"האם הצעירה" של ארתורו מישלנה, 1889   מקור: ויקיפדיה
בתמונה "האם הצעירה" של ארתורו מישלנה, 1889

"הבת של הספרדייה" מתרחש בוונצואלה וחושף את היומיום האכזר של תושביה. אדלאידה פלקון, המספרת בגוף ראשון, מאבדת את אמה לסרטן, ואת מולדתה לטרור ולעוני. חייה כבוגרת מתנהלים בתקופת שלטונו של הוגו צ'אווס שעלה לשלטון ב-1998 והנהיג מדיניות כלכלית סוציאליסטית שנויה במחלוקת, ובתקופת שלטונו הרודני של ניקולס מאדורו המכהן כנשיא מאז 2013. תחת כהונתו התדרדרה המדינה הן מבחינה דמוקרטית והן מבחינה כלכלית והפכה למה שהאמריקאים מכנים "ארגון פשיעה".

"בזמן שגססת המדינה השתגעה", אומרת אדלאידה לאמה המתה במחשבותיה. מתנגדי משטר נלקחים מביתם ונעלמים במרתפי העינויים של בתי הכלא; החנויות ריקות ממצרכים בסיסיים; השוק השחור משגשג בידיהם של אופורטוניסטים אלימים; וההליכה ברחובות היא הימור על החיים בתוך מלחמת הכל בכל.

הפתרון שמצאה אדלאידה לאובדן הכפול מתואר על כריכת הספר (וחבל, אבל משום כך איני מנועה מקלקלנים). אחרי שהיא מנושלת בחוזק יד מדירתה על ידי כנופית נשים הסוחרות בשוק השחור, היא מוצאת כמעט באקראי מקלט בדירה הסמוכה שם התגוררו מהגרת מספרד ובתה. הגורל מניח לפתחה הזדמנות חד פעמית לאמץ זהות שאינה שלה, ולחפש לעצמה בית הרחק ממולדתה. אופייה וחינוכה זועקים כנגד ההתחזות וכנגד המעשים שתיאלץ לבצע כדי להשלים את תכניתה, אבל אדלאידה כבר מזמן אינה חיה בעולם מוסרי אלא במציאות הכופה עליה מאבק הישרדות מתמיד.

מה קורה לאדם ששגרת חייו הפכה לשדה קרב – קרב על מזון, על קורת גג, על התחמקות ממעצר ומכדורים מכוונים או טועים? זה הנושא שבו עוסקת קרינה סיינז בורגו. בעלי הכוח, מנצלי ההזדמנויות, אלה שנאלצו להדחיק את אלימותם ואת הרוע שבתוכם בימים כתיקונם – הם מוצאים לעצמם כר נרחב לעשיית רווח, לרכישת מעמד באמצעות הפעלת טרור. האחרים שנאלצים לתמרן בתוך הפחד והמחסור, משלמים גם מחיר נפשי וחברתי כבד. "שכחנו מהי חמלה, השתוקקנו לגבות תשלום על כל מה שהשתבש", מודה אדלאידה ומוסיפה "אם הדברים יחמירו, אגן על זכותי לחיות במחיר דריסת זכויות האחרים. זה הם או אני". קורבנות שהפכו בלית ברירה לתליינים. לא שפר גם חלקם של המעטים המצליחים לארגן לעצמם כרטיס יציאה מהגיהינום. "סבלנו מאשמת השורד, תחושת בושה וכלימה שתקפה גם את מי שהסתלקו מהמדינה: התנתקות מהסבל היתה גם היא בגידה".

סיפורה של אדלאידה נע בין הווה לעבר, בין נסיבות חייה אחרי מות אמה ובין זיכרונות מחייהן המשותפים. לאימהוּת יוחד מקום מרכזי בעלילה. המספרת כבר חוותה אסונות, אך נקודת השבר בחייה אירעה במותה של האם שאף שמה אדלאידה, כמו לרמז על הזהות המשותפת של השתיים ועל שבירתה. השכנה, אורורה פרלטה, הייתה מוכרת ברבים בתור "הבת של הספרדייה", אף היא חלק מסימביוזת אם-בת. לא במקרה הציור שהשפיע עמוקות על אדלאידה בעודה ילדה היה של אם צעירה, פרי מכחולו של ארתורו מישלנה, שבו מצאה, על פי תיאורה, את "שטף היופי הקורן מאימהוֹת, בריות של בושם קלוש, נשים נוצצות תחת אור הבוקר".

הספר, בערך עד כחמישית ממנו, מצטייר מבולבל ודורך במקום. משם ואילך הוא משתפר מאוד, הופך מהודק וממוקד יותר, וכדאי להתמיד בקריאתו. בתערובת של רגשות אשמה, אדישות שנובעת מהרגל ומחוסר ברירה, חמלה עמוקה וכעס עמוק לא פחות, רצון לברוח ותשוקה לנקום – הסופרת, שבעצמה נטשה את ונצואלה והיגרה לספרד, מספרת על גורל תושביה של ארצה. למיטב זכרוני, זהו הספר הראשון שאני קוראת על ההווה של ונצואלה, והוא חידש לי רבות. אביגיל ברונשטיין תרגמה היטב, והספר מומלץ.

הבת של הספרדייה / קרינה סיינז בורגו
כנרת זמורה דביר, 2022
תרגום מספרדית: אביגיל ברונשטיין
192 עמודים

אתי סרוסי היא מבקרת הספרים של אתר דיומא ובעלת בלוג סקירות ספרים

users: אתי סרוסי

עוד בנושא

אולי יעניין אותך

הנקראים ביותר

המלצת העורכים

החדשים ביותר