגן טרום חובה של בתי הקטנה.

Frida Kahlo Viva la Vida Watermelons 1954 Flickr Bagolina

"ויוה לה וידה", 1954, ציורה האחרון של פרידה קאלו, מוצג במוזיאון פרידה קאלו בקויואקאן, מקסיקו

זהו, מכאן מגיעים המבקרים לחנות המזכרות ואז החוצה. כשהזמנתי את הכרטיסים ראיתי שהשהות בתערוכה מוגבלת לשעה וחצי וחששתי שמא הזמן לא יספיק. בואו נחשב ביחד: קריאת שישה מסכים עם סיפור חייה של קאלו – עשר דקות; צפייה במיצג מולטימדיה תמוה – עשרים שניות; סרטון משמים ב-360 מעלות – דקות בודדות; דוגמניות ישראליות על שערי "לאשה" – פחות מדקה; סרטון מציאות מדומה – תשע דקות (הצלחנו להחזיק עד הסוף); צביעה בצבעי פנדה – לא תודה!; חנות מזכרות – תרמנו בעבודה; סך הכל – עשרים עד שלושים דקות למיטיבי לכת. עלות התענוג: 150 שקלים לכרטיס.

אכזבה אינה המילה אותה אני מחפשת. לא הרגשתי אכזבה. הרגשתי מרומה. הזמנתם אותי לתערוכה של פרידה קאלו ונתתם לי גבבה דיגיטלית במחיר מופקע. התערוכה מבוססת על גימיקים זולים, ולא היו בה עומק או עניין. המבקר אינו זוכה למגע עם אישיותה המורכבת של קאלו או עם יצירותיה (למרות שבפרסום נטען שבתערוכה מוצגות 150 מיצירותיה).

המלצתי החמה, צפו בסרט על קאלו, קראו ספר אודותיה או פשוט חפשו עליה באינטרנט בלי לשלם 150 שקל עבור התענוג. נשגב מבינתי איך ישנן ביקורות אוהדות לתערוכה הזו שהמילה "תערוכה" כלל אינה הולמת אותה. אם הייתי יודעת במה המדובר, גם בחינם לא הייתי הולכת. כולי תקווה שעולם האמנות אינו צועד לכיוון הזה של מיצגים ריקניים וחסרי השראה ושבפעם הבאה שאלך לראות תערוכה אזכה לראות אמנות.

שלושתנו יצאנו מזועזעות מן החוויה, אבל בדרך הביתה עצרנו במסעדה, וסיכמנו בינינו, שלפחות את הארוחה אהבנו.

users: דניאלה ש.

הנקראים ביותר

המלצת העורכים

החדשים ביותר