"עדיין אליס" מאת ליסה ג'נובה

ישנם נושאים מורכבים יותר לכתיבה מאחרים וליסה ג'נובה בחרה בנושא שכזה עבור רומן הביכורים שלה. אליס האולנד, גיבורת ספרה, היא אישה משכילה בשיא הקריירה האקדמית שלה – מרצה לפסיכולוגיה בהרווארד ומומחית בעלת שם עולמי בתחום הפסיכולינגוויסטיקה: "היא דיברה מבלי להיעזר ברשימות שלה, נינוחה ונמרצת, והמילים זרמו בלא מאמץ... ואז, כארבעים דקות מתחילת ההרצאה, עשר דקות לפני הסיום, נתקעה לפתע. 'הנתונים מגלים שפעלים יוצאי דופן מצריכים גישה ל...' היא לא הצליחה למצוא את המילה. היא ידעה מה רצתה לומר, אבל המילה עצמה חמקה ממנה... אולי זה היה בגלל השמפניה... אולי זה הג'ט-לג. בעודה נוברת בירכתי מוחה אחר המילה ואחר הסבר רציונלי מדוע איבדה אות, החל לבה להלום וחום פשט בפניה. עד עתה מעולם לא איבדה מילה מול קהל מאזינים... רק במטוס, בירידה לעבר נמל התעופה של לוס אנג'לס, LAX, נזכרה סוף-סוף. לקסיקון".

כשאליס רצה לאורך מסלול הריצה הקבוע שלה קורית לה תקלה: "היא רצתה להמשיך ללכת אבל במקום זה קפאה במקומה. היא לא ידעה היכן היא... היא ידעה שהיא בכיכר הרווארד אבל לא ידעה איך להגיע הביתה... הכיכר הזו היתה המגרש הביתי שלה זה יותר מעשרים וחמש שנים... היא אמרה לעצמה שהיא עדיין מסוגלת לקרוא ולזהות. שום דבר לא עזר. לשום דבר לא היה הקשר... היא פקחה את עיניה. הנוף שב והתמקם במקומו באותה מהירות שבה נטש אותה".

במסיבת חג המולד מכירה אליס את אשתו החדשה של חבר קרוב ודקות ספורות לאחר מכן היא לא זוכרת שכבר פגשה אותה: "'אני מצטערת, אני אליס האולנד, אני לא חושבת שהכרנו'... איש לא דיבר. מבטו של אריק נדד מעיניו של ג'ון לכוס היין של אליס ושוב לג'ון, וטמן בחובו סוד אילם. סוד שאליס לא היתה שותפה לו".

על רקע האירועים האלה עורכת אליס בירור רפואי מקיף שחושף את הסיבה להם: "'כשאני מצרף יחד את כל המידע הזה, אליס, אני מסיק שאת מתאימה כנראה לקריטריונים של מחלת האלצהיימר... זו אבחנה קלינית. בדם שלך אין חלבון של דמנציה שיכול לומר לנו שאת חולה במחלה, וב-MRI היינו מצפים לראות ניוון של המוח רק בשלבים הרבה יותר מאוחרים של המחלה'. ניוון מוחי. 'אבל זה לא ייתכן, אני רק בת חמישים'. 'יש לך מחלת אלצהיימר מוקדמת'".

למרות שהיא משתעשעת לזמן קצר במחשבות על התאבדות, אליס ממשיכה להאמין שהחיים יקרי ערך, אבל האמת של מצבה מלווה אותה בכל אשר תלך: "לא היו שום שיעורים שהיתה צריכה ללמד, לא היו בקשות מענקים שהיתה צריכה לכתוב, לא היו מחקרים חדשים שהיתה צריכה לנהל, לא היו כינוסים שהיתה צריכה להשתתף בהם ושום הרצאות שהוזמנה לתת. ולעולם לא יהיו לה".

הידרדרותה הקוגניטיבית של אליס נמשכת עד שאינה מצליחה לזהות עוד את הקרובים אליה ביותר: "היא ישבה על כסא גדול ולבן, והאיש שהבית היה שלו ישב על הכיסא האחר... היא הרימה מעל השולחן ספר עבה עוד יותר מזה שבו קרא האיש ועלעלה בו... 'אני חושבת שכבר קראתי פעם את הספר הזה,' אמרה אליס. האיש הביט בספר שאחזה ואחר-כך בה. 'לא רק קראת אותו. את כתבת אותו. את ואני כתבנו את הספר הזה ביחד'".

בעיני הספר הזה אמיץ מאד בנושא בו הוא בוחר לטפל. כתיבה על אלצהיימר אינה משימה פשוטה. הבחירה באשת אקדמיה שחוקרת שפה כמי שסובלת מהמחלה, הופכת את הטקסט למורכב אף יותר. התיאורים לאורך כל הספר מדויקים ומשקפים את היומיום של אישה העוברת מסע איטי של דעיכה עד לאובדן כמעט מלא של היכולת הקוגניטיבית שלה. מבחינה זו הספר הזה מומלץ ושווה את זמנכם.

אולם, אם בדומה לי, הנחתם שרומן על אישה הסובלת מאלצהיימר מוקדם יכלול גם דרמה רגשית משמעותית – התמודדות כואבת עם אמת מזוויעה – הרי שטעות בידכם. הטקסט נוטה לכתיבה תיאורית ופוסח על נקודת המבט הרגשית, ממש כאילו הגיבורה מסריטה את חייה ולא חיה אותם. מבחינה זו הספר אינו ראוי, כי הוא מעז לגעת בנושא טעון, כואב ומאיים, אך לא מעניק מרחב להיבטים הרגשיים הכרוכים בידיעה. ייתכן שהיותה של הסופרת חוקרת בתחום מדעי המוח מאפשר לה לראות את מה שעובר על הדמות הראשית שלה בראייה אנליטית ומתוך ניתוק רגשי, אבל בשבילי זו הייתה אכזבה. דמותה של אליס נחרתה בלבי כדמות של חוקרת מבריקה שהופכת לסבתא חביבה האוחזת בידה תינוק שאינה יודעת מיהו, ששמחה על הפנים המוכרים למחצה המקיפים אותה, ושתהליך הידרדרותה עובר עליה כמעט מבלי משים.

ספר נטול רגש שמתחיל חזק אך הופך למונוטוני עם התקדמות הקריאה. אפשר לוותר.

עדיין אליס / ליסה ג'נובה
מטר, 2010
תרגום מאנגלית: עדי גינצבורג-הירש
287 עמודים